"החנוכייה הזאת הייתה בסלון שלנו וכשהכול מסביב נשרף לגמרי - היא נותרה שלמה", מספרים אבי ומירב נדיב כשהם אוחזים בחנוכייה שהצילו מהריסות ביתם במטולה. "היא עוד נס קטן שלנו בשנה הקשה הזאת".
כתבות נוספות מתוך פרויקט "נרות של תקווה":
ב-26 ביוני קיבל אבי, שמכהן כסגן ראש מועצת מטולה, טלפון מראש המועצה דוד אזולאי, שעידכן אותו על פגיעת טיל נ"ט בביתו וסיפר שהבית עולה באש. אבי ומירב קיוו שחבריהם שנותרו ביישוב הנטוש כחלק מכיתת הכוננות יצליחו לכבות את האש ולצמצם את היקף הנזק, אבל כוחות הכיבוי לא יכלו להגיע למקום מחשש לירי נוסף.
ימים ספורים לאחר מכן החליטו בני הזוג לעזוב את המלון ששהו בו ולהתחיל לאחד את המשפחה שהתפזרה, אבל במשך שבועות לא יכלו אפילו לבקר במה שהיה פעם ביתם ולאמוד את הנזקים בשל סכנת הירי מלבנון. בפעם הראשונה שאבי הגיע למקום וראה את עיי החורבות הוא בקושי זיהה את ביתו, ולא היה מסוגל לצלם כי ידיו רעדו. "כל עלייה הביתה זה מכה בלב", הוא אומר. "גם עכשיו, כשפינו את השברים, הבית ריק ומלא הד והתחושה קשה".
"אני עליתי לראות את מה שנשאר מהבית שלנו רק לפני חודש, בעקבות הפסקת האש", מספרת מירב. "כשיצאנו מהבית עם מזוודת טרולי קטנה לכל אחד חשבנו שזה יהיה לכמה ימים, לא לשנה ושלושה חודשים. לא חשבנו שהבית ייהרס עד כדי כך. זה בית שבנינו בעשר אצבעות, כל אבן בגינה אבי סחב במו ידיו. זוג צעיר שבונה חיים ומגדל שלושה ילדים. הגענו לגיל של המנוחה והנחלה, ופתאום אין נחלה. אתה חוזר 30 שנה אחורה".
זיכרונות ילדות שנשרפו
עד המלחמה מירב הייתה מחנכת כיתה בבית ספר יסודי בקריית-שמונה הסמוכה, ואבי עבד כמנהל המכירות באתר "קייאקי הגושרים". היום היא מלמדת בבית ספר באחד מקיבוצי האזור והוא בחל"ת אחרי שירות מילואים של שבעה חודשים.
הם הורים לשלושה: עפרי (28), נעם (24) וצחי (19), שהתגייס במהלך המלחמה. לפני שבועיים השלושה הצטרפו להוריהם בביקור בבית שנחרב, כדי לנסות למצוא שרידים מזיכרונות ילדותם. "הם הצליחו לאסוף כמה תמונות ישנות שהאש שרפה בקצוות", אומרת מירב. "זה היה בוקר מאוד קשה".
בשבוע שעבר, כשחשפו בצה"ל את "תערוכת הגיהינום" - מצבורי האמל"ח והטילים שנאספו בלבנון בחודשים האחרונים - הביטה המשפחה בתדהמה במה שהיה מוסתר בכפרים המשקיפים על ביתם. "אנחנו לא מטומטמים", אומר אבי. "ידענו שחיזבאללה מתעצם ולא מטפלים בו, אבל לא חששנו כי ידענו שיש צבא שיגן עלינו. לא תיארנו לעצמנו שכל המנהרות והטרור נוגעים לנו. הדחקנו את זה".
"סמכנו על הצבא והמדינה, ואנחנו עדיין סומכים", מדגישה מירב. "מדינת ישראל חזקה ומוכיחה את עצמה בכל גזרה אפשרית. אני משוכנעת שמה שהיה כאן עד 7 באוקטובר לא יקרה יותר, ואני רוצה להאמין שהילדים שלי יגיעו לכאן בבטחה".
"מקווה שהצבא יישב לפנינו ולא מאחורינו"
כשהם מביטים באור הנרות בחנוכייה ששרדה את ירי הטילים, ברור לאבי ומירב שהם נחושים לחזור למטולה ולבנות את ביתם מחדש.
"אני עולה הביתה מדי פעם עם מזמרה ומתחיל לעצב את הגינה", מספר אבי בהתרגשות. "הייתי בטוח שהכול נחרב ונהרס ושהעצים שלא השקינו למעלה משנה כבר מתו, אבל פתאום הם מתחילים להתעורר לחיים. רק שהפעם אני מקווה שהצבא יישב לפנינו ולא מאחורינו. בכל השנים האלו אנחנו הגנו על הצבא. זה כבר לא יהיה יותר".
"אחרי שהבית שלנו נחרב לא הייתי מוכנה בכלל לשמוע על לחזור למטולה", אומרת מירב, "בחנוכה הקודם לא היינו בבית ולא יכולנו אפילו להתקרב אליו, אבל עכשיו אנחנו פה, וגם אם הבית שבנינו נחרב - אנחנו מדליקים בחנוכייה את נרות החנוכה, ונאיר איתם גם בשנה הבאה את הבית החדש שנבנה פה".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.12.24
