מהו נרטיב היסטורי? מי קובע אותו ומחליט איך נזכור אירוע כזה או אחר, ודאי כאשר מדובר באירוע מכונן כמו 7 באוקטובר.
טליה תיבוּן היא במאית סרטים דוקומנטריים וזוכת פרסים יוקרתיים, שמחלקת את חייה בין לונדון וניו-יורק. סרטיה מוקרנים והוקרנו בנטפליקס, אמזון ונשיונל ג'אוגרפיק. לעשייה דוקומנטרית הגיעה אחרי עשור ב-CNN.
לא מראיין, אלא מקשיבן
במהלך הקריירה שלה היא צילמה בארבע יבשות - מחדרי הבית הלבן והפנטגון ועד בורדלים במקסיקו או כפרים נידחים בלאוס, ניגריה ולפלנד. היא זכתה להכיר ולראיין פליטי מלחמה, סוחרי סמים, בכירי CIA וזקני שבטים אינדיאניים.
כל אלה מן הסתם הכינו אותה למה שהיא עושה זה כשנה, כמתנדבת במיזם "עדות 710", שם היא חלק מצוות ההובלה ומרכזת את קבוצות התחקיר והתרגום של העדויות לאנגלית.
4 צפייה בגלריה
צילום בתי העוטף ההרוסים זמן קצר לאחר 7 באוקטובר, מתוך תערוכת "עדות מקומית" 2023
(צילום: דב גזית, עבור "עדות 710")
"אני גם לומדת דברים חדשים, כי זו צורת תיעוד שונה ממה שאני מכירה", היא אומרת, "המשנה של 'עדות 710' בעצם אומרת שכל הכוח נמצא אצל העד. המראיין הוא לא מראיין, הוא מקשיבן. העד הוא שבוחר במה להתרכז, על מה לדבר ועל מה לא לדבר. אנחנו אף פעם לא נדחף עוד, לא נבקש יותר מידע ולא נכוון. אנחנו באים רק להקשיב.
"יש שלוש-ארבע שאלות מנחות שפותחות את השיחה, ומשם כל הכוח אצל העד, כולל לאפשר לו לאשר את העדות, בגלל הרגישות הגבוהה של הסיטואציה".
הגישה מבוססת על עבודה של פרופ' דורי לאוב, פסיכיאטר במקצועו שהיה הראשון לתעד ניצולי שואה. גישתו התרפויטית של לאוב בונה את כוחו של העד, שלוקח את הנרטיב בחזרה לעצמו.
"תחשבי על מצב של חוסר אונים כאשר דברים בלתי נשלטים קורים מסביבך", מסבירה תיבוּן, "את מתחבאת מאחורי שיח בנובה או מתחבאת בממ"ד, וכשאת מדברת על זה, את לוקחת בחזרה את הסיפור אלייך. את כבר לא חסרת אונים, אלא בונה לעצמך את הנרטיב ואת החוסן".
מה זה עושה לך כמקשיבה?
"אני מוצאת את זה מרתק. כשנותנים לאנשים להוביל את הסיפור, פתאום יוצאות המחשבות, יוצאים הרגשות, וכמקשיבה את מקבלת תיעוד אישי מאוד של האירוע: מה האדם הרגיש, ממה הוא פחד, מה הפחד עורר.
"הפתיחות הזו, שבמהלכה אני רק מאזינה, מוציאה גם מאיתנו את ההבנה שאנחנו נוגעים במקומות כמעט קדושים. זו זכות להיות שם ולהקשיב לסיפורים האלה".
"העדות הזו גמרה אותי"
בריאיון עמה, היא מספרת על השיחה עם פתולוגית שהתנדבה להגיע לארץ ולעזור בזיהוי הגופות. כמי שעובדת בזירות הרצח הכי קשות בפילדלפיה, ואף טיפלה בניצולי 11.9, היא חשבה שראתה כבר הכול. אבל המראות הקיצוניים שנחשפה אליהם באבו-כביר, גרמו לה להרים טלפון למנהל המכון הפתולוגי ולהבהיר לו שמדובר בפשעי מלחמה, לא פחות מכך.
היא מספרת על השיחה עם פתולוגית שהתנדבה להגיע לארץ ולעזור בזיהוי הגופות: "הביאו לה גוש פחם והיא הייתה צריכה להבין מה זה, ואז הבינה שזה מבוגר וילד ביחד. היה לה חשוב מאוד לתת את העדות וזה היה לא קל, גם עבורי בתור מקשיבה. אלה דברים שמאוד קשה להקשיב להם"
"היא זיהתה מקרה של מישהו שהיה קשור מאחורי הגב וירו בו בראש מאחורה מטווח קצר. זה פשע מלחמה. זו הוצאה להורג. היא הראשונה שזיהתה את זה, ולחשוב בצורה הזו בסיטואציה כזו זה דבר מדהים.
"הביאו לה גוש פחם והיא הייתה צריכה להבין מה זה, ואז הבינה שזה מבוגר וילד ביחד", היא מוסיפה. "היה לה חשוב מאוד לתת את העדות וזה היה לא קל, גם עבורי בתור מקשיבה. אלה דברים שמאוד קשה להקשיב להם, ולכן העדות אצלנו היא עם אזהרת טריגר".
יש עדות שריגשה אותך במיוחד?
"יש הרבה. אני בוחרת לספר על העדות של עמוס אפשטיין מכפר עזה, שאיבד את אשתו, את החתן שלו ושני נכדים. איש בן 80 ומשהו, ממקימי יישובי הנגב המערבי, שנתן עדות בגרון חנוק נוכח החורבן הכללי והאישי, ותוך כדי דיבור חי את הרצח של אשתו ומשפחתו. העדות הזו גמרה אותי".
אני שומעת שגם עכשיו קשה לך.
"אני במקצוע שבו למדתי גם להרגיש וגם להגן על הנפש, אבל העימות עם הסיפורים של 7 באוקטובר היה קשה, כי למרות שאני המון שנים לא בארץ, אני ישראלית, וכל מי שנפגע היה יכול להיות חבר שלי או בן משפחה שלי.
"ביום-יום מוזר לי להיות בחו"ל, כשברחוב כולם מתעסקים בכריסמס, ואני בעדויות. אנחנו עושים מאמץ להגיע לכמה שיותר עדים, ולבנות ארכיון דיגיטלי שיתעד את האירוע מכל כיוון אפשרי. עכשיו למשל אנחנו מתעדים בהקשר של 7 באוקטובר את קהילת סורוקה, קהילת הפזורה הבדואית, קהילת העולים החדשים וניצולי השואה".
מדוע חשוב החילוק לתתי-קבוצות במתן עדות?
"כדי לשמוע דברים מהרבה מאוד כיוונים, כאלה שלא הכרנו בנרטיב. למשל, תיעדנו קבוצה של חובשים, שסיפרו לנו דברים שלא הכרנו עד עכשיו, או עדויות משותפות של לוחמי כיתות הכוננות. בעוד כולם מתעדים את מה שחוו בממ"ד - אלה שתי קבוצות שפעלו בחוץ, בשטחי האש, והרעיון הוא לקבל את כל הנרטיבים בלי לשפוט ובלי היררכיה של עדויות".
מה ההבדל בין עדות של צבר לבין עדות של עולה?
"בעדות של מי שגדל בעוטף מובנית הידיעה שהם חיים במקום מדהים, ויש את האיום הנורא הזה ברקע. לעומת זאת, בעדות של זוג עולים שהתאהבו בנגב והביאו את הילדים שלהם, שמענו שעבורם לחיות כאן ככה ולפתח טראומות זו החלטה לא מובנת מאליה בכלל. הם מתחבטים בשאלה איך בונים לילדים שלהם עתיד בתוך הדבר הזה, שהם אולי התחברו אליו מאוד, אבל בשבילם זה לא ברור מאליו שהביאו את המשפחה לאזור הזה.
"גם העדויות של ניצולי השואה מרתקות; כי מי שניצלו בגיל שש, כולנו מבינים מה 7 באוקטובר עורר אצלם. והרעיון הוא לקבל כמה שיותר פרספקטיבה כדי לשמר זיכרון רחב ככל הניתן".
"עדות 710" מגיע להקרנה מיוחדת בסינמטק תל אביב לרגל יום השואה הבינלאומי ב-27 בינואר.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.01.25
