"כששמעתי על הבלגן בדרום מיד הבנתי שזה אירוע גדול", מספר משה ברששת על היום הקשה ששינה את ההיסטוריה של ישראל, ושלו עצמו. "הייתי מ"פ, ובחור בשם רפאל חיון חיבר אותנו לשני אנשים מחולית. שמעתי מהם שהקיבוץ ריק מצבא ושיש מחבלים בפנים. קיבלתי הנחיה לא לקפוץ, אבל החלטתי לקפוץ בכל מקרה. בדרך נחשפנו למראות קשים מאוד", הוא משחזר.
גם בקיבוץ חולית המצב היה קשה מאוד. "כשהגענו לקיבוץ, גילינו שכ-60 מחבלים נמצאים שם", הוא משחזר. "ראינו שם בתים בוערים והרבה פצועים. נכנסנו לקרב קשה שבו נפצעו חברים שלנו, אבל עד לפנות בוקר הצלחנו לכבוש את הקיבוץ בחזרה יחד עם כוחות צבא נוספים שהגיעו בהמשך".
משה והכוחות שפעלו בחולית חילצו פצועים לש"ג של הקיבוץ, טיהרו את הבתים והצילו את מי שהצליחו: "אני מרגיש חיבור מאוד עמוק לקיבוץ, לאנשים ולמקום עצמו.
"בן אדם שחווה קרב או אירוע משמעותי - או שהוא סולד מהמקום שהוא היה בו או שהוא נורא מתחבר אליו. נכון, חיי אולי יכלו להיגדע שם בצורה מהירה, ומחבלים בני עוולה באו וגדעו חיים של המונים, אבל היה לי חשוב להגיע לאותה נקודת קצה, לסגור מעגל ולהקים דור חדש דווקא במקום שהיו בו המון עצב ודם".
סגירת מעגל
וכך, ביום שישי האחרון, במקום שבו נלחם במחבלים, ערכו משה ורננה את הברית לבנם.
חולית עדיין נחשב שטח צבאי סגור וריק מתושבים, נמצאים בו רק הצבא ומעט מחברי הקיבוץ שמחזיקים את המשק, אבל משה הצליח להשיג את האישורים הנדרשים מהצבא ומהקיבוץ.
"הבאנו קייטרינג, הזמנו לוחמים שהיו איתי באותו יום, חברי קיבוץ ואנשי ביטחון", הוא מספר. "זה היה רגע מרגש ושמח מאוד - לראות שמהחושך שהיה במקום הזה, אנחנו מביאים אור חדש. זו סגירת מעגל אמיתית".
לקראת סיום הריאיון, משה מבקש להדגיש את המסר האישי שלו: "אני מתנחל מקריית ארבע, והם קיבוצניקים מחולית. לפני 7 באוקטובר, כמעט כל מפגש בינינו היה מקרי בהחלט. אבל הכדורים של המחבלים לא הבדילו בינינו.
"צריך לשים את המחלוקות בצד", הוא מוסיף, "כולנו יודעים מה היה הקרע בעם לפני, ואני רוצה לחנך את הילדים שלי על ערכים מסוימים, וברית המילה בחולית היא הדרך".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.12.24
