אנחנו נפגשים במגדל המים של בארות יצחק הישנה, כשני קילומטרים מקו שביתת הנשק 1950, גבול רצועת עזה. עכשיו הם על מדי א', עם תג יחידה של חיל החינוך, כבר ללא הנשק האישי, אך עדיין עם הכומתה הירוקה של חטיבת הנח"ל.
עד לא מזמן איתי (21), שחר (22), אופק (21) ואורי (23) נלחמו בתוך עזה. בחודשים האחרונים הם הפכו לאנשי חינוך במועצות האזוריות אשכול ושדות נגב, בעיר נתיבות וביישובים שנפגעו קשה ב-7 באוקטובר.
3 צפייה בגלריה
"בגלל המלחמה יש לפעילות שלנו יותר משמעות". אופק (מימין), אורי, שחר ואיתי עם הגב לעזה
(צילום: דובר צה"ל)
הארבעה הם לוחמי חטיבת הנח"ל שכעת כאמור שייכים לחיל החינוך. בני גרעין בגדוד 50, שהם רבע מלוחמי הגדוד. עושים שנת התנדבות לפני הגיוס, ושנת התנדבות נוספת לקראת סוף השירות, מה שנקרא פרק משימה.
מחזור הלוחמים שכעת נמצא בפרק המשימה, ובהם איתי, שחר, אופק ואורי, סוגר מעגל מרגש כשהתנדבותם מתרחשת בעוטף, ומשימתם כעת בחיל החינוך, בין היתר, היא עידוד הנוער להתגייס לשירות קרבי משמעותי, שיקום האזור וחיזוק החוסן והרוח בנגב המערבי.
"אנחנו בלי נשקים עכשיו, ובסוף זה הוואסח של להיות לוחם", אומר סמ"ר אורי נבון (23), "פתאום אני נראה כמו ג'ובניק, אבל זה לא שהמשימה שאנחנו עושים עכשיו פחות חשובה".
אורי היה לוחם בפלוגה הרובאית של גדוד 50 ועכשיו עושה את פרק המשימה במועצה האזורית שדות נגב, במושב יושיביה. "אם לפני המלחמה הייתי נכנס לפרק משימה", הוא מוסיף, "זה לא היה אותו דבר כמו אחרי מה שחוויתי בעזה. צריך להניע את היישובים פה מחדש. ספגו פה הרבה קרבות, שרפו דברים. עכשיו יש צורך בחינוך, כי המון תלמידים פונו ולא היו הרבה זמן בבתי הספר".
סמ"ר אופק כהן מאשדוד אומר ש"יש משהו מאוד מרגש בכך שנלחמנו ועכשיו אנחנו משקמים את הבתים". כהן היה לוחם בפלוגה המבצעית של גדוד 50, וכעת הוא עובד עם נוער במועצה האזורית אשכול. "היינו החיץ בין המחבלים לבין התושבים כאן, ועכשיו אנחנו עובדים איתם", הוא מספר, "אנחנו משקמים את הבתים ומדריכים ילדים. לאנשים הקונספט של חיילים בחיל החינוך הוא קצת מוזר, אבל מתחילים להבין את זה.
"אין יותר משמעותי מלהיות לוחם. זה מה שצריך לעשות", מוסיף כהן, "אבל יש לנו זכות באמת לבוא מהמקום הזה בתור אנשי חינוך - ולעזור לקהילות פגועות. בסוף אני עומד ומסביר להם מה זה קרבי. הייתי הכי קרבי שיש. חוויתי מלחמה".
כמו באימונים
הארבעה נלחמו מתחילת המלחמה ברצועת עזה. כולם היו בלב הקרבות ואף איבדו חברים, ובהם עידו אפל, אורי בר אור ואמיר גלילוב זכרם לברכה. סמ"ר שחר דקל מנוף-הגליל וסמ"ר איתי כנפו מצור הדסה שירתו יחד בפלוגה המבצעית של הגדוד, וכעת הם גרים יחד בנתיבות. השניים עובדים עם תלמידים בבתי ספר ובמועדוניות ועושים כושר קרבי עם בני נוער.
כבר בתחילת המלחמה, ביום השלישי לתמרון בעזה, שחר ואיתי חוו אירוע קשה. "התקדמנו לכיוון שאטי", משחזר איתי החובש, "חצינו שטח השמדה והיה טנק שחיפה עלינו. ירו עליו נ"ט וראינו אותו שרוף. היה פצוע שהביאו אותו אלינו וטיפלתי בו. הופתעתי מעצמי שהייתי יחסית קר רוח והצלחתי לתפקד. אמרתי לו להתרכז בי ולא בפציעה, עד שחברנו לתאג"ד. בסוף הייתי מרוצה מאיך שתיפקדתי. בשנייה אתה בסרט".
שחר אומר ש"הכול הרגיש לנו רגיל, כמו אימון. האימונים הכינו אותי ממש טוב. זה שינוי דרסטי להיות פתאום מורה".
אורי, שגם הוא חובש קרבי, משחזר את התקרית שבה איבד שלושה חברים מפלוגתו ברפיח. "זה היה בחודש מאי, אירוע רב-נפגעים", הוא מספר, "הגדוד כבש בית ספר וצמוד אליו הייתה מרפאה שבה מטען שהתפוצץ. טיפלתי בפצועים שהם חברים שלי בפלוגה. עידו, אורי ואמיר, שנהרגו, היו גם חברים שלי".
"חינוך ולחימה הולכים יד ביד"
שמה של חטיבת הנח"ל נגזר מראשי תיבות של "מסגרת נוער חלוצי לוחם". מקורה בגרעיני נח"ל שהוקמו עוד בימיה הראשונים של המדינה. גדוד 50 היה בעברו גדוד מוצנח שמשויך לחטיבת הצנחנים, ובו שירת גם סבו של שחר דקל.
"סבא שלי סיפר לי שהוא נלחם בששת הימים, ביום כיפור ובלבנון", הוא אומר, "ובסוף, במצטבר, אני לחמתי יותר ימים ממנו. חינוך ולחימה הולכים יד ביד. אם לא נחנך, אז לא תהיה פה מדינה. ואם לא נילחם, אז גם לא תהיה פה מדינה".
איתי מוסיף ש"בגלל המלחמה יש לזה יותר משמעות. לחוות מלחמה זה משהו אחר, זה לא משהו שחוו בדור שלנו. אני מספר את זה לנערים ממקור ראשון. זה היסטורי שיצא לנו להיות בדבר כזה משמעותי".
זה לא פורטנייט
יש בסך הכול 220 חיילים מחיל החינוך שעובדים במרחב עוטף עזה. 28 מתוכם מגדוד 50, וכן לוחמים ולוחמות מקרק"ל. מערך מגן בצה"ל החליט ב-15 באוקטובר לקחת על עצמו את המשימה של המפונים. כמעט כל הכוחות שלו הורדו דרומה כדי לעזור להקמה של מערכות החינוך באזורים המפונים. כך גם בצפון.
בחודש ינואר הוחלט בצה"ל להקים יחידה בשם "מגל וחרב" שתמשיך לתת מענה בתחומי החינוך, תחושת ביטחון והתיישבות - גם עם חזרת התושבים לבתיהם.
אופק: "אני לא אומר לאף תלמיד שזה פשוט להיות קרבי. אני מציג את הקשיים. בסוף צריך לתווך את זה שאם תהיה לוחם, אתה יכול להיפגע"
"איתי אחלה גבר, אנחנו משחקים פינג-פונג ומדברים", מספר אברהם (14) מנתיבות כשאנחנו נכנסים למועדונית בעיר. כשאני שואל את אברהם אם הוא יודע שאיתי היה לוחם, הוא נותר מופתע. "וואו", הוא אומר, "צריך אומץ להיכנס, זה לא משחק מחשב. זה לא פורטנייט. חלום שלי להיות בעוקץ".
אופק: "הם מופתעים, כי פתאום מגיע חייל בלי נשק שאומר להם שהוא היה לוחם. אני הפנים שהם רואים מאחורי הדבר הזה שנקרא לוחם".
שחר: "יש אצלנו תלמיד שממש מסובך עם המשטרה. הצלחנו לשבת איתו שעתיים ולהתכונן לצו ראשון. בשלב מסוים אמרתי לו, 'בוא נשחק פינג-פונג'. הוא אמר לי, 'לא, לא, צריך להתכונן'. אלה רגעים קטנים".
איתי מספר ש"לי היה ילד שביקש פתאום שאספר לו מה עשיתי במלחמה. התחלתי לספר לו והוא ממש רצה לדעת הכול".
יש מחשבות או דילמות על זה שאולי עשיתם מספיק, ולמה עכשיו אתם צריכים גם לחנך?
אופק: "עדיין יש מלחמה, אז אין לנו זכות לקחת הפסקה. האם אני צריך לדחוף את התלמידים? לכולנו היו קשיים במהלך המלחמה, ואני לא אומר לאף תלמיד שזה פשוט להיות קרבי. אני מציג את הקשיים. בסוף צריך לתווך את זה שאם תהיה קרבי - אתה יכול להיפגע. צריך גם וגם. לצבא יש את היכולות לעשות גם וגם. אני לא יודע אם יש צבא בעולם שעושה את הדבר הזה. לדבר על הדברים".
סרן יובל מנע, מפקדת הפלוגה של הארבעה, אומרת תוך כדי שיחה שהמוטו שהועבר לחיילים הוא "עד עכשיו הרסתם והשמדתם תשתיות, עכשיו הגיע הזמן לבנות. עד עכשיו הייתם עסוקים בעשייה שונה מאוד, וזה בטוח לא פשוט לכם לעשות את המעבר הזה. אנחנו מדינה שצריכה גם לבנות. אתם בונים".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.01.25
