"גורשנו מהבית שלנו ב-7 באוקטובר, אבל הבנו שלאף אחד אין את הזכות להחליט עבורנו - אנחנו נחזור לקיבוץ", אומרת בנחרצות מיכל רהב, ששרדה את התופת בשבת השחורה עם בעלה לי, בלש בימ"ר ת"א ושלושת ילדיהם יובל (16.5), נועם (14) ואיתמר (10), בביתם בקיבוץ נירים.
בני הזוג חלמו מאז ומתמיד לגור בעוטף, אבל החיים הובילו אותם לנדודים בעולם במסגרת שליחויות, ובין היתר גרו במומביי ובסינגפור. רק כששבו ארצה כמשפחה העתיקו את מגוריהם לנירים.
"בטיול בפארק אשכול חלפנו על פני שלט הכניסה לקיבוץ", מספרת מיכל. "הילדים ביקשו להיכנס לסיבוב והתאהבו גם הם. מבחינתנו, החיים פה הם אמירה אידיאולוגית ציונית. המצב הביטחוני תמיד היה שיקול מבחינת החיים כאן, אבל לא הגורם המכריע.
"למדנו לזהות את הטריגרים שמובילים לסבב - חיסול בכיר, תקרית ביטחונית, התפרעויות על הגדר - וגם להעריך מה עוצמת התגובה לפי האויב, אם זה חמאס או הג'יהאד. עוד לפני הדיווחים, אצלנו מרגישים מיד לאן הרוחות נושבות".
"ממשיכים להילחם עד הכדור האחרון"
אבל 7 באוקטובר, מודה מיכל, תפס אותם בהפתעה מוחלטת. בבוקר, עם הישמע האזעקות, היא ננעלה עם הילדים ועם הכלבות מילקי וקאי בממ"ד. לי, שקרא את ההודעות של חברי הקיבוץ על חדירת מחבלים, לבש מדים ונעמד בפתח הבית עם הנשק. "הבנו מיד שפרצה מלחמה", אומרת מיכל.
כשניסתה לצאת מהממ"ד כדי לארוז תיק ולהימלט, שמעה ירי נק"ל מחוץ לביתם. "הם התחילו לצעוק בערבית והבנתי שאלו מחבלים. רצתי חזרה לממ"ד ונעמדתי עם הפנים לדלת והאקדח דרוך. הילדים היו עם שכפ"צים, איתמר עם קסדה, יובל החזיקה גז מדמיע ונועם עם אלה. הבטחתי להם שמי שייכנס בדלת לא עובר אותי. הם היו מבוהלים, אבל הבהרתי להם - אנחנו נלחמים".
לפתע נשמעו יריות מתוך הבית, וכעבור מספר דקות לי נכנס לממ"ד וסיפר שחיסל מחבל שנכנס דרך החלון. לי נעמד מול הדלת, מאחוריו מיכל, ושלושת הילדים שוכבים על הרצפה.
"היינו בחושך מוחלט, ללא אוויר. המחבלים ריססו אותנו מכל עבר, טיפסו על הגג, ניסו להצית את הבית, זרקו לתוכו רימונים", משחזרת מיכל. "מההדף של אחד הפיצוצים דלת הממ"ד התעוותה ונוצר בה חריץ קטן. לי ואני הסתובבנו אחד לשנייה, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ועניתי לו שלא נפרדים, ממשיכים להילחם עד הכדור האחרון".
בדרך נס, העיוות שנוצר בדלת הממ"ד לא איפשר את פתיחתה ואת חדירת המחבלים פנימה, והם עזבו את הבית. אחרי שעות מורטות עצבים בממ"ד, כוחות צבא הגיעו לחלץ את בני המשפחה.
"כל הבית היה הרוס לחלוטין", אומרת מיכל. "לקחתי בזריזות תיק עם מחשב ותרופות, ובדרך החוצה חלפתי על פני הסלון. פתאום, מבין שברי זכוכיות הוויטרינה, ראיתי את החנוכייה שהעניקה לי סבתי, ולצידה זוג פמוטים וכוס קידוש. דחפתי אותם לתיק והסתלקנו".
"לא ידענו אם נישאר בחיים"
לי חבר לכוחות הצבא וסייע בהמשך החילוצים, ואילו מיכל, הילדים והכלבות המשיכו לעבר המועדון, שם התרכזו חברי הקהילה. "כולם היו בהלם מוחלט. בכינו והתחבקנו. חיכינו לכל פרצוף מוכר, לעוד משפחה שתגיע - להבין מי שרד ומי לא", היא נזכרת.
למחרת המשפחה עזבה לאילת. הדרך הייתה רצופה בכלי רכב מפויחים ובגופות מוטלות בצידי הכביש. "מראות שקשה לתפוס. רק בכניסה לבאר-שבע התקשרנו למשפחה וסיפרנו להם שניצלנו, עד אותו הרגע לא ידענו אם נישאר בחיים".
אחרי ארבעה חודשים באילת המשפחה עברה לכרמית, ומשם לדירה שכורה בבאר-שבע. במקביל לי גויס למילואים, ובהמשך נכנס לתפקידו כממלא מקום רבש"ץ נירים.
"עלו לי מראות מתקופת השואה"
את חג החנוכה השנה הם חוגגים בנירים, בבית שבו כמעט איבדו את חייהם.
"עברנו תהליך עם הבית. בהתחלה הוא היה מבחינתי מזוהם ומחולל", מסבירה מיכל. "כל החיים שלנו התנקזו למכולת זבל, זה שבר אותי. אבל אז, בפעם הראשונה שביקרנו בבית אחרי אותה השבת, התפלאנו לגלות איך המתנדבים שהגיעו לקיבוץ שיפצו אותו במהירות. הסתכלנו אחד על השני, ואיתמר אמר בביטחון מה שכולנו קיווינו – 'אפשר לחזור הביתה'".
את הנר הראשון הם ידליקו היום בחנוכייה שחולצה מבין ההריסות. "סבתי רחל ז"ל, ירושלמית אמיתית שהייתה לוחמת באצ"ל, אישה מסורתית וליברלית, העניקה לכל נכד מזכרת בעלת ערך, כזו שמחברת בין הדת היהודית להווי המשפחתי.
"כשראיתי את החנוכייה בין שברי הזכוכית, התכווץ לי הלב. עלו לי מראות מתקופת השואה, לא יכולתי להשאיר אותה שם. הבנתי באותו רגע שהבית אמנם נפרץ ונהרס, אבל את האור הגדול שהחנוכייה של סבתא רחל מביאה - אף אחד לא יוכל לכבות לעולם.
"הערב נזכה להדליק בה נרות חנוכה לראשונה מאז החורבן. לכל נר שיאיר, נוסיף הקדשה לשובם של החטופים הביתה, לשלומם של חיילי צה"ל, לרפואתם של הפצועים, ולשיקום של הקהילה והעוטף".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.12.24
