לפעמים הרגעים הקשים והעצובים ביותר במלחמה לא מתרחשים בשדה הקרב, אלא דווקא בסלון של אנשים רגילים.
רס"ן אבישי כהן, 42, הוא חשב במקצועו. איש של אקסלים. לפני שחגג 40 הבטיח לעצמו שעד יום ההולדת ילך בעקבות אשתו, ויהיה קצין נפגעים במילואים. כשהפך לכזה, לא תיאר לעצמו שתוך פחות משנתיים יעמוד מול עשרות ילדים, בגילים של ארבעת ילדיו, כאיש הקשר שלהם לעולם חדש, עולם בלי אבא.
"פעם", נזכר רס"ן כהן, "הבת שלי בת השבע אמרה לחברה שלה: 'את יודעת מה אבא שלי עושה במילואים? הוא הולך לילדות קטנות ואומר להן שאבא שלהן נהרג'".
4 צפייה בגלריה
מימין: סרן לשם שיף-אדרי, סגן נועם שרף, סרן ר', רס"ן אבישי כהן, סרן שירה פילו, סגן שירה דגן
(צילום: אביגיל עוזי)
לייצר ודאות בעולם של חוסר ודאות
התפקיד של קציני הנפגעים מתחיל ביום השמיני של השבעה, ולא מסתיים לעולם. לכל משפחה שכולה - הורים, אחים, אלמנה וילדים - מוצמדים קצין או קצינת נפגעים, לפעמים יותר מאחד, שהופכים למתווכים מול העולם הצה"לי ולפעמים גם מעבר לו. עיקר התפקיד, מסכימים כולם, הוא לייצר ודאות בעולם של חוסר ודאות שנכפה על המשפחות.
לצד רס"ן כהן, קצין הנפגעים של הנדסה קרבית בדרום, משתתפות בשיחה סרן לשם שיף-אדרי, רמ"ד נפגעים צפון בחיל האוויר שתחת אחריותה נמצאות גם 669 ושלדג; סרן שירה פילו, רמ"ד נפגעים של חטיבה 460, חטיבת ההכשרות של חיל השריון; סגן נועם שרף, עוזרת לרמ"ד נפגעים בחטיבה 401 של השריון; סגן ר', סגנית רמ"ד נפגעים בעוצבת הקומנדו, שתפקידה כולל טיפול בחללים ופצועים מיחידות מגלן, דובדבן ואגוז; וסגן שירה דגן, קצינת נפגעים בהגנת הגבולות, שמלווה את משפחות הרבש"צים וכיתות הכוננות שנפלו או נפצעו.
"החלל הראשון של החטיבה", מספרת פילו, "היה רס"ן פלג סאלם ז"ל, קצין הלוגיסטיקה החטיבתי. נכנסנו באותו יום לתפקיד, ושבוע וחצי לפני שנהרג היינו כל המטה והרמ"דים בבית הוריו לעל האש. אחרי שנהרג הגעתי אליהם הביתה כקצינת הנפגעים החטיבתית. הם זכרו אותי כקולגה ודיברנו על כמה שזה הזוי.
"כשמגיעים למשפחה של נופל שהכרת זה מתחיל את הקשר מנקודת מוצא שונה. להבדיל ממשפחות שאני מכירה דרכן את החלל רק אחרי מותו, פה אני גם יכולה להשלים להם משהו בפאזל של חייו".
"קרה לי שהגעתי לאזכרה והגיעו נציגים של היחידה", אומרת שרף, "ואחרי זה אני מבינה שאחד מהם עכשיו הוא חלל, וזה תופס אותי, כי אני רואה שהתכתבתי איתו. או לוחם שרצה לתת הספד על חבר שלו, ונפל אחרי זה בעצמו".
כהן: "אימא אחת סיפרה לי שהבן שלה הקפיד לשלוח לה הודעה כל יום, גם מתוך הרצועה. מאז אני מנסה לשלוח לאמא שלי הודעה כל יום. התפקיד הזה לימד אותי לשים לב להורים, מה אנחנו בשבילם"
מה נשאר איתכם אחרי הביקור?
כהן: "הייתה ילדה שסיפרו לי שתמיד חיכתה לאבא שלה, והייתה מסתכלת על המגנטים שעל המקרר וקוראת 'אבא, אבא', והמשיכה גם אחרי שנהרג. זה היה כמו די-9 על הלב. או חלל שכל פעם שהיה חוזר הביתה היה דואג לחבק את הילדים כמה שיותר. זה משהו שאתה לוקח אחר כך לחיים ומחבק את הילדים שלך יותר.
"אמא אחת סיפרה לי שהבן שלה הקפיד לשלוח לה הודעה כל יום, אפילו מתוך הרצועה. לא משנה מה, עלה על גבעה בג'באליה ושלח לה הודעה. מאז אני מנסה להקפיד לשלוח לאמא שלי הודעה כל יום. התפקיד הזה לימד אותי לשים לב להורים, מה אנחנו בשבילם".
פילו: "מאז ומעולם חלמתי להקים משפחה, אבל בתור קצינת נפגעים התחדדה לי הידיעה כמה ילדים אני רוצה. אם באמת יש לי שריטה עמוקה, אמיתית, אחת, שאני יכולה לזקק מהתפקיד, זה שלא יהיו לי שני ילדים. זה בגלל המשפחות שראיתי שנשאר בהן ילד אחד, והוא נושא לבדו את השכול והאובדן של האח יחד עם האבל של ההורים.
"וגם הבנתי שאני רוצה משפחה גדולה. כשאני מתפללת על משהו זה תמיד, 'הלוואי שתמיד תישאר לי משפחה שלמה'. בשנה האחרונה זה התעצם".
בלי "באהבה" וללא "חג שמח"
שיף-אדרי מזדהה עם התחושה של פילו. "אני חושבת שהחתונה המוקדמת שלי באה מתוך זה שבגלל התפקיד קשה לי להתראות עם בני גילי", היא מסבירה. "התרחקתי מהרבה חברים שלי בגלל זה. יש משהו מאוד כבד בתפקיד, שקשה לתקשר, בטח באיזה בר בתל-אביב. אני בת 25, אבל מרגישה במלחמה הזו בת 800".
יש "ספר הוראות" לתפקיד? למשל, מה לא להגיד למשפחות?
שרף: "אני לא אגיד מה לא להגיד, אלא מה כן. צריך להבין שאנחנו לא המוקד. מי שבא לעשות טוב לעצמו, זה לא המקצוע בשבילו. הרעיון זה פשוט להיות נוכח. למדתי להביא את עצמי, את נועם, ולא את 'קצינת הנפגעים'.
"בסוף, אני לאו דווקא מדברת איתם על השכול. אני פשוט מדברת איתם על החיים, וזה לפעמים מה שהם צריכים. כשאני על מדים, זה מספיק מזכיר להם את השכול, את הפצע. ולכן אני מנסה לתת להם גם רגעים של נחת. מכאן זה תלוי בכל משפחה. יש כאלה שפחות רוצות לדבר על הנופל, ויש משפחה שישר תראה לי אלבומים ותמונות ותספר סיפורים".
שיף-אדרי: "אני לא אשאל הורה 'כמה ילדים יש לך?', או: 'מה קרה לו?'. אתה עושה עבודת מחקר לפני שאתה מגיע למשפחה. אנחנו לומדות לסגנן את השאלה, להיזהר מלהגיד דברים עם צביון שמח, כמו 'בשמחה', או 'באהבה'. אני למדתי להגיד 'ברצון'. גם לא להגיד 'חג שמח', אלא 'שיהיו לכם הרבה כוחות לחג'".
4 צפייה בגלריה
"יש משהו במדים ששומר עליי". סגן נועם שרף (מימין), סגן ר', סרן לשם שיף-אדרי, רס"ן אבישי כהן, סגן שירה דגן וסרן שירה פיל
(צילום: אביגיל עוזי)
אבישי, אתה איש דתי. איך זה בא לידי ביטוי ביחס של המשפחות?
"הרבה מהמשפחות שאני נשלח אליהן, ולא במקרה, הן דתיות. אבל יש לי משפחה של קיבוצניקים, שהאימא עכשיו מנסה לחפש את הרוחניות. במקרים אחרים הם אפילו מתאמצים עבורי. 'ידעתי שתבוא היום, אז קניתי את העוגיות הכשרות'. אני יכול להגיד שיש יותר משפחות מאז 7 באוקטובר שכועסות על הצבא מאשר על אלוהים".
שירה, את מלווה משפחות מהעוטף ששרדו את הטבח. זה שונה מלוחם שנפל בקרב.
"בגלל שרבש"צים ואנשי כיתות הכוננות הם אנשים מבוגרים יותר, זה סוג אחר של אובדן. לרובם יש ילדים גדולים, והורים מבוגרים. יש לי הורים שהם בני 80, אז פתאום כשהם מאבדים בן שהיה מטפל בהם ומבקר אותם, כשהוא לא נמצא שם עבורם, הם ממש לבד. אני חושבת שזה הכי כואב. ויש את החללים עם הילדים הקטנים. זה אוכל מבפנים, כי הם עדיין לא מבינים. יש לי אלמנות עם תינוקות, והם לא מבינים שאין את אבא יותר.
"אנחנו הפקרנו את המשפחות האלה ואת אותם לוחמים להילחם לבד מול מאות מחבלים. ובסוף כל הקיבוץ שלהם, השכנים שלהם, החברים שלהם, נחטפו או נרצחו. אני חוויתי איתם תחושות של בגידה ומבינה אותם לגמרי".
את הולכת עם המשפחות לקיבוצים, לראות את מה שהיה פעם הבית שלהן?
"עוד לא יצא לי ממש, אבל כן חשוב לי להבין מה הן עברו. אז הן מראות לי תמונות וסרטונים מהחילוץ, ואיך הבית נראה. אני לא אדע לעולם איך הן מרגישות, אבל חשוב לי לנסות להבין, אפילו קצת, מה עבר עליהן, כדי שאוכל להיות חלק מהן, ללוות אותן ולהיות האוזן הקשבת והחיבוק".
כהן: "תמיד אני אומר למשפחות שאני לא מתיימר להבין, ושמי שיגיד לכם שהוא מבין אתכן, או שהוא שקרן או שהוא משפחה שכולה בעצמו".
ר': "אני מרגישה שעכשיו יש הרבה שיח סביב המלחמה, אבל אני מדברת עם משפחות שכולות ממלחמות אחרות, וזה מציף להן הרבה תחושות. יש משפחות שאמרו לי שבימים הראשונים למלחמה הן לא יצאו מהבית, וכל נופל היה להן קשה כאילו זה שלהן".
שיף-אדרי: "יש חללים שאני אומרת, 'וואי, היינו יכולים להיות חברים טובים'. נכנסתי למשפחה בשלב שבו משהו חסר. הרבה מאוד פעמים אני חושבת 'מה היה יכול להיות אילו', ואני בטוחה שגם היא"
חלק ממשפחות הנופלים לא דוברות עברית. איך צולחים את מחסום השפה והתרבות?
"היה לי ביקור אצל משפחה ערבית נוצרית, שהאימא בקושי יודעת עברית. האח שיודע יותר עברית נכח ותירגם, אבל לפעמים זה פשוט 'להיות'. מה שמשמעותי לאימא זה שבאתי, שהיא רואה את המדים והשרוך.
"לפני שנכנסים לבית חשוב להכיר את המשפחה ואת התרבות. עכשיו למשל יש לנו משפחה מהקומנדו, אבא שעלה מאוקראינה ולא דובר עברית. את זה פתרנו באמצעות מתורגמנית. אבל מעבר לשפה חשוב לנו כמה שיותר להנגיש למשפחה את הצבא, כי אלה לא משפחות שגדלו על הצבא וישראליות".
"להפעיל שיקול דעת מתי לבוא על מדים"
"בסוף", מדגישה ר', "משפחות זה משפחות, ופצועים זה פצועים, ואין הבדל. אני זוכרת משפחה ערבית שהכפר לא קיבל אותה בגלל שהילד התגייס. ואז הוא נפל והיו יורקים על האימא השכולה ברחוב. בעיניי צריך לחבק את המשפחה הזו עוד יותר ממשפחה רגילה, והקשר שלהם עם הצבא הוא מאוד חשוב.
"במלחמה הכול נהיה יותר רגיש, וצריך להפעיל שיקול דעת מתי לבוא על מדים ומתי לא. מולם בבית אני תמיד אשב עם חולצה צבאית, אבל לא בטוח שברחוב אעבור עם מדים".
כשאתן מלוות מישהו שנפצע ואז מת, זה יותר קשה?
פילו: "היה לנו חייל שנפטר מחיידק טורף, ואיכשהו דווקא הסיפור הזה שבר לי את הלב. כשאתה מכיר את המשפחה אתה נאחז איתם בתקווה. הרגשתי שאני מכירה אותו, פינטזתי עם המשפחה איך הוא יוצא מבית החולים. כשקראו להם להודיע על מוות מוחי זה היה רגע קשה מאוד.
"לרוב אנחנו מכירים משפחה שהיא כבר חסרה, אבל להכיר משפחה שלמה שמישהו הולך ממנה - זה באמת נורא עצוב. אחר כך, כשמלווים את בני המשפחה כשכולים, הקשר מתחיל מנקודת מוצא אחרת".
כמה קרובות אתן מרגישות לחלל "שלכן"?
דגן: "ללוות את משפחות הנופלים זה כמו להכיר את הנופל עצמו. את יודעת מה התחביבים שלו ומה הוא אהב לעשות. איפה הוא אוהב לטייל, ומה היו הבדיחות שלו. אני יודעת מה הצחיק אותם, פוסטים שלהם בפייסבוק, כאילו את בונה לעצמך דמות, זה כמו להכיר אותם".
פילו: "כשאני הולכת בתל-אביב ורואה את המדבקות שהוציאו לנופלים, ישר אני חושבת את מי אני מכירה. בשבוע שעבר הייתי ב'קפה גן סיפור' בירושלים, ויש שם דלת עם מלא סטיקרים, ואני מחפשת: רגע, מי שלי? בן הזוג שלי כבר יודע, מצלם לי. 'זה שלך, לא?'".
שיף-אדרי: "יש חללים שאני אומרת, 'וואי, היינו יכולים להיות חברים טובים'. לפעמים זה אפילו מרגיש קצת חודרני. האם הוא היה רוצה שנדע עליו את כל הדברים שמספרים לנו? יש משהו בלהכיר בני משפחה שגורם לך לדמיין אותם יושבים בארוחת שישי יחד איתו.
"כשהם נוסעים לעשות סקי הם שולחים לי צילום, ואני מדמיינת אותו איתם, מנסה להשלים בראש את התמונה, כי נכנסתי למשפחה בשלב שבו משהו חסר. הרבה מאוד פעמים אני חושבת 'מה היה יכול להיות אילו', ואני בטוחה שגם היא".
כהן: "קורה שאימא אומרת לי 'איך הוא פיספס אותך, הייתם יכולים להיות חברים', ואני אומר: 'אני באמת מצטער שלא הכרתי אותו'. וזה נכון".
פילו: "כשאני הולכת בתל-אביב ורואה את המדבקות שהוציאו לנופלים ישר אני חושבת את מי אני מכירה. מלא סטיקרים, ואני מחפשת: רגע, מי שלי? בן הזוג שלי כבר יודע, מצלם לי. 'זה שלך, לא?'"
קורה שאתם מתפרקים מול המשפחות?
פילו: "יש משהו במדים ששומר עליי, אבל כן. אני מתרגשת, הלב דופק, הגרון חנוק. השבוע למשל קלטתי שכשאתה מלווה משפחה מהרגע הראשון של השכול, אז שנה שלהם היא גם שנה שלך. לא באותה מידה, לא מאותה זווית כמובן, אבל זו גם שנה בשבילך. ובמקום הזה אני מתרגשת להיות קרובה למשפחות".
ובסוף אתן עוזבות. עוברות יחידה, משתחררות מהצבא.
שיף-אדרי: "עם כל משפחה יש נוהל פרידה מסודר, אבל בסוף יש פה בני אדם, יש קשרים שקורים ויש מערכות יחסים שנשארות לעד, ובעיניי אין קצינת נפגעים שמסיימת תפקיד ולא לוקחת משפחה לחיים, כמו שלוקחים מפקד, כמו שלוקחים חבר לצוות. מישהו שנכנס לך ללב".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.01.25
