אודי ברמק וחבריו לוקחים אותנו למסע בזמן. התחנה הראשונה: סוף שנות ה-40. קיבוץ בארי הצעיר, שעדיין לא חובר לרשת החשמל, רכש את הגנרטור הראשון. ואם יש גנרטור, צריך גג שיסוכך עליו. כך נולד צריף הפח שעדיין עומד על תלו, לא רחוק משער הכניסה. עוד נשוב אליו.
בערך באותה תקופה, בצדו השני של הקיבוץ, נבנה צריף עץ עבור הזוגות הצעירים. "ההורים שלנו הקימו אותו וגרו בו", אומר אודי. "את החבר'ה האלה עשו שם", הוא מצביע על גיל חוטר-ישי ועל רן לב, שניהם בשנות ה-70 לחייהם. "לימים הפך הצריף לחדר המלאכה של בית הספר שהיה אז בבארי. לימדו שם נגרות ועשו עבודות עץ. אחרי שבית הספר עבר לאשכול, המקום המשיך לשמש כנגרייה, ועם הזמן התחילו לייצר בו צעצועי עץ".
11 צפייה בגלריה


עובדי הנגריאטריה של קיבוץ בארי. מימין לשמאל: גיא ברוך, רותי אפרת, אודי ברמק וגיל חוטר-ישי
(צילום: גדי קבלו)
כך נולדה ה"נגריאטריה" - הלחמה של המילים נגרייה וגריאטריה.
סביב שולחן עם כוסות קפה ועוגיות מתלהט ויכוח מתי בדיוק זה קרה - לכל אחד מהחברים גרסה אחרת - אבל זה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא שה"נגריאטריה" הפכה למוסד. היא סיפקה תעסוקה לוותיקי בארי - בני דור המייסדים ואחר כך גם לילדיהם, שיצאו לגמלאות והפכו בעצמם לסבים.
11 צפייה בגלריה


הצריף הישן ששימש כחדרי מגורים לפני שהוסב לנגרייה. "כאן עשו את החבר'ה האלה"
(צילום: באדיבות ארכיון בארי)
בין כתליה הם יצרו ובנו טרקטורים ורכבות צעצוע, נדנדות ועגלות הליכה לפעוטות, ספסלי עץ מיניאטוריים ומגדלי למידה. חלקם נמכרו בחנות "שי-לי", בחדר האוכל הישן, אחרים חולקו כמתנות לילדי בארי.
מי שניהל במשך שנים את המקום היה מרדכי נווה ז"ל. הוא גויס למשימה על ידי פסי כהן ז"ל, שהייתה אחראית על הפעילות לגיל השלישי בבארי. אודי, רן וגיל - שהיה טייס קרב במלחמת יום הכיפורים - עבדו לצדו מאז צאתם לפנסיה.
הטנק נתן לה דחאל'ה
התחנה הבאה במסענו בזמן עוברת באותו בוקר שממנו והלאה שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה. בוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023.
כשפשטו המחבלים על הקיבוץ יצא מרדכי מביתו ונסע בקלנועית לבית זוגתו, יונה פריקר ז"ל, בניסיון לסייע לה. הוא לא הצליח. מרדכי, איש שייטת הצוללות של חיל הים, שהיה אמור לעלות על הצוללת "דקר" בהפלגתה האחרונה אך הפסיד בהגרלה וכך ניצלו חייו - נרצח בבוקר הארור ההוא. גם יונה נרצחה וכך גם שכנתה, תמי סוכמן ז"ל, אחותו של אודי ברמק, שנכנס לנעליו של מרדכי ומנהל כיום את הנגרייה.
11 צפייה בגלריה


מימין: ה"נגריאטריה" לפני מתקפת הטרור הרצחנית. משמאל: באוקטובר 23', אחרי שהטנק דרס אותה
(צילום: יגאל זורע I גדי קבלו)
פרשת בני הערובה בבית של פסי כהן הפכה לאחד מסמלי המחדל. חתנו של גיל חוטר-ישי, רס"ן (במיל') נוי שוש ז"ל, נרצח מול עיני אשתו וילדיו בממ"ד ביתם כשניסה להגן עליהם באקדחו. יוסי אפטלון ז"ל הוא מחותנו של רן לב, לשניהם נכדים משותפים. כששומעים את הסיפורים והשמות, מבינים עד כמה קהילת בארי היא פקעת סבוכה של קשרי משפחה וקשרי חברות, ושבין השניים אין באמת הבדל.
ובתוך הסיפור הגדול של היום הנורא הזה, שבו נרצחו 101 מחברי בארי, 31 נחטפו ושכונות שלמות חרבו ונשרפו, סיפורה של ה"נגריאטריה" מלמד הרבה על קיבוץ בארי ועל חבריו.
הצריף הישן שבו פעלה ניצב במרכזו של שדה קרב בין כוחות צה"ל לבין המחבלים, שהתבצרו בגני הילדים הסמוכים אליו (למרבה המזל, בגלל שבת הם היו ריקים מילדים). "ראו שאי-אפשר להתקרב לגנים, אז הביאו טנק והוא הרס לנו את הנגרייה כשחיפש עמדת ירי. הוא פשוט עלה עליה, נתן לה דחאל'ה", מספר אודי.
הצריף אמנם קרס בחלקו, אבל הציוד וכלי העבודה כמעט ולא ניזוקו. היינו שם שבוע אחרי. על הצריף היה תלוי עדיין השלט "נגריאטריה - סדנת יצירה בעץ". בקיר השירותים של גן תמר הסמוך היה חור גדול של פגז טנק. רצפת הגן הייתה מגואלת בדמם של המחבלים. וסטים שחורים ומחסניות של קלצ'ניקוב היו פזורים בין הצעצועים. ריח של מוות רבץ באוויר.
"כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר החלטנו לפנות את כל המכונות מתוך הנגרייה", מספר אודי. "קיבלנו מכולה, וחיילים עזרו לנו להעביר אליה את הציוד".
בית חדש לצעצועים
הצריף כבר אינו קיים. אודי, שמרכז את הרס הבתים בבארי, פיקח גם על הריסתו. חדר האוכל הישן, ששימש כמרכז קניות לחברי הקיבוץ - נשרף כליל, ואיתו גם החנות "שי-לי".
ארבעה חודשים היה אודי עם שאר המפונים במלון בים המלח, עד שנמאס לו והוא חזר לבארי. "ראיתי את עצמי עוזר לשקם ולהרים את הקיבוץ". חלק ממלאכת השיקום, מבחינתו, היה להקים מחדש את ה"נגריאטריה". "התחלנו ללחוץ על הקיבוץ לתת לנו מקום חלופי", הוא מספר.
הקיבוץ נעתר לבקשתם והקצה להם את אותו מבנה פח משנותיו הראשונות של בארי, ואת צריף העץ הצמוד אליו. "היו לנו הרבה מתנדבים והצלחנו לגייס כספים מהקיבוץ ולבנות פה מקום נחמד", מספר אודי.
ביוני אשתקד חזרה ה"נגריאטריה" לפעול במיקומה החדש. העבודה בנגרייה היא הרבה יותר מסתם תעסוקה עבור השלושה. היא מהווה מעין תרפיה, דרך להתמודד עם הטראומה והאובדן הנורא של 7 באוקטובר. "זה עוזר לנו להתרכז במשהו אחר, ליצור משהו חדש", מסביר אודי. "כשאנחנו עובדים כאן יחד, זה נותן תחושה של המשכיות, של חיים. אנחנו זקוקים לזה". רן וגיל מהנהנים בהסכמה. הנגרייה היא לא רק מקום עבודה - היא מקום של ריפוי.
חלק מהצעצועים מבוסס על טרקטורים אמיתיים של הקיבוץ. למשל, טרקטור ירוק עם עגלה ועליו הלוגו של חברת ג'ון דיר. "אני מצלם את הטרקטורים שנמצאים פה בחוץ ומייצר על פי זה צעצועים", מסביר אודי.
אלה צעצועים כמו שהיו לכם בילדותכם. הילדים של היום באמת משחקים בהם, או שאתם עושים את זה בעיקר בשביל הכיף והנוסטלגיה?
אודי: "הם לוקחים את זה לרבע שעה ואז מבקשים את הטלפון מאבא. אנחנו עושים את זה בעיקר בשביל עצמנו".
גיל חולק עליו: "הנכד שלי כבר גדול, בבית ספר, אבל הוא משחק עם זה".
בצריף הפח יש מחרטה ישנה, מסור שולחני חדש ומפוח משוכלל לאיסוף אבק ונסורת. המסור והמפוח, שמחירם מגיע לעשרות אלפי שקלים, נתרמו על ידי חברת המחשוב "הייפר גלובל".
"נשיא החברה, יורם נוימן, הגיע לסיור בבארי וביקר כאן", מספר אודי. "הוא שאל אותי, 'אודי, מה אתה צריך?'. 'אמרתי לו: 'יש לנו מסור אבל הוא דפוק'. אמר לי: 'תקבל מסור חדש. מה עוד?'. אמרתי לו, 'אני צריך גם מפוח, שלא יהיה אבק'. אחרי חודש המסור והמפוח נחתו פה".
כמו בשוק הפשפשים
מתחם הנגריאטריה מאכלס מיזם נוסף - סדנה לשיפוץ ולשחזור ענתיקות כמו מכשירי רדיו ופטיפון ישנים, שעוני אורלוגין, רהיטים ועוד שלל חפצים. את בית המלאכה הזה הקים ומנהל גיא ברוך, הצעיר שבחבורה, רק בן 60, חתנו של יוסי אפטלון ז"ל. גם הוא עבר לכאן מהצריף הישן שנהרס ב-7 באוקטובר.
שלא כמו ה"נגריאטריה", שנועדה לספק תעסוקה לוותיקי הקיבוץ ואינה מוגדרת עסק מסחרי, הסדנה של גיא היא ענף כלכלי לכל דבר. "אני מחויב לקיבוץ. אם אני לא מכניס בסוף החודש ככה וככה כסף, סוגרים לי את העסק".
הלקוחות שלו מגיעים מכל הארץ, בעיקר דרך קבוצות של אספנים. כשנכנסים לממלכה שלו, מרגישים כמו בשוק הפשפשים. גיא נעזר בשני מתנדבים מארגון "אחים לנשק" - איתן דוידוב וג'ק קורקוס. "האנשים האלה באמת אצילי נפש. הם צבעו לנו את המקום, עזרו לנו בשיפוץ, עשו פה עבודות גינון. ועכשיו הם עוזרים לי בסדנה. העליהום נגד 'אחים לנשק' זו פשוט חרפה".
ג'ק, פנסיונר מירושלים, מגיע לבארי יום אחד בשבוע, ויום נוסף הוא נוסע לגבול הצפון כדי לסייע בשיקום ובניקיון היישובים שספגו מכה קשה. "עד עכשיו התנדבתי במטולה, ובשבוע הבא אני נוסע לחניתה. בשבילי זה כמו מילואים".
בדרך לחדר האוכל פוגש ג'ק בחור צעיר, לבוש בגדי עבודה. "מה נשמע? איך היו המילואים?" שואל ג'ק, שלובש את חולצת "אחים לנשק". "היה טוב מאוד", עונה הבחור. מתברר שיצא לא מזמן מלבנון. "בשבוע הבא אני מתנדב עם 'אחים לנשק' בחניתה", מעדכן אותו ג'ק, והבחור עונה: "כל הכבוד!".
קוראים לו יונתן, הוא מתגורר בחודשים האחרונים בבארי ועובד בסדנת הרהיטים "עיונה", שהקימה יונת אור ז"ל. את אמא שלו כולם מכירים: ח"כ טלי גוטליב מהליכוד. בניגוד אליה, הוא מתרחק מאור הזרקורים.
ממשיכים את המורשת
הנגריאטריה היא אחד הענפים של "בית איריס" - מרכז מפגש ותעסוקה לבני הגיל השלישי של בארי. הוא נקרא על שם המייסדת שלו, איריס גלברד ז"ל, שנפטרה ממחלה קשה, ונוהל על ידי פסי כהן עד צאתה לגמלאות.
"זכיתי לעבוד לצד פסי 18 שנה, וכשיצאה לפנסיה השרביט עבר אליי", מספרת רותי אפרת, שמנהלת את בית איריס בשבע השנים האחרונות. "פסי הייתה אישה מדהימה, אישה של נתינה אינסופית. היינו בקשר מהיום שבו הגעתי לבארי, לפני יותר מ-30 שנה, וגם שכנות. למדתי ממנה המון.
"כמובן שלא הכול היה ורוד", היא מוסיפה, "כמו אצל זוג נשוי - היינו רבות, מתווכחות, לא מסכימות על דברים, יוצאות לאכול, חוזרות, וזהו, ממשיכות הלאה. כשפסי נרצחה זה היה כמו לאבד בת משפחה. אמנם לא איבדתי ב-7 באוקטובר אף בן משפחה מקרבת דם, אבל איבדתי חברות שהיו בשבילי משפחה לכל דבר: פסי כהן, יונה פריקר, מתי וייס, תמי סוכמן. נשים משכמן ומעלה".
אל "בית איריס" מגיעים המוצרים מהנגריאטריה, וכאן הם עוברים צביעה, קישוט ואריזה. משם הם הועברו לחנות "שי-לי", למכירה. כאן גם עסקו בעבודות רקמה ותפירה ובהכנת בובות בד ומוצרים נוספים לתינוקות. מאז 7 באוקטובר הבית אינו פעיל ורותי, שמטפלת בבנה המתמודד עם צרכים מיוחדים, נמצאת על הקו שבין בארי לחצרים, שם מתגוררים באופן זמני רבים מחברי בארי. בחצרים היא מתכננת להקים חנות שתשווק, בין היתר, את מוצרי הנגריאטריה.
באחד החדרים מונח סוס נדנדה לפעוטות. "כל מוצר שיוצא מהנגריאטריה אנחנו מנסים קודם כל על ילדי הקיבוץ, לראות אם הם אוהבים ומתחברים אליו", מספרת רותי. "ביוני 23' מרדכי הביא את סוס העץ הזה לנכדים של בת זוגו, ושלח לי סרטון שלהם משחקים איתו. כמה חודשים אחר כך הוא נרצח".
על אחד הקירות החיצוניים של "בית איריס" שלושה חורי קליעים. כאן נרצח יונתן רפופורט ז"ל. בן 41 היה במותו, אב לשניים. "הוא כבר היה פצוע וניסה לטפס לגג כדי לתפוס עמדת תצפית", מספרת רותי. "בדרך כלל יש פה סולם, אבל כמה ימים קודם לכן ניקינו את הרחבה והכנסנו את הסולם פנימה. לכן הוא לא הצליח לטפס, והמחבלים ירו בו. זה רודף אותי עד עכשיו".
וגם בעוד שנים, כשקיבוץ בארי יקום על רגליו, וילדים קטנים יתרוצצו בשביליו עם צעצועי העץ של הנגריאטריה, עננת הכאב והאובדן תמשיך לרחף מעל.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.01.25