"מצאנו בתים שנראים מבחוץ רגילים לגמרי, אבל מתחתיהם התגלו מנהרות, כמויות תחמושת בלתי נתפסות וכלי נשק שנועדו לכיבוש הגליל. בלבנון הראשונה היינו יורים מכל מטר, לא יודעים מי אויב ומי תושב. הפעם - נכנסנו מוכנים הרבה יותר. חיזבאללה נס על נפשו והשאיר אחריו וילות פאר מלאות במלכודות".
כך מספר רס"ב (מיל') יוסי אלמליח (61) ממושב זנוח, מאגיסט בגדוד 28 של חטיבה 55, שחזר השנה שוב, בפעם השלישית בחייו, ללחימה בלבנון. "אני זוכר בית שבו בחדר הילדים מצאנו קלצ'ניקובים ותחמושת", הוא אומר. "זה מכניס לפרופורציות. אנחנו נלחמים מול ארגון טרור שמוכן להקריב את האזרחים שלו לטובת מטרה אחת - להשמיד אותנו".
"חזרתי 40 שנה אחורה"
רס"ם (מיל') משה כהן (67) עלה לישראל מצרפת בגיל 21, ולאחרונה נקרא לחזור משירותו כשליח ציוני במרסיי כדי להילחם לצד בנו בלבנון.
"כשקיבלתי צו 8 בערב ראש השנה, לא היה לי ספק שאגיע", הוא אומר על החזרה ללבנון בפעם השלישית. "מצאנו אמל"ח בכל פינה - מחדרי ילדים ועד מתחת לתמונות קדושות. אתה מבין שהאויב שאנחנו מתמודדים איתו מוכן להשתמש בכל אמצעי, וזה דורש מאיתנו להיות חכמים וזהירים יותר. הרגשתי שאני חוזר 40 שנה אחורה - רק שהפעם אני האב שמציל דור חדש".
גם עבור רנ"ג (מיל') יעקב סעד מפתח-תקווה (71), סב ליותר מ-40 נכדים, זה היה הסיבוב השלישי מעבר לגבול הצפוני. "כשהייתי בן 20 ונלחמתי בלבנון הראשונה, לא דמיינתי שאשוב לשם שוב ושוב", הוא אומר. "אבל החובה שלנו לשמור על המדינה, חזקה יותר מכל קושי".
סעד, חובש פלוגתי בחטיבה 9, נתקל גם הפעם בלא מעט רגעים מסוכנים: "נ"ט פגע שלושה מטרים מאיתנו. למרבה המזל, רק אחד החיילים נפגע מהדף ושוחרר ללא פגע. ברגעים כאלה אתה מבין כמה החיים שבריריים, אבל גם כמה הקשר בין החיילים חזק".
סעד חושש שהסכם הפסקת האש הגיע מוקדם מדי, וכי חיזבאללה עוד לא אמר את המילה האחרונה. "במלחמת לבנון הראשונה וגם ב-2006 היה לי ברור שלא סיימנו את העבודה. היום אמנם המציאות הרבה יותר טובה, אבל הייתי שמח להישאר אפילו עוד חודש ולגמור את המערכה כשידינו הייתה על העליונה".
את יום הולדתו ה-71 חגג סעד במוצב בהר דב. "אני רואה את הצעירים סביבי - הם מלאי אנרגיה, אבל גם מלאי שאלות. אנחנו המבוגרים נמצאים שם כדי לתת להם תשובות, גם אם לפעמים אין תשובות מוחלטות", הוא אומר.
"שואלים אם השתגעתי"
בדומה לסעד, גם אלמליח ציין יום הולדת 61 על מדים. "כולם שואלים אותי אם השתגעתי", הוא מחייך. "אני אוהב את המדינה וכל עוד אני בכושר מצוין אני אתן כל מה שאני יכול, גם בגיל 70 ו-80. נכנסנו למלחמה הזאת בידיעה ברורה שזו מלחמה על הבית שלנו, כדי שהילדים והנכדים לא ילכו להילחם. חבריי המילואימניקים הגיעו ברצון ענק להילחם, ולהשיב את הכבוד והביטחון למדינה".
גם סעד, שישוב בקרוב לעבודתו כמורה למתמטיקה ותנ"ך, היה שמח להמשיך להמשיך ללחימה בחזית הסורית: "אני לא חושב שאת שלי למען המדינה עשיתי. לדעתי, כל מי שיכול לתרום ויש לו יכולת קרבית - צריך לתת את חלקו, ולא משנה בן כמה הוא.
"השתחררתי בשנת 1974, ומאז אני עושה מילואים כל שנה", מוסיף סעד. "אני רואה את הכוחות שנמצאים באיזור תל כודנא בגולן הסורי, ומקנא. אני מכיר את האזור הזה מצוין. הייתי שם במלחמת יום הכיפורים ואחרי המלחמה שירתי במילואים במשך שנים רבות במוצב מצפה שלגים בחרמון, מול הפסגה הסורית שנמצאת בידינו שוב. כל כך הייתי רוצה להיות שם ולסגור את החשבון עם הסורים עוד מיום הכיפורים 1973".
משה כהן, ששב בינתיים לצרפת ולעבודתו בשליחות ההסתדרות הציונית העולמית, מבהיר גם הוא כי "כל עוד יש יכולת ורצון, אני אתרום. בלבנון הראשונה היינו צעירים ומלאי אדרנלין. לא תמיד חשבנו על היום שאחרי. היום, אחרי שלושה סבבים, אנחנו מבינים את המשמעות של ההקרבה. כל קרב, כל פעולה - זה למען המשפחה, למען הילדים והנכדים שלנו".
למרות החששות והגעגועים למשפחות שהשאירו בבית, שלושתם חדורי אמונה בצדקת הדרך. "הלוחמים הצעירים מקבלים מאיתנו דוגמה אישית", אומר סעד. "אנחנו שוחרי שלום, אבל מבינים שמחובתנו להגן על הארץ בכל מחיר. אם לא נעשה את זה היום - הדור הבא ישלם את המחיר".
"בסוף מלחמת לבנון הראשונה לא דמיינתי שתהיה שנייה", מסכם אלמליח. "חשבתי שעשינו הכול, והאמנתי שנצא לארץ ויהיה קו הגנה וכוח יוניפי"ל ואזור מפורז. אחרי הפעם השנייה לא דמיינתי שתהיה פעם שלישית, ועדיין אני לא מאמין שתהיה פעם רביעית. אבל אם כן – אני אהיה שם".
פורסם לראשונה: 00:31, 15.12.24
