סיפורם של שני פצועים מהמלחמה - עידו קנדר ועידו ביאז, שעוברים עדיין תהליך שיקום בבית החולים שיבא, מדגים את כוחה של חברות אמיתית, שנולדה מתוך קושי משותף. השניים הכירו במהלך השיקום ויצאו ביחד, כחלק מקבוצה, למסע ספארי באוגנדה ובטנזניה, כשהם מלווים בפיזיותרפיסטית מהמחלקה, נוב שלמוני.
פגשתי אותם במחלקת השיקום, מספר חודשים אחרי שנפצעו קשה בעזה. שניהם עברו מסע ארוך ומאתגר - מרגע הפציעה, דרך חודשים של שיקום אינטנסיבי ועד להרפתקה יוצאת הדופן בספטמבר. הלוחמים יצאו עם חברת "מאגמה" למסע הלא פשוט וצלחו אותו בצורה מרגשת.
4 צפייה בגלריה
אין כמו הטבע. קנדר, ביאז והפיזיותרפיסטית נוב שלמוני במהלך המסע
( צילום: "מאגמה מסעות")
חוזרים לחיים
עידו ביאז בן ה-24, תושב צור הדסה ולוחם בפלחה"ן צנחנים, היה אמור להשתחרר מהצבא באוקטובר: "בשבת בבוקר קפצנו לבסיס ומשם לחמנו ברעים, בשטח המסיבה, משם לקיבוץ ארז ואחר כך נכנסנו לרצועה.
"חודשיים אחרי, ב-6 בדצמבר, במהלך פעילות מבצעית, נפצעתי קשה יחד עם עוד לוחמים, אחד מהם נהרג. חטפנו טיל", הוא משחזר. "הברכיים שלי התרסקו וחטפתי רסיסים בכל הגוף. הטיסו אותי לסורוקה. כשהתעוררתי מהניתוח בטיפול נמרץ, שאלתי מיד מה קרה לצוות שלי, ורק אז שאלתי את הרופאים אם אחזור לעסוק בתחביב שלי, קירות טיפוס.
"כשהגעתי לשיקום בתל השומר, אחרי שהות ממושכת בסורוקה, שם הייתי מרותק למיטה עם רגליים מקובעות בברזלים חיצוניים, פרופ' ישראל דודקביץ קיבל אותי באמירה נחרצת: 'יאללה, קום, להתקלח'. זו הייתה משימה שנראתה לי בלתי אפשרית בעליל. ההחלטה לקום הייתה מכרעת. קיבלתי זריקת מורפיום לווריד והתהליך התחיל. להעביר אותי לכיסא מקלחת, צעקות, צרחות של כאב. אבל אחרי זה הרגשתי כמו בן אדם חדש".
עידו קנדר (27) מתל-אביב, לוחם במגלן, נפצע בבית חנון: "גויסתי ב-7 באוקטובר. בהתחלה לא השתתפתי בלחימה כי סחבתי פציעה קודמת, אז לא נכנסתי עם הצוות שלי. כשהחלטתי לחזור ללחימה לא סיפרתי להורים. אמרתי להם שיש איזה אימון ואני יוצא ולא אהיה זמין. ואז נפגעתי בכתף שמאל ונפצעתי מרסיסים ברגל, שעשו לי חור ענק.
"כשהגעתי לשיקום לא סמכתי על אף אחד, אבל מהר מאוד נוב העניקה לי תחושת ביטחון", הוא מספר, "ידעתי שהיא שם בשבילי, לא משנה כמה אני מתעצבן או בוכה. אני לא פצוע, יש לי מגבלה שאני לא נותן לה להשפיע עליי".
בכניסה לחדר בשיבא, קנדר מראה לי את השרשרת עם האותיות הראשונות של שמות חברים שנהרגו, ואת השלט על הדלת: חוזרים לחיים. "זה בדיוק מה שאנחנו עושים כאן עם מלאכים, שעוזרים לנו להשתקם צעד אחר צעד".
"אין דבר יותר מחזק מלהיות בטבע"
המפגש הראשון בין קנדר לביאז היה במרפסת של מחלקת השיקום. "ראיתי אותו מרותק למיטה, אבל במרפסת תופס קרני שמש", מספר קנדר. "אמרתי לעצמי - איזה גאון. אחרי הניתוח הנוסף שאני צריך לעבור, אני מאמץ את הרעיון".
מה שהחל כהשראה הדדית התפתח לחברות עמוקה, שמלווה אותם לאורך תהליך השיקום. מסע ארוך ומאתגר, שגם למשפחות יש בו כמובן חלק משמעותי. "כשאתה חוזר הביתה, אתה כבר לא סיעודי כמו שהיית בהתחלה, אבל עדיין יש פערים", מסבירים השניים. "בהתחלה צריך עזרה במקלחת, בכל מיני רגעים כאלה ואחרים, ולאט-לאט אתה פשוט מתקדם".
יפעת יגר, מנכ"לית "מאגמה": "אין כמו להיות בטבע. זה מחזיר כוחות, מזכיר חלומות ומוכיח שהם שוב יכולים"
כשמונה חודשים אחרי הפציעה, הוצע להם להצטרף למסע הספארי באפריקה. "הרעיון מאחורי השילוב של לוחמים פצועים במסע כמו 'אפריקן דרייב' מתבסס על יותר מעשרים שנה, שבהן אנחנו רואים שוב ושוב את ההשפעה שיש למסעות האלה על חיי אנשים", מסבירה יפעת יגר, מנכ"לית "מאגמה", פסיכותרפיסטית שעוסקת שנים רבות בפיתוח וניהול מסעות שטח ברחבי העולם.
"אין דבר יותר מחזק מלהיות בטבע, להתמודד עם אתגרים ולחוות הצלחות, מעבר לחוויות המדהימות שהם עוברים במהלך המסע", היא מוסיפה, "זה מחזיר כוחות שהלכו לאיבוד בדרך, מזכיר להם חלומות שחלמו ומוכיח שהם שוב יכולים. אולי קצת אחרת - אבל עדיין יכולים".
"זה מוסיף לריפוי, כשאתה רואה חיות רצות בשטח"
עמותת Journy 4 Hope עוסקת בבניית חוסן ומנהיגות בקרב נפגעי טרור ומלחמה. במסגרת זו, העמותה חברה ל"מאגמה" כדי להציע בפעם הראשונה ללוחמים פצועים להשתתף במסע אתגרי, פיזי ונפשי, מתוך מטרה לסייע להם לבנות מחדש את החוסן שלהם.
מדובר במסעות מאתגרים והצוות המקצועי כולל גם רופא, מדריכה חברתית, פיזיותרפיסטית ואנשי מנהלה ולוגיסטיקה. ממש בימים אלו, קבוצה נוספת של פצועי צה"ל כבר מתכוננת למסע "אפריקן דרייב" שייצא בינואר הקרוב.
"התקשרתי ליפעת בתמימות וחוצפה, ואמרתי לה שאני רוצה לטוס לאפריקה", נזכר קנדר. "למרות החששות הראשוניים, קיבלתי אפשרות להביא חבר והמלצתי כמובן על עידו ביאז". למרות החשש וההתלבטויות של ביאז, הפרופסור נתן לו סוף שבוע לחשוב על זה. בסופו של דבר, ההחלטה התקבלה. זו הייתה נקודת מפנה משמעותית בתהליך ההחלמה, שסימנה את תחילת השיקום האינטנסיבי.
השניים יצאו למסע של 13 ימים בטנזניה ואוגנדה. "לא ידענו אם אנחנו מספיק חזקים פיזית בשביל זה", משתף ביאז, "מצד אחד אמרתי שאין סיכוי שאני הולך להפסיד את זה. מצד שני, לא הייתי בטוח אם אני מסוגל".
קנדר: "לא באנו בטייטל של פצועים, באנו להוכיח לעצמנו בעיקר".
ביאז: "זה היה הטיול הכי נורמטיבי שעשיתי מאז הפציעה. בטיולים אחרים בארץ תמיד באנו כפצועים, עם כל ההתחשבות שזה דורש. פה היינו פשוט מטיילים, כמו כולם. לצפות בטבע בחיות שרצות להן בשטחים פתוחים, בוציים, גשם שיורד מעליך. הכל מוסיף להליך הריפוי, נותן תקווה שהשמיים הם הגבול. הטבע הוא אינסופי וכך גם אנחנו פצועי המלחמה, עוברים שיקום לא פשוט אבל מצליחים לחזור לאט-לאט לחיים חדשים".
קנדר: "במחלקת השיקום אתה נמצא בבועה. טיילתי בשביל ישראל, עשיתי קצת דרום אמריקה, אבל זה היה משהו אחר לגמרי. היציאה לספארי טובה לנפש. זה ניקוי על סטרואידים. חשוב להיות בנתק הזה".
מתנה לנפש
נוב שלמוני עובדת במחלקת השיקום כבר תשע שנים. כשהמלחמה החלה היא עבדה בשיקום גריאטרי באותו בניין, ולקראת סוף אוקטובר, כשנפתחו מחלקות חדשות לחיילים פצועים, היא והצוות שלה החלו לעבוד גם שם. "יש הבדל עצום ברמה המקצועית בין עבודה עם אדם שנופל בבית באמבטיה בגיל 80, לבין חיילים צעירים", אומרת נוב.
היא פיתחה קשר מיוחד עם ביאז וקנדר, ומלווה אותם מאז שהגיעו מטיפול נמרץ. "נוב מטפלת מסורה, שדואגת כאן לכולנו כמו אמא או אחות גדולה", משתף קנדר. "תכלס, היא החזירה אותי לחיים. אחרי הפציעה לא האמנתי שאוכל לחזור לתפקוד מלא. אפילו בטיול ספארי של קבוצת מטיילים לא פצועים, אנשים רגילים ובריאים, ביאז ואני עשינו את כל המסלול המדהים בלי הקלות, כשנוב שם לסייע לנו. המסע הזה נתן דרייב לשיקום הפיזי, כי הנפש קיבלה כאן מתנה של ממש".
נוב: "בשיקום אנחנו עובדים על תפקוד בחיים האמיתיים, אבל בתנאים מבוקרים. היציאה לטבע, ההליכה בשטח לא מסודר, ההתמודדות עם תנאים משתנים - כל אלה היו אתגר אמיתי והישג עצום. בשבילי זו גם הייתה יציאה מאזור הנוחות. בדרך כלל אני לא יוצאת עם מטופלים משערי בית החולים. חששתי, אבל היה מדהים לראות אותם מתמודדים בחו"ל ובטבע. הם הצליחו להתמודד עם הליכה על אבנים רטובות ליד מפלים, לישון בבתי מלון שאינם מותאמים במיוחד, ולהסתדר בתנאי שטח מאתגרים".
נחיתה רכה למציאות
פרופ' ישראל דודקביץ, מנהל האגף לרפואה שיקומית במרכז הרפואי שיבא, הוא דמות מפתח בסיפור החלמתם של פצועי המלחמה. קנדר וביאז מספרים שהגישה שלו והניסיון המקצועי, דוחפים את המטופלים בשיקום להתקדם. כשעלה רעיון הטיול לאפריקה, התמיכה שלו הייתה מכרעת. הוא לא רק תמך ביציאת הפצועים למסע המאתגר, אלא גם עזר לשכנע את נוב להצטרף אליהם כמלווה רפואית.
"זה משקף את תפיסתו המקצועית, להחזיר את הפצועים לחיים, תרתי משמע", מספרים קנדר וביאז, "השלב הקשה ביותר הוא כשחוזרים הביתה. כשאתה כבר לא עטוף, אמנם לא סיעודי כמו שהיית בהתחלה, אבל עדיין יש פערים. לנחות ככה מהאשפוז דרך טיול כזה - זו נחיתה רכה יחסית. זמן לחשוב, לעבד, לא ישר לצלול לתוך המציאות בחוץ".
נוב שלמוני, פיזיותרפיסטית במחלקת השיקום: "היציאה לשטח וההתמודדות היו אתגר אמיתי והישג עצום"
למרות שהדרך עוד ארוכה והאתגרים רבים, שניהם ממשיכים להתקדם בנחישות. הם משמשים השראה לפצועים אחרים ומוכיחים שעם תמיכה נכונה, נחישות ואמונה, אפשר להתגבר על כל מכשול ולחזור לחיים מלאים ומשמעותיים. "יש לי מגבלה, אבל זה לא אומר שלא אתמודד", אומר קנדר בנחישות. "נתאפס, נסתגל, נעשה כל מה שאני יכול".
"חשוב שכמה שיותר פצועים מהמלחמה בעזה ובלבנון יזכו לצאת למסע ספארי", מסכמים השניים, "זה מרפא גם את הנפש ומוסיף הרבה תקווה להמשך השיקום הפיזי".
לתרומות עבור מסעות שיקום לפצועי המלחמה - הכנסו לקישור
פורסם לראשונה: 00:00, 05.12.24
