המונית מתגלגלת מצומת שואבה.
המרחק: 17.5 קילומטר. זמן הגעה: 24 דקות. היעד: סודי בינתיים.
מקודם, כשעצרנו, ליד תחנת הדלק, טיפות כמו על סנובורד החלו לגלוש באיטיות לידנו, ועומק השמיים נצבע כחולים, בגוני תקוות וכאבים.
בין רווחי הטיפות שיראל בריינס קלטה עמוד מכוסה מדבקות נופלים מהשנה האחרונה. מיד שלפה מהתיק את זו של ולנטין (אלי) גנסיה ז"ל, הדביקה. "הכול בסדר! לא לבכות! חיוך!" נכתב עליה לצד תמונת צעיר מחייך בשיניים חשופות. משפט שכמו מושיט יד אל היכרות עם האדם שהיה.
ואז, תוך כדי שעברה במהירות על שאר הסטיקרים, גילתה שחלק מהנופלים היא מכירה מעמודים אחרים בארץ. עם הזמן מכירים. כל אחד והמבט שהשאיר. סמ"ר גנסיה, בן 22, צנחן בגדוד 890 שנפל בגבורה בבארי ב-7 באוקטובר, היה חייל בודד מצרפת. גם שיראל, 22, הגיעה ארצה כחיילת בודדת. נולדה בצרפת, גדלה בבריסל, בלגיה, שם הסתירה את שרשרת המגן דוד ברחוב, ובפברואר 2022 עלתה.
"בישראל שומעים חיילת בודדת, את מלכה", שיראל אומרת בזמן שהטיפות מתפוגגות סביבנו, והמונית מתפתלת לה בתוככי ירושלים. מטפסת, יורדת, חולפת במנהרה חשוכה.
אלי גנסיה היה ידיד קרוב. הם נפגשו לפני הצבא במכינה בכרמיאל, ואז גרו יחד במגורים לחיילים בודדים בהרצליה. ואז הוא קיבל צנחנים. היא נזכרת בהתרגשות שלו. איך שלח תמונה על מדים. ואיך אחרי מסע הכומתה קיבל את זו של המפקד שלו. ואיך היה אמור להשתחרר בנובמבר 2023. "רק שהוא לא סיים את השירות כמו שצריך", היא מוסיפה.
לא סיים כמו שצריך, איזו דרך לנסח את המציאות.
היא מפשילה שרוולים ואז מיד מותחת. לא נוח לה. בחוץ הכבישים המהירים מצטמצמים לרחובות. התנועה מזדחלת. קצת שמש שיצאה נוקשת בחלון המונית. אנחנו שתי דקות מהיעד הסודי. 210 מטר.
אלי, שנלחם על חיי בארי בבוקר ההוא, נורה באחד הבתים. "הוא ועוד חבר היו הראשונים בטור, כל האחרים מאחוריהם", שיראל מתארת איך פשטו על כניסה אחורית של מבנה שהתבצרו בו מחבלים. הראשית הייתה ממולכדת. ימים ארוכים לא ידעה מה קרה לו. חיפשה דרך האינסטגרם, הפעילה קשרים כדי לעזור להוריו להגיע מצרפת. ואז נחתה הבשורה. ואז הר הרצל.
"הוא אמר שזה המקום הכי יפה שראה בחיים, ושהוא רוצה להיות קבור עם כל הגיבורים", היא נזכרת, "הוא ידע מבפנים שזה יקרה, לא יודעת איך, אבל ידע".
ואז באה השנה האחרונה. החיים של שיראל סבבו סביב ההנצחה לאלי. ומאבק כדי שיקבל אזרחות ישראלית כפי שתיכנן אבל לא הספיק. "אני רוצה שתדעו שאלי היה הבן אדם הכי ציוני שהכרתי", היא אמרה למשל בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בכנסת. בזכותו חוקק חוק הענקת אזרחות כבוד לחללי מערכות ישראל. רק שבתוך כל זה לשיראל נשאר פחות זמן לעצמה. אנחנו צריכים זמן לעצמנו.
עוצרים. מדוממים מנוע. שיראל מציצה מהחלון. מנסה להבין. עוברי אורח, מבחוץ, מתבוננים בחזרה במונית. זו לא סתם אחת. "מונית המשאלות", כתוב עליה בגדול. עם כוכבים בכל מיני צבעים. וגם כתוב: "תהיו טובים, תהיו שחר".
המונית הזו היא מיזם להנצחתו של שחר פרידמן ז"ל, צנחן שנפל בעזה. ועכשיו, מתברר, תפקידה להגשים משאלה עבור שיראל. מישהו ביקש בשבילה משהו. היא לא יודעת מי, לא יודעת מה. תכף תגלה אבל עכשיו, שנייה לפני שיוצאים, היא נזכרת בעוד סיפור מאלי.
ב-28 באוקטובר אלי היה אמור לחגוג 23. הוא ידע ששיראל בקטע של אפייה, אז ביקש: תעשי לי טארט לימון. המציאות קצת שיבשה, אולי יותר מקצת, אבל זה קרה. רק לא כמו בדרך ששניהם תיכננו. "ב-28 באוקטובר נסעתי לירושלים, קניתי טארט לימון, והמשכתי להר הרצל לחגוג איתו. הוא לא באמת אכל פיזית, אבל הוא היה איתי. הבטחתי לו ועשיתי", שיראל משחזרת.
ואז היא יוצאת מהאוטו, אל המשאלה. כבר נחזור אליה.
"היו אנשים טובים"
עולם מוזר.
שחר פרידמן לא כאן. ובכל זאת, סביבו תנופת עשייה. הנה, המונית הצבעונית ממשיכה להתגלגל ברחבי ירושלים, בדרכה לקסמים אנושיים קטנים; מדלגת בין רכבים שמשתרכים, חולפת על פני רמזור מקולקל שלפניו שוטרי תנועה, חוצה עם חבול וכועס - ובכל זאת סביבה אין אפילו צפצוף.
לרגע זה נראה כמו העולם ששחר דמיין.
"אני רוצה לראות אחד שיצפצף בכביש", אמר מלא נחישות. זה קרה בשטח כינוס בדרום, לפני יותר משנה. הגענו, כמה חברים מהכדורגל של שישי, לעשות על האש ללוחמים. קבענו עם מילואימניקים מגולני, אבל אז שחר הגיח. צנחן מגדוד 101 שנלחם ב-7 באוקטובר, ועמד להיכנס לעזה. בתוך הערב הסמיך, הכמעט מוצק, ותוך כדי קבבים ופילה, הוא דיבר על האחדות בעם של אותם ימים.
"כשראיתי את המריבות בכיפור האחרון, אמרתי שאין לי מה לעשות פה", אמר, "אבל אני רואה את העם עכשיו, אני רואה עתיד למדינה שלנו. אין עוד עם שנראה ככה". ואז, לפני שהלך, הוסיף: "אם קורה משהו, אני מוכן למות בעד המדינה שלנו".
אלו היו מילים אחרונות ממנו עבורנו כעם. אלא שאז התברר שהתלמיד שלא אהב לכתוב השאיר עוד מילים אחרונות. יומן בעזה, סמס פרידה להורים, מכתב אהבה לחברתו שהפך לאחרונה ללהיט "נגה" של מארינה מקסימיליאן, וגם מעין צוואה, שכותרתה "היו אנשים טובים".
"דעו כי המידה הגדולה ביותר אשר יכולה להיות לאדם היא היכולת לשמח אדם אחר", כתב באחד הסעיפים.
"דעו כי המידה הגדולה ביותר אשר יכולה להיות לאדם היא היכולת לשמח אדם אחר", כתב שחר פרידמן ז"ל. אז עכשיו אנחנו במונית שבאה בטוב. באה לשמח. בשליחותו כמובן. המונה סגור. החימום פועל. בווייז כתוב: כמה שיותר חיוכים
אז עכשיו אנחנו במונית שבאה בטוב. באה לשמח. בשליחותו כמובן. המונה סגור. החימום פועל. בווייז כתוב: "כמה שיותר חיוכים". רק שמלאכה רבה לפנינו. יש פה עם שממעט לשמוח לאחרונה. אולי אפילו שכח. וזו רק מונית אחת. ארבעה גלגלים, שאיכשהו אמורים להניע איזשהו מהלך.
על ההגה עמית קוממי, עובד חברת Gett, שחברה למיזם. הוא בכלל במחלקת השיווק, ולפני זה עבד באבטחת מידע, אבל החיים הובילו אותו בשבועות האחרונים אל מסע אחר לגמרי. כזה שנע אלפי קילומטרים ברחבי ישראל, בין המשאלות שלנו.
עמית הוא נווט הפרויקט, זה שמתייצב מול העם ההמום. אומר: מישהו ביקש עבורכם משהו קטן. כן, בשבילכם. זה יותר מורכב ממה שזה נשמע. "אני בהלם, בהלם שזה מה שאני עושה. חוזר הביתה, לא מפסיק לדבר, צריך לפרוק", הוא אומר.
יותר מאלף משאלות התקבלו מאז החל לאחרונה המיזם. הרוב מבקשים עבור אחרים. משפחה, חברים, שכנים. גם אם מסננים את הבקשות הלא-ריאליות, וילה שני מפלסים, טסלה, כאלה, עדיין מורכב להגשים הכול.
אני שואל את ענבר, אחותו הבכורה של שחר, שאיתנו בנסיעה, על המשאלה שהכי נגעה בה עד עכשיו.
היא מציגה סרטון. רואים בו איש מבוגר שוכב במיטה. סביבו אינפוזיות, מצעים בתכלת, כאלה. הוא באונקולוגית. והמשאלה שביקש זה שוקולד. משאלה בשביל עצמו. "אני בודד, אמרתי, לפחות שיהיה לי משהו טוב", הוא מסביר בלחש.
"כאילו משאלה פשוטה, בפועל הוא רצה שיבואו אליו אנשים", ענבר מתרגשת מול הסרטון.
יש פה סתירה. כי מצד אחד יש את היוזמה הכול כך נוגעת הזו. שבאה להגשים בינינו, לחבר בינינו. ומצד שני יש את המציאות. זו של העם המסוכסך והמפולג שמסתובב בחוץ. וזו לא משיקה לזו. וזה עצוב כי שחר, לפני שנכנס לעזה ולא חזר - בשבילנו, בשבילנו, בשבילנו - ראה ישראל אחרת מול העיניים. ראה את ישראל שמשתקפת דרך שמשת מונית המשאלות. כמו במשקפיים צבעוניים. והפער הזה הוא בסוף חוזה שהופר. לא רק מול שחר, האחות ענבר אומרת, מול כל מי שהלך והולך להילחם בידיעה שהוא עלול להקריב את חייו.
"הם עושים את זה כי הם רוצים שכולנו נוכל לקום בבוקר, לשלוח את הילדים למסגרות, לעבוד, לחיות יחד", היא מוסיפה, "אבל בשביל זה, בשביל שהמוות שלהם לא יהיה לחינם, צריך שיתוף פעולה".
שיתוף פעולה.
"חגגו יום הולדת בקבר עם הקינוח האהוב"
בחזרה לשיראל.
היא לשה עכשיו. עם הידיים והכול. מועכת, הופכת, מבחבחת. סביבה קערות מוס פקאן, משקלים, מיקסרים ענקיים, כאלה. עומדת במטבח לבן, רחב ידיים. "תכלס, יותר קל לעשות במיקסר. אבל רציתי שתרגישי איך הבצק מתנהג", שפית-קונדיטורית קרן קדוש אומרת. נראה שהבצק מתנהג יפה. ובכל זאת קדוש מגישה לה מערוך גדול. שתתחיל להשטיח.
ברוכים הבאים למשאלה של שיראל. זה לא בא בלי טאץ' קטן מצד הגורל.
אחרי שמונית המשאלות חנתה בממילא, לקחנו ימינה מרחוב הסורג, התקדמנו על שלומציון המלכה, עצרנו. מולנו ניצבה קונדיטוריית קדוש.
ואז, אחרי ששיראל הרביצה חיוך של צ'שייר מ"ארץ הפלאות", זה נחת עליה. לכאן, מכל המקומות בעולם, היא הגיעה באותו בוקר עצוב של יום הולדת בהר הרצל לאלי גנסיה. לכאן באה כדי לקנות טארט לימון.
ועכשיו העולה מבלגיה, שחולמת ללמוד קונדיטוריה אבל השנה שכחה את עצמה, תזכה לעשות את הצעד הראשון בתחום. וברור, טארט לימון יהיה מנת הסטאז'. ותודה לבקי, חברה שלה, שביקשה בשבילה.
ואז, אחרי ששיראל הרביצה חיוך של צ'שייר מ"ארץ הפלאות", זה נחת עליה. לכאן, מכל המקומות בעולם, היא הגיעה באותו בוקר עצוב של יום הולדת בהר הרצל לאלי גנסיה. לכאן באה כדי לקנות טארט לימון
תוך כדי שכל זה קורה קרן קדוש, מבעלי המוסד המיתולוגי ואם לשני חיילים, מספרת על השנה האחרונה. שנה שבה איבדנו את היכולת לאכול רק בשביל הטעם. וריחות המאפים הירושלמיים נמהלו באמוציות. אפילו את שם הקינוח "הכלה מאיסטנבול" הם שינו ל"קרן שמש", בגלל זעם הלקוחות שלהם על טורקיה.
מאז 7 באוקטובר, קדוש מגלה, היא מוצאת את עצמה מול כאלה שבאים לזיכרונות. "הייתה פה משפחה שקנתה קרואסון פיסטוק, ואז שלחה לי תמונה לאינסטגרם", היא נזכרת, "הם חגגו יום הולדת בקבר, עם הקינוח שהנופל הכי אהב".
לפני שאנחנו ממשיכים הלאה, משאירים את שיראל שם, במטבח, עם הבצק ועם קדוש, אולי גם עם חייה החדשים, עמית מספר על דברים שהספיק ללמוד ממסע המשאלות הזה. למשל שאנשים שתמיד נותנים, לא בהכרח יודעים לקבל; למשל שקבלה זה סוג של שריר, שאפשר לאמן; ובעיקר - לפני שהוא אומר את זה הוא לוקח נשימה - שלעשות טוב זה ממכר.
שחר חדש
שבוע קודם, הר הרצל.
שמש גבוהה, חדה, של תשע בבוקר בוחנת את מאות המתקבצים. משקיפה על תווי הפנים. כמה הזדקנו. כמה התפכחנו. כמה הפכנו אחרים. מסביב עשרות צנחנים, החברים של שחר פרידמן, שיערם האריך. חלקם השתחררו בינתיים.
זו האזכרה. לא ייאמן שעברה שנה, אומר האב דורון, ומספר איך אז, ביום הנורא ההוא בצפון רצועת עזה, שחר רץ להיתקלות יותר מהר מהכלב של עוקץ.
ואחריו האחות נויה פונה אל האח שאינו במילים שחוצבות מבפנים.
"אני מתה מפחד לאבד אותך", אומרת. "מתה מפחד להתרגל לחיים בלעדיך", אומרת. "מפחדת שיום אחד תהיה זיכרון רחוק של מישהו שפעם אהבתי", אומרת. "אני מתחננת אליך, אהוב שלי, מלאך שלי, אל תיתן לי להתרגל".
הלב נקרע. שבוע חולף. ועכשיו, בסלון משפחת פרידמן, ברחוב התקופה בירושלים, שאליו הובילה מונית המשאלות, הלב שוב על המוקד. זה קורה כשליאת, אמא של שחר, מקריאה שיר שכתבה. תכף היא גם תשיר אותו. בזמן הזה רגליה משולבות. וקרן שמש כתומה, הססנית, מסתננת דרך התריסים; צובעת את הספות, המבטים.
המילים הולכות ככה:
בן אהוב שלי/ גידלתי אותך באהבה/ חיוך לסבר פנים/ לשים לב לאנשים קטנים/ לאהוב אדם/ בן אהוב שלי/ גידלתי אותך בתקווה/ חלמתי כשתגדל לא יהיו מלחמות בכלל/ נתתי לך כל אשר ידעתי/ נמצא את המאחד בינינו, נזנח את המפריד, נבנה פה יחד יופי של עתיד/ מגיע לילדינו, מגיע להם מאיתנו - שחר חדש, שחר חדש.
המונית לא הגיעה לפה סתם. הבית של שחר הוא תחנה במסע המשאלות שלנו. נויה ביקשה משהו לאמא. בילוי בספא. "אמא הייתה על טורבו כל השנה הזו, מעשייה לעשייה, ממחשבה למחשבה", ענבר הסבירה למטה לפני שעלינו, "היא עבדה בשחר".
ובאמת, כשאני שואל את ליאת על הפרויקטים להנצחת בנה הצנחן, צריך לפנות כמה דקות. ספרי תורה והרצאות ועגלת קפה ומעיין ביישוב תלם על שם שחר ועל שם בנימין ארלי וג'מאל עבאס, שנפלו איתו, וחלוקה של משהו טוב למאושפזים וצמידים, גרביים, מוצרי היגיינה וקפה ומאפה עם הצוואה של שחר, ואפילו כרטיסיות לחיילים שחוזרים הביתה - ליאת מציגה עכשיו מעין חבילת קלפים עם הוראות ללוחמים כיצד לחזור לחיים, כמו "לקבץ את כולם לחיבוק משפחתי חזק חזק" או "לקבוע יום ללכת לאכול גלידה / לשתות שוקו יחד".
ליאת: "אני סוחבת את העגלה, כי זה התפקיד שלי. אני לא יכולה לצפות לזה מהילדים שלי. הם צריכים לבנות את החיים שלהם. המשימה שלי היא להשאיר את שחר בעולם אחרי שלא אהיה פה. זו לא המשימה שלהם. אז אני אמשיך להפיץ את שחר כדי שכל נכד חדש שייכנס למשפחה יידע מי היה"
כל בני המשפחה שותפים במפעל הזה. יש חמ"ל, פעם בשבוע ישיבת דירקטוריון משפחתית. "בלעדיהם לא הייתי יכולה, אבל אני סוחבת את העגלה, כי זה התפקיד שלי. אני לא יכולה לצפות לזה מהילדים שלי. הם צריכים לבנות את החיים שלהם", ליאת מסבירה, "המשימה שלי היא להשאיר את שחר בעולם אחרי שלא אהיה פה. זו לא המשימה שלהם. אז אני אמשיך להפיץ את שחר כדי שכל נכד חדש שייכנס למשפחה יידע מי היה. זה התפקיד שלי".
קרן השמש שצבעה את הספות והמבטים קצת נעלמת. הערב עומד לרדת. ובכל מקרה תכף ליאת צריכה לזוז. השליחות קוראת לה. הערב היא תנאם במאהל החטופים.
בתוך המרוץ הזה של ליאת מזל שיש את מונית המשאלות של שחר. שכמו מבקש שתעצור רגע לספא.
"אתה לא יודע איך יגיבו"
בחוץ כבר חשוך. וקר.
אנחנו בשכונת קטמונים. חולפים ליד בית מדרש, מטפסים בזריזות במדרגות בניין ישן על עמודים, עוצרים מול דלת. משתהים. עמית קוממי, עם זר חמניות ביד, מוביל. אפשר לשמוע את הלב שלו פועם בחדר המדרגות. אני שואל אם הוא מתרגש.
"אתה לא יודע איך יגיבו", הוא מסביר, "בשלוש השניות הראשונות, כשהאדם מולך עוד לא מבין את הסיטואציה, אתה מסתכל בעיניים. מנסה לראות חצי חיוך. להבין. וכל אחד מגיב אחרת, כל אחד מחבק אותך אחרת, כל אחד מתרגש אחרת. תסתכל", הוא מצביע על דלת מספר ארבע שמולה אנחנו עומדים, לידה תמונה גדולה של בחור צעיר, "כל כניסה אחרת, כל דלת אחרת, אז ברור שאני מתרגש".
יש לפעמים פחד איך יגיבו?
"כן, למשל עכשיו".
ואז הוא דופק קלושות בדלת. זקוף, החמניות ביד. ושוב דופק. מחכה. אין תשובה. ואז זו שבאנו להפתיע מפתיעה אותנו. עולה במדרגות מאחורינו. עמית מגיש לה את הזר. מסביר. את אישה מאוד יקרה, אומר. עברת שנה לא קלה, אומר. זאת מרסל, שכנה שלך שביקשה לשמח אותך, אומר. אני מנסה לזהות את חצי החיוך שלפעמים בא בשלוש השניות הראשונות. אבל לא בטוח שהוא ישנו. תיכנסו, היא מבקשת. אל תיבהלו, אומרת. כל הבית עשיתי בשבילו, מוסיפה.
בשבילו זה דניאל ודעי, שנסע לרקוד בנובה ונרצח במיגונית. וזו שפה היא אמא שלו, שרה. צועדים בעקבותיה לאט ובדממה אל תוך הדירה. יש לה עוד שני ילדים, אבל היא גרה פה לבד. הזיכרונות מדניאל בכל פינה. בתמונה הגדולה בסלון. ובמסדרון, על השידה מלאת הזיכרונות ממנו, שעליה צעיף בצבעי בית"ר ירושלים, שאותה אהד. ובמטבח, איפה שנר הזיכרון. "אני לא מפסיקה להדליק לו נרות", היא אומרת.
עומדים בפתח המסדרון, ושרה מספרת. היא לא ידעה שדניאל נסע למסיבה, לכן לא הסתמסה איתו באותו בוקר. וגם בימים הנוראיים שבאו אחר כך ועד הבשורה הבלתי אפשרית, היא לא קיבלה יותר מדי מידע. "לפעמים אני עצובה, אז אני רואה סרטונים מאז, שהם צעקו וצעקו. לך תדע איך הילד שלי היה".
ואז היא מגלה שקשה בלילות. ובימים, כמובן. ומספרת שבפברואר תהיה בת 60. דניאל התכוון לעשות לה יום הולדת. "עכשיו אני לא רוצה יום הולדת", אומרת. עמית עומד מולה. הוא צריך לומר שיש לו בשבילה גם שובר זוגי למסעדה. רק שבראש מנקרות שאלות. כי נכון, המשימה עכשיו היא לעשות טוב. זה באמת מיזם מקסים. ועדיין, יש בו מעט כל כך להציע מול מה שעברה.
את מה ששרה באמת צריכה לא מונית המשאלות הזו, ולא אף מונית בעולם, יודעת להגשים. לא לה, ואפילו לא למשפחת פרידמן. בכל זאת הוא לוקח נשימה. "באמת מגיע לך", הוא מספר לה על השובר המפנק למסעדה, "את עוברת דברים לא פשוטים. קחי רגע לעצמך".
עכשיו אנחנו עומדים ברחוב. רועדים מקור. ירושלים כשאותות החורף בפתח לא קלה לעיכול. רוצים להיכנס כבר למונית אבל עוד משתהים. נושמים. המבט של עמית רציני כזה. האיש שמחפש חצאי חיוכים אצל אלו שמולו, לא מצא אחד כזה הפעם. זה היה קשה, הוא מודה.
ואז, כמו לנחם את עצמו, מוסיף: "בסוף, המונית הזו יכולה לעשות קמצוץ. במינימום, שרה לא תצטרך לטרוח ולהכין לעצמה משהו באותו יום שתצא למסעדה. במינימום, היא תגיד לעצמה, חשבו עליי. במינימום, היא תספר את הסיפור הזה. אז אולי מתוך זה יתגלגל משהו. אולי. אנחנו לא יודעים. אנחנו זורעים טוב".
שווארמה של אחרי מלחמה
ירושלים של חורף 2024 מלאה במשאלות לא מוגשמות. אפשר לראות אותן עכשיו עומדות במרפסות, קצת אבודות, אל הרחוב משקיפות, במבטן אחרי מונית צבעונית עוקבות. מה איתנו, כמו מתחננות.
אבל היום שלנו כמעט נגמר. ובחוץ חשוך. וצריך להשאיר משאלות למחר. אי-אפשר לסדר עולם שלם ביום אחד. יש גבול למה ששחר פרידמן יכול לעשות גם מעולמות אחרים.
בדרך, בכל אופן, במונית, עמית מספר על המשאלות הנפוצות ביותר אצל הישראלים. יש את אלה שמבקשים פגישה עם מפורסם. זמר, ג'ודוקא, רז הרשקו למשל. יש כאלה שמבקשים דובי של שני מטרים שאי-אפשר לדחוף במונית. יש את הנער הראל חזן, שעברנו אצלו מקודם וקיבל תלבושת של הפועל ירושלים בכדורסל. אבל מעל הכול, מקום ראשון, מבקשים יום כיף או ספא לאדם אהוב. זה משהו שדווקא קל להסביר.
"השנה עבדנו קשה, כולנו מותשים, כל אחד רואה את זה אצל השני, ורוצה לתת לו מנוחה", עמית אומר. מקום שני פלייסטיישן. לילדים, לחיילים פצועים.
את המקום השלישי עמית לא יודע להסביר. אנשים מבקשים ביקור בכותל. בשביל עצמם. בקשה קצת מוזרה, כי לא באמת צריך מונית משאלות בשביל זה. "אפשר פשוט לקחת אוטובוס ולנסוע", עמית לא מצליח להבין. המבט התוהה שלו במראה של המונית.
אחרי מונית המשאלות אני ממשיך לעוד מונית. עם נהג מהר הזיתים. ערבי. הוא מספר על השנה האחרונה. כל כך הרבה כאב. וכל כך קצת הנהגה. ובתוך זה אין הרבה עבודה. פה ושם נסיעות. לכותל וכאלה.
למה לכותל, אני שואל. אולי לו תהיה תשובה. זה מקום שיש בו סוד של אלוהים, הוא אומר. זה מקום שמאפשר תקווה. אנשים צריכים את זה בימים האלה. לבקש כותל זה לבקש תקווה.
עוד משהו וזהו.
יש את אלה שמבקשים פגישה עם מפורסם. יש כאלה שמבקשים דובי של שני מטרים שאי-אפשר לדחוף במונית. אבל מעל הכול, מקום ראשון, מבקשים יום כיף או ספא לאדם אהוב. "השנה עבדנו קשה, כולנו מותשים, כל אחד רואה את זה אצל השני ורוצה לתת לו מנוחה", אומר עמית הנהג
כמה ימים אחר כך מונית המשאלות נוסעת דרומה. ליד אחד המוצבים. בתמונות משם רואים דוכן, רואים שולחנות, רואים שווארמה, רואים את השף שגב משה נותן בראש, רואים שלט "כאן מקבלים שווארמה מכל הלב", רואים לוחמי גבעתי אוכלים.
כשנפגשנו, אז, לפני שנכנס לעזה, שחר שאיבד כמה מחבריו אמר: "כשחיילים יוצאים לחופשה, הפנטזיה שלהם זה לאכול שווארמה. שלנו זה ללכת לקברים של החיילים שאיבדנו".
אז עכשיו המשפחה והמונית מגשימות לו עוד משאלה קטנה. כי שווארמה, כמו הכותל, זו תקווה.
שווארמה של אחרי מלחמה.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.12.24