"בשמחת תורה נכנסנו לכפר חולה, ממש מול מרגליות. כנראה ירו מטח מעומק לבנון למנרה, ואחת הרקטות התפוצצה מעלינו. ראיתי את האנדרלמוסיה והודעתי על אירוע רב-נפגעים. הגעתי לבית מג"ד שהיה בערך 50 מטר משם, ואז עימתו אותי עם זה שאני פצוע קשה", תיאר רס"ן (במיל') משה בכר, בן 41, את הלילה שבו חייו השתנו.
"בדיעבד, זה מטורף שהצלחתי ללכת לשם בכלל", תיאר משה. "באירוע הזה נהרגו חמישה אנשים, חברים שלי במשך 20 שנה". בין הנופלים באירוע, היה גם גיא עידן ז"ל מקיבוץ שמרת; בן דודו של החטוף צחי עידן.
4 צפייה בגלריה
משה (בחולצה הכחולה) ונדב (מימינו) מדליקים נר שני של חנוכה עם משפחותיהם
(צילום: יובל חן)
מתעדכנת לפי הווי בווטסאפ
ב-7 באוקטובר שנה שעברה היה משה מ"פ בגדוד 89 של השריון, אשתו טלי הייתה בהיריון מתקדם עם בנם השלישי. הכוח של משה נשלח בתחילת המערכה לצפון. "הייתה הרגשה של אדי דלק באוויר, שתכף ייפתח משהו", סיפר. "הורידו אותנו לעזה למשימה, ולעוד אחת בלבנון, ואז יצאנו להתרעננות של יומיים בבית בסוכות".
בשלב הזה, משה נכנס להיות סמג"ד ב' בגדוד. הוא וטלי מסכמים שהוא לא מודיע לה כשהוא נכנס, היא מתעדכנת לפי מספר הווי בהודעות שהיא שולחת לו בווטסאפ.
4 צפייה בגלריה
רס"ן (במיל') משה בכר עם בנו מתנאל. "הוא התקשר ואמר: 'נפצעתי בלבנון, הכול בסדר'"
(צילום: באדיבות המשפחה)
"הייתי בתל-אביב, הילדים ישנו, ופתאום הטלפון צילצל", נזכרה טלי. "בצד השני היה משה, אבל בקול לא שלו. הוא היה על המון משככי כאבים ואמר לי, 'נפצעתי בלבנון, הכול בסדר'. מישהו לקח את הטלפון ממנו ואמר לי להגיע לרמב"ם מהר. אחר כך הצלחנו להעביר אותו לאיכילוב, והבנות באו לפגוש אותו".
אמילי (7.5) וזואי (5.5) מאוד התרגשו לראות את אבא: "חיבקנו אותו, חיפשנו להביא לו גם בלון. החברים שלנו הכינו לו ספר ברכות עם ברכה מכל ילד, ובגן של זואי הכינו לכל אחד מהמשפחה תעודה של גיבורים".
הצטלבות דרכים בשיקומית איכילוב
כחודש לאחר שנפצע משה, הגיע רס"ר (במיל') נדב אליקים, בן 27, עם הגדוד שלו בחטיבה 55 לבסיס אליקים.
"היינו בנוהל קרב לפני הכניסה ללבנון. חשבנו שנכנסים למחרת אז ניסיתי למצוא מקום למסעדה לערב", סיפר. "הייתה אזעקה בבסיס ונכנסנו למבנה, לא ידענו שזה כטב"ם.
"אחרי 45 דקות בערך יצאתי לדבר בטלפון עם איזו מסעדה. כשהסתובבתי חזרה למבנה, להודיע לחבר'ה שיש מקום, שמעתי מעין בזזז ואז בום. הכטב"ם פגע בי מהגב. הרגשתי שנפצעתי, נכנסתי פנימה וביקשתי ממישהו לשים לי ח"ע על היד, חשבתי שנפצעתי בקטנה. מסתבר שקיבלתי רסיסים בברך וליד השוק, וביד נקרע לי עצב".
לפני שבועיים עבר נדב את הניתוח הראשון בשיקומית איכילוב. "עכשיו יש לפניי שיקום מאוד איטי. יש לי מזל שלא קרה יותר גרוע, אבל גם להסתכל על זה כמזל זה קשה", שיתף נדב. "יש לי מזל על המחלקה שאני נמצא בה, יש פה מעטפת שלמה שרואה כל אחד מאיתנו.
"זה אולי יישמע קלישאה, אבל יש סביבי באמת ניסים מהלכים שהגיעו ברמה תפקודית נמוכה מאוד. אני גם מקבל הרבה קריאות של גיבור, ואני לא מרגיש ככה".
"השריון הדמיוני נשבר"
בתחילת הלחימה נדב נזכר כי פעל על טייס אוטומטי, עד הרגע שבו איבד חבר קרוב, סרן (במיל') רון אפרימי. "אני לא זוכר את עצמי חושב על מה יקרה אם אפצע", שיתף נדב. "ברור שרציונלית זו אפשרות, אבל הייתי ב'מוד' של רובוט. בינואר נהרג אחד החברים הכי טובים שלי, רון אפרימי.
עידו אחי התאום איתי בגדוד, והוא בא להודיע לי בחאן-יונס. הצלחנו לצאת ללוויה, והיינו כמה ימים בשבעה. לא נתנו לעצמנו מספיק זמן להתאבל, האשמה ניצחה וחזרנו מהר מאוד לגדוד. מאז השתנתה לי התפיסה, זה בלתי אפשרי להדחיק כשזה כל כך קרוב, השריון שאתה מדמיין שיש עלייך - פתאום נשבר".
מעבר לפציעה, נדב חש תסכול מהשחיקה המתמשכת של המילואימניקים. "אני תוהה לעצמי אם אותם אנשים מודעים לזה שיש עדיין אלפי אנשים בלחימה? או שזה עובר לידם?" הירהר בקול. "בכל מקרה, אני אגיד להם שהמילואימניקים כבר שחוקים. יש גבול לכמה אפשר למתוח את החבל הזה, והגבול הזה הרבה מאחורינו".
משה הצטרף לדבריו של נדב, "אומרים שאני פה בנס, אבל מה זה נס? אני חי, אני מכיר את הבן שלי, אבל יש לי חמישה חברים שעכשיו לילדים שלהם אין אבא, ולנשים שלהם אין בעל.
"לפני הפציעה עמדתי בראש ארגון של 450 איש, הובלתי כניסה ללבנון, 30 טנקים, כבשנו כפר שלם", מוסיף משה, "יומיים אחרי זה אני עם רסיסים בכל הגוף, שבר בצלעות, ריאה שקרסה, רגל פתוחה לגמרי. אני צריך עזרה להתנייד, ללמוד לבקש עזרה, דבר שקשה לי. אז אני עושה ניצחונות קטנים, יורד במדרגות, מטייל עם הכלב".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.12.24
