ב-7 באוקטובר הדר, שחר, גפן, סבא וסבתא היו בטיול באיטליה. בבוקר, עם הדיווחים הראשונים על מתקפת הפתע, שחר הבין שמשהו חריג קורה בארץ. כשהגיעו לסיור בגן החיות, שחר ואשתו הדר התחילו לחפש כרטיסי טיסה חזרה ארצה. "רבנו מי יעלה ראשון לטיסה", הם מספרים, "בקושי היו מקומות פנויים במטוס".
מאז התהפכו חייהם: רס"ן (במיל') הדר שהרבני (33), עורכת דין באזרחות, היא קצינת הקשר של גדוד 7029 בחטיבה 179. השלימה במלחמה יותר מ-300 ימי מילואים, מתוכם כ-100 בעזה. שחר הוא סא"ל בקבע בזרוע היבשה. הם הורים לגפן (3) ויהפכו עוד כשלושה חודשים להורים בפעם השנייה.
6 צפייה בגלריה
רס"ן (במיל') הדר שרהבני. "חוויה שחישלה אותי כאישה, כמפקדת, כאימא וכאדם"
(צילום: יובל חן)
"היינו בסטרס מטורף, הבנו ששנינו חייבים לחזור מיד", הדר נזכרת. בני הזוג הצליחו לרכוש שני כרטיסים והחליטו שגפן, אז רק בן שנתיים, יישאר בינתיים עם סבא וסבתא בחו"ל.
"לא הבנו לקראת מה אנחנו הולכים וכמה זמן זה יימשך", היא ממשיכה, "לגפן אמרנו ש'אמא ואבא צריכים ללכת'. למזלנו, הוא היה קטן אז ולא כך כך הבין מה קורה".
באותו לילה, עוד מהמלון באיטליה, הדר התחילה להקפיץ את חיילי הגדוד. "הרגשתי חוסר שליטה. ביקשתי מחיילים להתייצב בבסיס מבלי שאהיה שם כדי לקבל אותם. זה היה קשה, אבל הידיעה שבעוד זמן קצר אצטרף אליהם - הרגיעה אותי".
מנתב"ג השניים נסעו הביתה לארוז תיק, לתקופה לא ידועה, והתפצלו: שחר לקסטינה והדר לנחשונים. "המוטיבציה של הגדוד הייתה גבוהה, לכולנו היה ברור שהגענו כדי להילחם על המדינה", היא משתפת. את הסבב הראשון היא סיימה בפברואר, אחרי תמרון ברצועה.
כקצינת קשר, הדר מספקת תמיכה לתשתיות הקשר והמחשוב בטנקים. "המערכות מאפשרות למפקד לפקד על הכוחות בשטח, ובלעדיהן אי-אפשר להתקדם בלחימה", היא מבהירה, "כשהקשר במלחמה מתנתק - זה מצב של חיים או מוות. לראות איך הכול עובד בשטח בזכות העבודה שלנו, מעניק לנו משמעות מטורפת".
"הפרידות הפכו קשות"
לסבב המילואים השני, שארך כחודש וחצי, נקראה ביוני. הסבים והסבתות שוב תפסו את תפקיד ההורים בבית. "במהלך השבוע גפן היה עם ההורים שלי, בסופי השבוע אצל ההורים של שחר", הדר מספרת, "עם הסבבים הוא התבגר והפרידות הפכו קשות יותר. לפעמים הוא סירב לדבר איתי בטלפון. זה שבר לי את הלב, ידעתי כמה אני חסרה לו".
באחת הפעמים הנדירות ששחר היה בבית, התפרץ גפן בבכי: "אני צריך את אימא". "אני פה איתך", ענה לו האב. אבל גפן התעקש, וביקש את הדר. אחרי שנגמל מחיתולים, הוא עשה בלילה פיפי במיטה ונזקק לחיבוק מאימו. אבל היא הייתה כבר תקופה ארוכה רחוקה מהבית בהוד השרון, בתמרון קרקעי עם חטיבה 55 בחאן יונס.
"מפרוץ המלחמה אני נמצאת יותר בצבא מאשר בבית, וגפן דרש הסברים - לאן אני נעלמת ולכמה זמן", היא מתארת. "הוא למד שכשאני לובשת בגדים רגילים אני הולכת לעבודה ואחזור לקחת אותו מהגן, אבל כשאני 'עולה' על מדים - אני נוסעת לצבא ולא יכולה להבטיח מתי נתראה בפעם הבאה.
"באחד הימים, כשהייתי ברצועה, קיבלתי מכתב מאימא שלי שבו סיפרה שגפן כבר ממש מדבר. כשחזרתי הביתה הייתי בהלם, פספסתי שלב בהתפתחות שלו".
"הרופא המליץ לוותר"
שבועות אחרי סיום הסבב השני, כשהתאריך לשלישי כבר נקבע - הדר קיבלה תשובה חיובית בבדיקת היריון ביתית. "שמתי על המאזניים את הבריאות שלי ושל העובר, וממול את המלחמה והמילואים", היא אומרת, "גם ככה אנחנו מעט נשים בגדוד, ואני מתעקשת לעשות הכול כמו כולם, בלי שום הנחות. אז עכשיו אגיע עם בטן הריונית? פתאום הכול התערבב לי".
איך בעלך הגיב?
"שחר הבטיח לגבות כל החלטה שאקבל. יש לי את הבעל הכי תומך ומכיל. הלכנו יחד לרופא, שהמליץ לי לוותר. באותו רגע הסתכלנו אחד על השנייה, ואז על הרופא, הנהנו עם הראש ובלי מילים שנינו ידענו בדיוק מה יקרה אחרי שנצא מהדלת".
להדר היה ברור שהתייצבות לצו 8 בחודש רביעי להיריון היא לא שאלה של אם, אלא של איך. היא התקשרה למפקד הפלוגה ובישרה לו: "אני בהיריון, שתדע, ממשיכים כרגיל". ללוחמים אמרה: "יש לי בן בבטן, אני מקווה שזה לא ישפיע עליי יותר מדי. מקסימום אהיה קצת יותר עייפה".
"עשיתי דברים פסיכיים"
היום, היא אומרת בכנות שהאתגר הפיזי היה קשה במיוחד: "חלק גדול מהמשימות בשטח שעד ההיריון ביצעתי בלי למצמץ - הפכו להיות בלתי אפשריות עבורי. עשיתי דברים פסיכיים, אבל זו אני. מי שמכיר אותי לא הופתע. בסוף, זו חוויה שחישלה אותי כאישה, כמפקדת, כאימא וכאדם".
לפני יומיים הדר סיימה את הסבב השלישי, כשהיא נכנסת לחודש השישי של הריונה. תאריך הלידה הצפוי הוא 1 באפריל. סבב המילואים הבא, אם תהיתם, כבר נקבע למאי.
"אהיה אז אימא לבן ארבע ולתינוק בן חודש", היא אומרת, "עם כל האתגרים והמורכבות שתתלווה לזה, קשה לי להאמין שלא אתייצב גם לסבב הבא ושהגדוד ייצא למשימה בלעדיי. מי אני שלא אתייצב כשהמדינה זקוקה לי?".
פורסם לראשונה: 00:00, 30.12.24
