רס"ן (במיל') ש' המשרתת בתפקיד מסווג לא יכולה לספר לילדיה למה היא נעלמת לתקופה ממושכת. ילדיה של רס"ן (במיל') נועה תום חושבים שאימא ב"בחופשה בצבא", כשהיא ישנה במשך חודשים באוהל. יפתח, עתי ונגב מאוד אוהבים את סבא וסבתא, אבל אין תחליף לאימא רס"ן (במיל') א' ואבא רס"ן (במיל') אסף, שגויסו למילואים עם פרוץ המלחמה. ורס"ר (במיל') צליל פדאל, שהחזיקה בפטור ממילואים כאימא לשלושה ילדים, נלחמה כדי להתגייס למלחמה - במהלכה ילדה את בנה הרביעי, עילאי.
הנשים שנכנסו מתחת לאלונקה של צה"ל מספרות על הקשיים בשירות המילואים הארוך, על התמיכה שהן מקבלות בבית, ועל הסביבה שלא תמיד ראתה בעין יפה את העלייה שלהן על מדים.
רס"ן (במיל') ש' וילדיה - קורן (15) וענבר (13) מעין הבשור
ש' (44), שמשרתת כקצינת מבצעים ביחידה מסווגת, השלימה כבר יותר מ-300 ימים במילואים. מיד כשנחתה בארץ ב-7 באוקטובר מחופשה בחו"ל, הגיעה מנמל התעופה לאופקים והצטרפה לפעילות תחנת מד"א. לאורך הטיסה ועד ליל יום ראשון, ילדיה קורן וענבר היו נצורים בבית אביהם ובעלה לשעבר אריאל, בעין הבשור.
"רגע לפני שהמראנו הם עוד הספיקו לומר לי ששומעים יריות וצעקות בערבית מחוץ לחלון", היא מספרת, "ביקשתי מהם להסתתר. היה חוסר אונים מוחלט, מבחינתי לא יהיו לי ילדים כשאנחת".
אחרי לילה לבן באמבולנס, בין פינוי פצועים להענקת טיפולים בשטח, נסעה ש' לפגוש את הילדים שחולצו. "הייתה הקלה גדולה, חזרתי לנשום", היא אומרת. מאז ועד היום, השניים לא זוכים לראות הרבה את אמא, שעוברת בין בסיסים ברחבי הארץ. "אני עושה משהו גדול, אבל לא יכולה לשתף אותם בכלום, זה חתיכת אתגר", היא מוסיפה.
"כשהיא חוזרת אני מסננת חלק מהדברים כדי לא להכביד עליה, היא מספיק עמוסה", אומרת קורן. ענבר מודה שהוא מתעצבן מדי פעם כשהוא לא משיג את אמו בטלפון, אבל מזכיר ש"היא עושה משהו חשוב ותחזור אליי"
קורן משתפת שאמא חסרה לה במיוחד כשנקלטה בבית הספר החדש בתל-אביב אליה פונו, או בחגיגות יום הולדתה ה-15. "כשהיא חוזרת אני מסננת חלק מהדברים כדי לא להכביד עליה, היא מספיק עמוסה", הבת אומרת. ענבר מודה שהוא מתעצבן מדי פעם כשהוא לא משיג את אמו בטלפון, אבל מזכיר ש"היא עושה משהו חשוב ותחזור אליי". קורן מזדהה עם התחושות: "אמא עוזרת לעשות עתיד טוב יותר במדינה".
בינתיים, המשפחה מגויסת לסייע ככל הניתן, גם סבא וסבתא שפונו מקיבוץ מגן. "כשמילואימניקים שואלים אותי 'מי עם הילדים בבית?', אני שואלת אותם מי עם הילדים שלהם. זה סוגר לי את הפינה", ש' מסכמת.
רס"ן (במיל') נועה תום וילדיה - גלי (8), עומר (5) ויובל (2.5) מזכרון יעקב
"אני משרתת במילואים כבר 20 שנה, גם במלחמת לבנון השנייה הוקפצתי בצו 8", מספרת רס"ן נועה תום (41), קצינת הדרכה בחטיבה 55, "הילדים רגילים לראות את אמא במדים, אבל לא בעצימות הזו. עכשיו זה ממש כאילו חזרתי לשירות קבע".
יותר משנה שהיא מלווה את הכוחות הלוחמים, בין רצועת עזה ללבנון, ישנה במשך חודשים באוהל. "החטיבה מורכבת בעיקר מגברים, מהחייל הפשוט ועד למח"ט", היא מספרת, "לרוב אני האישה היחידה בחדר". באותה נשימה, היא מוסיפה ש"הייתי רוצה לחיות בעולם שבו אין צורך לעשות כתבות על אימהות במילואים. שזה יהיה ברור מאליו שגם אימא וגם אבא עובדים, מגדלים ילדים ומשרתים במילואים. ככה יפסיקו לומר לבעלי 'כל הכבוד שאתה עם הילדים', ולהגיד לי 'כל הכבוד שאת מגויסת'".
נועה: "הייתי רוצה לחיות בעולם שבו אין צורך לעשות כתבות על אימהות במילואים. שזה יהיה ברור מאליו שגם אימא וגם אבא עובדים, מגדלים ילדים ומשרתים במילואים. ככה יפסיקו לומר לבעלי 'כל הכבוד שאתה עם הילדים', ולהגיד לי 'כל הכבוד שאת מגויסת'"
בשבת השחורה נועה ארזה תיק, נפרדה מבעלה וילדיה ויצאה ליחידה. "יש להם מזל, כי אבא רך יותר מאמא, אין עליו", היא אומרת בהומור. מאז בכל פעם כשהיא אורזת תיק ולוקחת את הנשק, "הילדים מבינים שהזמן שלי בבית נגמר ואני חוזרת לצבא. יש המון בכי, אני מרגיעה אותן ומבטיחה לחזור".
גלי בת השמונה אומרת ש"אמא מלמדת את החיילים להילחם". עומר בת החמש מספרת שהיא "בחופשה בצבא". גלי: "כשאמא רחוקה אני מתגעגעת מאוד ופוחדת שמשהו יקרה לה, שתיפגע מטיל. היא חסרה לי בכל לילה, כשאני רוצה שתיתן לי נשיקת לילה טוב".
עומר: "אבל גם כיף עם אבא, שלוקח אותנו הרבה לפארק משחקים".
רס"ן (במיל') א' וילדיה - יפתח (9), עתי (7) ונגב (5) ממושב בשרון
עם פרוץ המלחמה, א' ובעלה רס"ן (במיל') אסף עלו על מדים. היא בקרית טיסה בחיל האוויר והוא לוחם. בביתם במושב בשרון נשארו שלושה ילדים וחמישה כלבים. "כפרה על הסבים והסבתות", אומרת א' בראשית דבריה, ומתארת בגאווה את עשייתה: "אחראית על ניהול המרחב האווירי של מדינת ישראל. 24/7 בכוננות הפעלת אש, זיהוי איומים במרחב ובניית תמונה אווירית".
מתוקף תפקידה, היא אמונה גם על חבירת כוחות קרקע. "ידעתי כל הזמן איפה בעלי נמצא", היא אומרת, "מצד אחד נדרשתי להישאר מפוקסת במשימה, מצד שני אני בפחד כשהוא בשטח. בכל אירוע חריג או פינוי פצועים הייתי מוכרחה לנתק את הרגש שלי".
א' מספרת שהאתגר הכי משמעותי הוא במעברים: "מעיסוק בחיי אדם ומשימות בעלות חשיבות לאומית, אני חוזרת לערימת כביסות וקניות בסופר". גם את הביקורת שספגה בחודשי המלחמה הראשונים היא לא שוכחת, שלא הגיוני שילדים גדלים עם סבא וסבתא. "אמא שלי בקבוצות הווטסאפ של הכיתות של הילדים", א' אומרת, "כשאני חוזרת הביתה היא מוודאת שאני יודעת עם מה צריך לשלוח אותם לבית הספר".
א': "אמא שלי בקבוצות הווטסאפ של הכיתות של הילדים. כשאני חוזרת הביתה היא מוודאת שאני יודעת עם מה צריך לשלוח אותם לבית הספר"
יפתח בן התשע: "אמא אומרת למטוסים לאן לטוס ואבא לוחם בעזה. ברגע אחד שני ההורים שלי עברו מהעבודה שלהם לצבא - ומאז הם במילואים. זה קשה כי הם לא איתי, או שבאים לקצת זמן. בינתיים אני עם סבא וסבתא שאני מאוד אוהב, אבל הם לא יכולים להחליף את ההורים שלי. אני מחכה שהמלחמה תסתיים ושנחזור להיות משפחה כמו שהיינו לפני".
רס"ר (במיל') צליל פדאל וילדיה - אימרי (7), לישי (3.5), עפרי (שנתיים) ועילאי (5 שבועות) מפרדסיה
לפני 7 באוקטובר, צליל החזיקה בפטור ממילואים, כאמא לשלושה ילדים. "מהר מאוד התחלתי לחפש דרך לחזור לשירות", היא אומרת, "לא הייתה שאלה בכלל".
אחרי הליך קליטה ושיבוץ מחדש, צליל פועלת כשלישת גדוד בארי בחטיבת השומר. "הגדוד, שהוקם אחרי פרוץ המלחמה, מורכב מלוחמים לשעבר ביחידות מיוחדות שהגיעו לגיל הפטור", היא מספרת, "הם בני 40 ומעלה, הורים לילדים, מנהלים בכירים במשק שלא יכלו לעמוד מהצד. הם נלחמים ברפיח ומסדרון נצרים".
צליל (36) אומרת ש"בעלי מסתובב ומספר שהוא אשת מילואימניק. בגדול הוא גידל לבד שלושה ילדים קטנים". חודש אחרי תחילת השירות, גילתה צליל שהיא בהיריון. "לאיתמר היה קשה שאני מתעקשת להמשיך, אבל מהר מאוד הוא הבין שאין סיכוי שאפסיק", היא מוסיפה, "עד חודש שביעי, אז התחילה לבצבץ בטן, אף אחד לא שם לב בכלל להיריון".
צליל: "בהתחלה חשבו שזה גימיק, שמהר מאוד ארצה לחזור לילדים בבית. קיבלתי המון הערות, בהתחלה הייתי מתנצחת והיום אנשים כבר הפסיקו להעיר. המקום שלי, גם בין הלוחמים, הוא ברור"
ב-5 בנובמבר לפנות בוקר, היישר מאימון בלכיש, היא נלקחה להדסה עין כרם. אחרי 40 דקות בחדר לידה, יצא לאוויר העולם עילאי. "הראשון שידע שילדתי היה המפקד שלי", צליל אומרת, "כשהשתחררתי מבית החולים נסעתי ישירות למוצב, לראות שהכל בסדר".
את חופשת הלידה, שאמורה להסתיים בפברואר, היא מתכננת לקצר ולסיים השבוע. כעת היא נוסעת שלוש פעמים בשבוע לבקר בהתנדבות. "בהתחלה חשבו שזה גימיק", צליל מספרת, "שמהר מאוד ארצה לחזור לילדים בבית. קיבלתי המון הערות, בהתחלה הייתי מתנצחת והיום אנשים כבר הפסיקו להעיר. המקום שלי, גם בין הלוחמים, הוא ברור".
אימרי בן השבע אומר ש"בכיתה שלי אין עוד ילד שאמא שלו במילואים, אבל האבות של בניה ולביא הולכים לצבא. אמא הולכת לצבא כדי שיהיה מי שישמור עלינו. אמא נלחמת באנשים רעים, יחד עם דוד שלי גידי. אני שמח שהיא שם, למרות שאני מתגעגע והיא לא תמיד עונה לי כשאני שואל אותה מתי היא חוזרת. אבל אני סומך עליה שהיא עושה הכול הכי טוב".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.12.24
