מתוך תהומות הכאב הרימו גילנית ודוד את עיניהם והנה דמותו של בנם רגב, שנפל ב-7 באוקטובר. היא נשקפה מפניהם של ששת הנערים והנערות שישבו על כורסאות גינה בפינה הקרויה על שמו, בקיבוץ שדה נחמיה שבגליל העליון.
מכל קצוות הארץ הגיעו לכאן ואיש מהם, למעט אחד, לא פגש בו מעולם. למרות זאת, סמ"ר רגב אמר ז"ל הפך להיות חלק בלתי נפרד מחייהם.
5 צפייה בגלריה
"לכל אחד פה יש משהו שלקח מרגב, וזה מה שמייחד אותנו כמכינה". החניכים עם גילנית (מימין) ודוד (משמאל)
(צילום: אפי שריר)
"רגב הוא אחד החברים הכי טובים שלי למרות שלא הכרתי אותו", אומר אורי לזרוביץ' מקיבוץ רוחמה שבנגב המערבי, חניך במכינת "דרך רגב". צוף גוטליב, שגדל בגבעת שמואל, מספר: "בכל יום אני מוצא את עצמי חושב מה רגב היה רוצה שאעשה, או מה היה עושה במקומי. יש לי סטיקר שלו מעל המיטה, אבל רגב הוא לא מדבקה על הקיר; הוא דרך חיים". ואילו הדר כהן-ישר, שהגיעה מבוסטון, מצטטת את אחד המשפטים שרגב היה אומר בכל פעם שנכנס לשחות במימי הירדן הקפואים: "CAR זו מכונית באנגלית".
והמשפט הזה, אומרים חניכי וחניכות מכינת "דרך רגב", מלווה אותם ברגעים הקשים. "בטיולים אנחנו צריכים לעשות שמירות בלילה", מספר אורי. "טיול במדבר, חמש שעות שמירה ברצף, וקפוא, כל מה שאני רוצה עכשיו זה להיכנס לשק שינה, ואז אני אומר לעצמי: 'CAR זו מכונית באנגלית'".
צוף: "שאלתי את החברים של רגב מה התכונה הכי בולטת שלו, וכולם אמרו לי שהוא היה חדור מטרה. אז כשאתה קם בחמש בבוקר בחורף כדי להתאמן לגיבוש שלדג, ומוצא את עצמך זוחל בשדה או טובל בנחל בקור של עשר מעלות - אתה מבין שהתכונה הזאת קצת נדבקה בך.
"יש לך מטרה ואתה לא זז ממנה, לא משנה מה: קר, חם, לא נוח. לכל אחד פה יש משהו שלקח מרגב, וזה מה שמייחד אותנו כמכינה. אנחנו דרך רגב".
הוריו של רגב מביטים בנערים האלה בעיניים נוצצות, מדמעות אך גם מסיפוק ומגאווה. "עכשיו אתה מבין איזו הצלחה זו?" אומרת גילנית, שהרעיון להקים מכינה נבט בראשה כמה ימים אחרי נפילת בנה בקרב גבורה בכיסופים. "הם עוברים תהליך, ואני מלווה אותם ורואה את ההתפתחות ואת ההתבגרות שלהם. זה עושה לי טוב".
"זה החזון בהתגשמותו", אומר האב דוד, חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ שמסתובב עם M16 מקוצר. "לראות את הנוער המופלא הזה יורד מהאוטובוס ביום הראשון היה מרגש ברמה שקשה לתאר. לראות אותם עושים מד"סים, יושבים בשיעורים. וואו, זה ממלא את הלב. והתשוקה שלהם לסייע ולעזור ולרצות לעשות עוד ועוד. זה בעצם החזון של רגב. כשאני רואה אותם, אני רואה גם אותו".
"בכל אחד מהם יש משהו מרגב", אומרת גילנית. "למשל, הסקרנות".
צוף: "בשבוע שעבר קיבלתי מגילנית מחמאה שיש לי את כפות הרגליים של רגב".
גילנית צוחקת. "כן, יש לו פטריות ברגליים כמו שהיו לרגב..."
צוף: "השוו אותי הרבה לרגב, אבל זאת ההשוואה הכי טובה".
לא לזכרו. בדרכו
את משפחת אמר פגשתי לראשונה בשלושים לנפילת רגב, כשקצינת הנפגעים הביאה להם שלושה ארגזים עם חפציו. גילנית הוציאה מאחד הארגזים את מדיו, שאפה את ריחו ובכתה בכי קורע לב. כך גם אביו ושתי אחיותיו, רוני הבכורה ושקד הצעירה.
סגן אריאל שוקרון, מפקד הצוות שלו בקורס מ"כים שנפצע קשה באותו קרב, סיפר על גבורתו של רגב, שנפצע תחילה מירי בשתי רגליו והזהיר את חבריו שלא יבואו לחלצו פן ייפגעו גם הם - עד שנורה לעברו אר-פי-ג'י והוא נהרג.
גילנית: "רגב ביקש שלא ננציח אותו באנדרטאות, אלא במעשים. הוא אמר לי לדאוג שאחותו תירשם למכינה. כמו צוואה. ובאמת, אחרי נפילתו היא החליטה ללכת למכינה, 'כי זה מה שרגב רצה'"
לפני מספר חודשים שבנו אליהם, הצלם אפי שריר ואני, במסגרת כתבה על הצפון המופגז. הוריו של רגב סיפרו על חזונם להקים מכינה - לא לזכרו של רגב, הדגישו, אלא בדרכו. "רגב ביקש שלא ננציח אותו באנדרטאות אלא במעשים", סיפרה גילנית. "שבוע לפני שנפל ישבנו פה לארוחת ערב ושקד אמרה: 'אני לא הולכת לצבא, מקסימום עושה שנת שירות. אני רקדנית וזה כל עולמי'. רגב אמר לה, 'את מתבלבלת, חמודה. אצלנו בבית כולם הולכים לצבא וגם את. ולא רק שאת הולכת לצבא, את גם הולכת לעשות מכינה, לא שנת שירות'.
"אמרתי לו, 'מאיפה אתה מביא את זה?' כי רגב עשה שנת שירות בבית ספר שדה. הוא אמר: המכיניסטים שהכרתי בצבא הגיעו עם ארגז כלים של מנהיגות, של חיי קבוצה. זה משהו שלא קיבלתי בשנת שירות. וזה מה ששקד צריכה'. וביום ראשון, לפני שחזר לצבא, הוא אמר לי: 'אמא, תדאגי שהיא נרשמת למכינה'. כמו צוואה. ובאמת, אחרי נפילתו שקד החליטה ללכת למכינה, 'כי זה מה שרגב רצה'". בימים אלה היא נמצאת במכינת חצבה שבערבה. קשה לה, אבל היא מצליחה. כמו אחיה הגדול, גם שקד היא לא אחת שמוותרת.
אך משפחת אמר לא הסתפקה בכך, ומימשה את צוואתו של רגב בהקמת המכינה בקיבוצם. כשהגענו לכאן בפעם הקודמת, מבני המכינה היו בעיצומו של שיפוץ מקיף. היום, ארבעה חודשים אחרי שהחלה לפעול, הם עדיין ריקים.
"חשבנו שמספיק מקלט צמוד לכל מבנה", מסביר דוד, "אבל פיקוד העורף אמר שחייבים לבנות ממ"ס (מרחב מוגן מוסדי - י"ק) בכל אחד מהמבנים, ועד אז אי-אפשר לאכלס בהם את המכיניסטים. שכרנו מהקיבוץ מבנים חלופיים, פיקוד העורף אישר אותם, ועכשיו אנחנו מחפשים מימון להקמת הממ"סים, כמעט מיליון שקל. פנינו למשרד הביטחון ולפיקוד העורף כדי שיתקצבו את זה - ועדיין לא קיבלנו תשובה. השלב הבא זה להתחיל לחפש בחוץ מימון, וזה סיפור לא פשוט".
"שיעור רגב" שבועי
מכינת "דרך רגב" חוסה תחת כנפיה של מכינת גליל עליון והיא אחת מארבע השלוחות שלה. מנהלת השלוחה, אבישג בצר מקיבוץ דישון, מועסקת על ידי מכינת-האם. המחזור הראשון מונה 45 חניכים וחניכות. שכר הלימוד השנתי במכינה הוא 14,900 שקל, אך קיימות גם מלגות למי שידיהם של הוריו אינה משגת.
"כסף זה לא מה שימנע מבנאדם להגיע אלינו", אומרת גילנית, לצד התכנים הרגילים, שנקבעים על ידי מכינת גליל עליון ומועברים על ידי מדריכים מטעמה, כמו שיעורי יהדות, סדנאות מנהיגות, טיולים ואימוני כושר, הלו"ז כולל "שיעור רגב" שבועי.
"את השיעורים האלה מעבירים אנשים שהיו קשורים לרגב, למשל המדריך שלו בשנת שירות, או חברים מהצבא, או אנשים מהקיבוץ, והם מתמקדים בערכים של רגב, במורשת שלו ובדברים שאהב", מספר אביב אברו מחצור הגלילית. אלא שרוחו של רגב שורה מעל המכינה גם בשאר ימות השבוע, גם בזכות הקשר ההדוק של החניכים עם הוריו.
"הם כל הזמן שואלים אותנו מה רגב היה עושה במקרה כזה וכזה, מה הוא היה אומר על נושא כזה או אחר", אומרת גילנית. "אני מספרת להם שכמה שרגב היה ילד מדהים, הוא לא היה מושלם. רגב גם עשה הרבה שטויות. הם כמו הילדים שלנו. אנחנו לא מסתירים מהם כלום".
"ביום שישי, ערב שמחת תורה, אירחנו ברוחמה משלחת מגרמניה והפגשנו אותם עם אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב, בתצפית על עזה ב'חץ שחור'", מספר אורי לזרוביץ'. "אני זוכר שהוא אמר שהעוטף הוא 99 אחוז גן עדן ואחוז אחד גיהינום, וכמה חשוב להתמקד ב-99 אחוז גן עדן. זה מתחבר לי מאוד גם לגליל העליון". יום אחרי השיחה הזאת, בבוקר 7 באוקטובר, נפל אופיר בקרב עם מחבלים סמוך לביתו
תוכנית הלימודים במכינה כולל גם יום שבועי של מעורבות קהילתית ביישובי האזור. "אנחנו לא הולכים רק כדי להתנדב", אומרת הדר, שמרכזת את הפרויקט. "אנחנו שם כדי להיות חלק מהקהילה ולתת מעצמנו, במיוחד אחרי יותר משנה של מלחמה בצפון".
כך למשל נעם כליל זוארץ מירושלים, שגדלה בקריית-ארבע, ושובצה בבית ילדים בקיבוץ להבות הבשן. "אתמול היינו שם ועברו מעלינו מטוסי קרב", היא מספרת. "אחד הילדים, בן שנתיים, אמר שעכשיו בטח תהיה אזעקה ועשה קול של אזעקה".
מה אומרים לכזה ילד?
נעם: "אני לא חושבת שאני יכולה להקל על הטראומה שלהם מהמלחמה, אבל עצם שזה שאנחנו שם, מתגברים את הצוות, מאפשר להקדיש יותר תשומת לב לכל ילד, להסיח את דעתו ולומר לו: 'בוא נלך להסתכל על טרקטורים במקום על מטוסים בשמיים'".
הרצון לקחת חלק בשיקום הצפון היה שיקול מכריע אצל חניכים רבים. למשל, אורי לזרוביץ'. קיבוצו רוחמה, הסמוך לשדרות, הוא היישוב היחיד במועצה האזורית שער הנגב שלא פונה אחרי 7 באוקטובר, אך כמי שלמד בתיכון שער הנגב, הוא איבד חברים באותו בוקר.
"תומר ערבה ז"ל מנחל עוז, שהציל את שכניו לפני שנרצח, היה איתי בשכבה. הכרתי גם את אופיר ליבשטיין ז"ל מכפר עזה, ראש המועצה. בנו ניצן ז"ל היה בעצמו במכינת גליל עליון, בשלוחת מעיין ברוך, וזו אחת הסיבות שהגעתי לכאן.
"ביום שישי, ערב שמחת תורה, אירחנו ברוחמה משלחת מגרמניה והפגשנו אותם עם אופיר בתצפית על עזה ב'חץ שחור'. אני זוכר שהוא אמר שהעוטף הוא 99 אחוז גן עדן ואחוז אחד גיהינום, וכמה חשוב להתמקד ב-99 אחוז גן עדן. זה מתחבר לי מאוד גם לגליל העליון". יום אחרי השיחה הזאת, בבוקר 7 באוקטובר, נפל אופיר בקרב עם מחבלים סמוך לביתו.
אורי נרשם למכינת גליל עליון, וכשהודיעו לו על הקמת השלוחה בשדה נחמיה, סיפר על כך למדריכת הנעורים שלו ברוחמה. "היא אמרה: 'וואו, אני מכירה את רגב. היינו יחד בשנת שירות בבית ספר שדה חצבה'. היא סיפרה לי איזה בן אדם מדהים הוא היה וכל כך התרגשה שאני הולך למכינה שקשורה אליו. זו הייתה הנגיעה הראשונה שלי לרגב".
"דמות שכולם נשאו אליה עיניים"
היחיד מבין החניכים שהכיר אישית את רגב הוא איתי אלימלך, שגדל בקריית-שמונה אך השניים למדו באותו בית ספר. היום משפחתו מפוצלת: אמו, קצינת נפגעים במילואים של כמה חטיבות חי"ר, יושבת בקסטינה שליד קריית-מלאכי אך מסתובבת בכל רחבי הארץ ("היא לא מנווטת עם ווייז אלא לפי בתי עלמין"). אביו, בעל עסק חיוני לצורכי חשמל, נשאר בקריית-שמונה. אחותו הגדולה חיה במרכז והוא עצמו, אחרי חצי שנה שהיה מפונה לתל-אביב, חזר לצפון, לשדה נחמיה. בהמשך גם התקבל למכינה.
"אני לא יכול להגיד שהייתי חבר קרוב של רגב. אני צעיר ממנו בארבע שנים", מספר איתי. "אבל הוא היה דמות בקיבוץ שכולם נשאו אליה עיניים. מאוד דומיננטי, מאוד-מאוד פעיל. אם זה כמדריך ב'שומר הצעיר' ואם זה כמדריך בנעורים. גבר-גבר.
"אני זוכר כמה שהוא היה מורעל על השייטת. שנה לפני הצו הראשון הוא כבר סיפר לכולם שהוא הולך לשייטת". וכך עשה: רגב עבר את הגיבוש ליחידת העילית של חיל הים, אבל אחרי שנה במסלול, שנחשב לקשה ביותר בצה"ל מבחינה פיזית, עבר לדובדבן ומשם לגדוד 101 של הצנחנים.
צוף גוטליב: "החברים של רגב סיפרו כמה הוא היה חדור מטרה. אז כשאתה קם בחמש בבוקר בחורף, זוחל בשדה או טובל בנחל בקור של עשר מעלות, אתה מבין שהתכונה הזאת נדבקה בך"
אפשר ללמוד על אנשים מהדרך שבה הם משחקים כדורגל. "לא היה כיף לשחק איתו", מודה איתי. "הוא היה חתיכת קרנף".
גילנית: "היה מרביץ, בועט באנשים".
איתי: "היית מתפלל להיות איתו בקבוצה כדי לא לשחק נגדו. הוא לא היה השחקן הכי טוב, אבל היה רץ על המגרש ונותן את הנשמה יותר מכולם ואם מישהו היה נפצע במשחק, היה הראשון לרוץ אליו ולעזור לו. זה רגב".
בעוד כמה חודשים הם יסיימו את המכינה ויתגייסו לשירות משמעותי בצה"ל. שאלתי אותם אם דווקא עכשיו, במלחמה, לא הרגישו צורך להתגייס מיד ולא להמתין שנה.
"אני קם כל בוקר עם ייסורי מצפון", מודה צוף. "אני פה במכינה, נותן שנה לעצמי, בזמן שחברים שלי בעזה, בלבנון ובסוריה. בן דוד שלי נפצע קשה בעזה. אבל אני יודע שהמכינה הזאת תיתן לי את הכלים להיות לוחם יותר טוב, קצין יותר טוב – וגם אזרח יותר טוב".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.12.24
