וספיה אבראהים יושבת בשורה הראשונה, ראשה עטוי מטפחת לבנה, מוקפת בני משפחה. כיתת בארי בקריית החינוך אורט שרת בנוף-הגליל מלאה עד אפס מקום. התלמידות והתלמידים צופים בדומיה בסרטון שמוקרן על הקיר: גבר צעיר וחסון, זקנו אדמוני, עושה באנג'י בנפאל. בסוף הקפיצה הוא אומר למצלמה: "זה סיפור חיי. בסך הכול נהניתי. תמסרו ד"ש לחברים, ד"ש לאמא".
אמו, וספיה, שומעת את קולו הבוקע מתוך ערפילי הזמן ומוחה דמעה. וכך, מתוך יגונה העמוק, תעשה שוב ושוב במפגש לזכר בנה, רס"ן ג'לאא אבראהים ז"ל, שנפל ברפיח ב-7 ביולי. היא תבכה חרישית גם כשאחיו הגדולים, קציני הנדסה, יספרו על האח שהלך בעקבותיהם; וכשהגננות והמורה מכיתה א' יתארו, בסרטוני וידיאו שהקליטו, את הילד שכבר אז הפגין מנהיגות; וכשתראה במצגת את קלסתר פניו עם החיוך התמידי. אבל יהיה רגע אחד, עוד נגיע אליו, שבו יעלה חיוך גם על פניה. וזה לבדו מצדיק את השם שניתן למיזם הזה, "הנצחה בשמחה".
7 צפייה בגלריה
מפגשים מרגשים. אופיר כהן (שני מימין) עם משפחתו של רס"ן ג'לאא אבראהים ז"ל
(צילום: אפי שריר)
המפגש עם משפחתו של הקצין הדרוזי מכפר סאג'ור, מ"פ בגדוד ההנדסה 601, הוא חלק מפרויקט שיזם ומוביל אופיר כהן, מורה להיסטוריה ומחנך בבית הספר. כהן, בן 46, שירת כלוחם בגדוד 51 של גולני בין השנים 2000-1997. הפרויקט נולד עוד לפני 7 באוקטובר, כשהחליט להנציח חמישה מחבריו לגדוד שנפלו ברצועת הביטחון בלבנון: סגן אוריאל פרץ ז"ל, סמ"ר ניצן בלדרן ז"ל, סמ"ר אוהד זך ז"ל, סמ"ר אייל גואטה ז"ל וסמ"ר דורון הרשקוביץ ז"ל.
באפריל 2023 קיים לראשונה את "טורניר הבנים" לזכרם בהשתתפות המשפחות השכולות, מחלקה של לוחמי גולני ותלמידים. "מפקדם של הלוחמים שהגיעו לטורניר הראשון היה רס"ן בן שלי ז"ל". בן, לוחם וקצין ב-669, עשה אז תפקיד מ"פ מסייעת בגדוד 51 של גולני. ב-12 בדצמבר 2023, לאחר שובו ליחידה, נפל בקרב בשג'עייה.
ב-20 בנובמבר 2023 נפל בעזה סמ"ר איליה סנקין ז"ל מנוף-הגליל, לוחם בגבעתי. "בתום השבעה החלטתי להזמין את המשפחה למפגש עם התלמידים, וזה היה מפגש ההנצחה הראשון. עד כה קיימתי מפגשים לזכרם של 26 גיבורים וגיבורות מחרבות ברזל".
זאת בנוסף לחמשת חבריו מגולני; לאחיו של אוריאל, רס"ן אלירז פרץ ז"ל; ולסמ"ר רפי (רפאל) בללטי ז"ל, שנפל באסון המסוקים. "ג'לאא הוא הלוחם ה-33 שאני מנציח", מספר אופיר. "בכל שבוע אני מוסיף לשם שלי עוד שם משפחה, ועכשיו אני אופיר כהן ועוד 33 שמות משפחה".
לקראת כל מפגש הוא עושה תחקיר מעמיק ומכין מצגת. "אני מדבר עם המשפחה בטלפון לפחות שעה וחצי, ושולח להם מסמך 'גוגל דוקס' שכולל 40 שאלות על הנופל. פונה לאנשים שליוו אותו לאורך הדרך - חברים, מורים, מדריכים, מפקדים ופקודים ועוד - ומבקש מהם להקליט קטע וידיאו קצר. אוסף תמונות שלו".
"אלה יכולים להיות אנחנו"
ג'לאא, בן 25, גדל במשפחה של 12 אחים ואחיות. אביו, סלים ז"ל, נפטר כשהיה נער. סבו, סמ"ר מזיאד אבראהים ז"ל, לוחם ומפקד במג"ב, נפל בספטמבר 1967 בקרב עם מחבלים ליד טול-כרם.
פגשנו את משפחתו בכניסה לבית הספר: האימא, אחים ואחיות, גיסים וגיסות, אחיינים ואחייניות. גם חברי ילדותו הגיעו. אופיר נרגש, מסדר את כולם לצילום משותף, מנהל ביד רמה את האירוע. בדרך לכיתה אנחנו עדים למיזם הנצחה נוסף של אופיר: "החלטתי לקרוא לכל כיתה על שם אחד מיישובי העוטף שהותקפו".
המשפחה והתלמידים מתיישבים בכיתת בארי. שירן לוין, תלמידת כיתה י', הייתה ברוב המפגשים. "במפגש הראשון בכיתי. בסיומו ניגשתי לאימא השכולה וזה היה עוצמתי. מאז אני מתמידה לפנות לאימא בסוף השיחה. אחת האימהות חיבקה אותי ואמרה שאם הבן שלה היה בחיים, היא הייתה שמחה להכיר בינינו. זה שבר אותי. כשיוצאים ממפגש כזה, מבינים שבעוד כמה שנים אלה יכולים להיות אנחנו".
עידן רביב, גם הוא בכיתה י', היה ב-20 מפגשים לפחות. "את המפגש לזכרו של רועי טל ז"ל אני זוכר במיוחד. אחי, ששירת איתו בחטיבת כפיר, הצטרף למפגש. כשניגשנו למשפחה של רועי, הם זיהו אותו. זה נתן לי מוטיבציה להמשיך ולתמוך בכל משפחה שתגיע".
אופיר פותח את המפגש. הוא מדבר על ג'לאא כאילו הכירו מילדות, אף שמעולם לא נפגשו. מספר על התלמיד המחונן שהצטיין במתמטיקה ובפיזיקה, שהצטרף למשלחת של בני נוער לנאס"א, שיכול היה להתגייס לכל יחידה טכנולוגית, אבל העדיף להיות לוחם.
"ג'לאא היה בן אדם של חיוך, של החיים הטובים. אהב לטייל בעולם. תמיד עם חברים, תמיד עושה צחוקים". הוא מפעיל את מצגת התמונות לצלילי Brothers in Arms של דייר סטרייטס. "כמו שאתם רואים, המצגת מלאה בחיוכים של האיש המקסים הזה".
האח גזאא, סא"ל בקבע, קצין ההנדסה של אוגדה 91, עולה לדבר. ידו חבושה: לפני כחודש נפצע בלבנון. הוא מספר על גבורת אחיו, שהתייצב עם הנגמ"ש ההנדסי לחצוץ בין שאר הכוח לבין האויב וספג פגיעת RPG. "ג'לאא הקריב את חייו בשביל החברים שלו. אתה מסתכל על החבר שלך ואומר: 'אני מחזיר אותו הביתה, גם אם זה יעלה לי בחיים'. החברים זה אחד הדברים הכי חשובים. תזכרו את זה, גם כשהם קצת מציקים ומעצבנים".
האח בהאא, אף הוא סא"ל בהנדסה, מספר על אחיו הצעיר ואז מצביע לעבר השלט הצבעוני שעל הקיר האחורי של הכיתה. "כשסיפרתי לכם על התכונות והערכים של ג'לאא, הקראתי מהשלט שאתם בעצמכם כתבתם ותליתם בכיתה: מנהיגות, למידה, מימוש עצמי, הגשמת חלומות, סקרנות, סובלנות, אושר. אלה בדיוק התכונות והערכים של אחי, ואלה גם הערכים שאתם מתחנכים לאורם".
7 צפייה בגלריה
אחיו של רס"ן ג'לאא אבראהים ז"ל במפגש עם התלמידים בבית הספר בנוף הגליל
(צילום: אפי שריר)
ואז מצגת הווידיאו. אילאנה מוסטפה מספרת: "אומרים שכל ילד צריך דמות משמעותית שתאמין בו כדי שיצמח בחיים. ג'לאא היה ההפך. הוא בעצמו היה דמות משמעותית לכולנו. זכיתי להיות גננת לגיבור כמוהו".
אומימה גנאם, הגננת שלו מטרום חובה, מוסיפה: "הצעד הראשון של ג'לאא במערכת החינוך, ב-1 בספטמבר 2001, היה כשנכנס לגן שלנו. ילד יפה תואר, עיניים נוצצות, מלאות אושר, אהבה, שמחה, חוכמה, חוסן ושלווה. ילד בעל אופי מיוחד".
"אמרו לנו: 'בזכותו אנחנו בחיים'"
בכניסה לבית הספר, מול קיר הזיכרון לבוגרים שנפלו, פינת הנצחה לזכר החללים שמשפחותיהם השתתפו בפרויקט: תמונות ממוסגרות, ערימות של סטיקרים, חוברות זיכרון. פריט אחד בולט לעין: הקסדה של רס"ן אריאל בן משה ז"ל, קצין סיירת מטכ"ל שנפל ב-7 באוקטובר.
בין התמונות גם זו של סמ"ר רותם דושי ז"ל, שנפל בקרב גבורה ב-7 באוקטובר. הוא התגייס לגדוד 890 של הצנחנים ולאחר סיום המסלול הציע לו המח"ט דאז, תא"ל יואב ברונר (כיום מפקד אוגדה 99), להצטרף כלוחם לחפ"ק שלו. "רותם התלבט, אבל המח"ט, ששמע עליו מהמפקדים שלו, אמר לו: 'אני צריך אנשים כמוך'. לימים סיפר לנו ברונר שהוא לוקח לחפ"ק את הטובים ביותר".
כשסיים ברונר את תפקידו המשיך רותם עם המח"ט הנוכחי, אל"מ עמי ביטון. בבוקר שמחת תורה היה בביתו ביישוב שמשית שבגליל התחתון. הוא ביקש מאביו להקפיץ אותו לבסיס סמוך, לקח משם ג'יפ של מיפקדת החטיבה ונסע דרומה כדי לחבור למח"ט. בדרך אסף עוד שני לוחמים.
כשהגיעו לעוטף נשמעה קריאה בקשר שיש מחבלים בכפר עזה ושהתושבים זועקים לעזרה. רותם וחבריו לא היססו ושעטו לעבר הקיבוץ. בדרך נתקלו פעמיים בחוליות נוח'בה. חבריו של רותם סיפרו אחר כך להוריו איך הסתער קדימה ורוקן מחסנית שלמה על המחבלים.
הם היו בין הכוחות הראשונים שהגיעו לכפר עזה. השאירו את הג'יפ בשער, ונכנסו רגלית לקיבוץ עם עוד ארבעה לוחמים שפגשו. "הייתה שם לחימה קשה מאוד", מספר אביו, ירון. "רותם זיהה מחבל שבא לזרוק רימון, פתח לעברו באש ופגע בו. בהמשך הרג עוד כמה מחבלים, עד שכדור אחד פגע בו - והוא נהרג במקום. זה היה ממש ליד הבית של חן גולדשטיין-אלמוג, שנחטפה עם ילדיה. כשנפגשנו עם תושבים מכפר עזה הם אמרו לנו: 'בזכות הבן שלכם אנחנו בחיים'".
כמה חודשים אחרי נפילתו של רותם, פנה אופיר כהן להוריו וביקש מהם להשתתף בפרויקט. "חשבנו שזה הולך להיות משהו קטן, סמלי, חובבני", אומר ירון, "אבל מהר מאוד התברר לנו שאופיר מתייחס לפרויקט בשיא הרצינות, ונותן את כל כולו. לפני המפגש הוא שוחח איתנו ארוכות, דיבר עם כל החברים והחברות של רותם ולמד בעל פה כל פרט ופרט עליו".
במפגש, שהתקיים ב-30 במרץ, השתתפו ההורים, דברת וירון, אחותו הקטנה הדר ואחיו הגדול איתי. גם כמה מחבריו של רותם הגיעו. חברים רבים שלחו סרטונים למצגת שהכין אופיר. אחד מהם הוא גבריאל, עולה מרוסיה שהיה עם רותם במסלול. "הכרתי אותו ביום הראשון בצה"ל, כשבקושי דיברתי עברית", סיפר בסרטון שצילם. "הוא היה הראשון שדיבר איתי, ישב איתי, עזר לי כשלא הייתי מבין כלום מהמפקד. רותם הוא אח יקר, אני מתגעגע מאוד".
ירון, אביו של רותם דושי ז"ל: "אחד מהתלמידים שאל איך אנחנו מתמודדים עם האובדן. עניתי שההתמודדות היא יומיומית, שאנחנו מנסים לשרוד, אבל אובדן ושכול זו מחלה שאין לה תרופה. בסוף המפגש ניגשו אלינו תלמידים ואמרו: 'אפשר חיבוק בבקשה?' 'הבן שלכם גיבור', 'שיהיו לכם כוחות'"
המפגש הותיר בתלמידות ובתלמידים רושם עז. "אתה רואה אותם עם דמעות בעיניים, צמאים למידע", מספר ירון. "אחד מהם שאל איך אנחנו מתמודדים עם האובדן. עניתי לו שההתמודדות היא יומיומית, שאנחנו מנסים לשרוד, אבל אובדן ושכול זו מחלה שאין לה תרופה. לב כואב זה לכל החיים. בסוף המפגש ניגשו אלינו תלמידים ואמרו: 'אפשר חיבוק בבקשה?' 'הבן שלכם גיבור', 'שיהיו לכם כוחות'. יש גם כאלה שעומדים כמה מטרים ממך, אבל חוששים לגשת".
אופיר ממשיך לשמור על קשר עם משפחת דושי. "הוא מגיע לאירועים לזכרו ושולח לנו סרטונים של תלמידים בפינת הזיכרון. זה מפעל החיים שלו. הוא עוסק בזה 24/7. כשפגשתי את מנהל בית הספר אמרתי לו: 'אתה חייב להמליץ על אופיר לפרס ישראל'".
בתום כל מפגש מזמין אופיר את המשפחה לקבלת שבת באחד מגני הילדים בעיר. את משפחת דושי הביא לגן חב"ד של הגננת שושי, שם רקדו הזאטוטים ושרו עם אחיו של רותם. אנחנו המשכנו עם משפחתו של ג'לאא לקבלת שבת בגן מורן, חמש דקות נסיעה מבית הספר. חגית הגננת שרה עם הפעוטות "היום יום שישי" ואחייניו של ג'לאא הצטרפו. ליד שולחן קבלת השבת ישבה וספיה, האם השכולה. ולרגע אחד, רגע אחד קטן, עלה על פניה חיוך.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.12.24
