פרויקט מיוחד בשיתוף זיכרון בסלון
כבר שישה חודשים אני יושבת בסלון עם סבתא רבקה שלי. לפעמים אנחנו בסלון הלא קיים עוד, שלה. לפעמים בסלון שלא הכירה, שלי. תזכירי לי את הסיפור עם השריפה? אני מבקשת ממנה, מאיזה כיוון שרפו את העיירה בפעם הראשונה? הבעירו עם לפידים את הבית הראשון בשורה שהדביק באש את האחרים? ומאיזה כיוון התחילו בשנייה? ואז אני מספרת לעצמי את הפרטים בכל הכוח.
והסיפור עם המתפרה, איך זה הלך, סבתא? מתי בדיוק הם ניפצו את הזגוגית, שברו את הדלת, הטיחו את המכונות על הרצפה? באיזו שעה בבוקר סבא הגיע והבין שחייבים לברוח? ואז ברח. שוב אני מספרת לעצמי את הפרטים בכל הכוח.
הפרטים חשובים השנה. סבתא שלי סיפרה לי אותם כל השנים, אבל אני הקשבתי באופן כללי, לא הבנתי מה יש לדקדק. מה זה משנה אם היה בדיוק כך או בדיוק אחרת. למה להיאחז בקורבנות. באירועים שעברו מן העולם. למה לא לגמור את הסיפור באיזו כותרת רחבה - פגעו בנו, שנאו אותנו. עבר.
בעצם, אם אני זוכרת היום משהו זה בגלל שסבתא שלי הבינה כמה זה הרה גורל לשוב ולדרוש בפרטים, ומכיוון שאני הייתי נכדה מנומסת והקשבתי.
אבל השנה הפרטים חשובים גם לי. כי השנה בארצות הברית נתקלתי לראשונה על בשרי באנטישמיות. בכל הכוח השקוף שלה, המתעתע, אנטישמיות שאין בה גלוחי ראש וצלבי קרס. שמה שהיא עושה הוא מה שהיא *לא עושה* - אנטישמיות שמתעלמת ממך במסדרונות האוניברסיטה. מכחישה את הטראומה שאת עוברת. מוחקת אותך מרשימת המשתתפות. מרשימת משמיעות הקול. מעניקה את המיקרופון בחדווה למי ששונא אותך. מתחפשת - לביקורת על ישראל, או על הציונות או על היקף הלחימה. שותקת שתיקה רועמת לנוכח האונס והעינויים של נשים יהודיות. כמוך. אחיותייך. מתירה לתמונה של גוויית אישה יהודיה עירומה לזכות בפרס אמנותי. פגשתי השנה אנטישמיות חמקמקה כל כך שהייתי עלולה לא לזהות אותה.
אם יש סיבה שזיהיתי אותה מיד, הרי היא יושבת בסלון שלי: בעיני התכלת שלה, בזיקנה שלה, בקולה האיטי, במוות שלה - סבתא שלי. ממשיכה לספר לי שוב ושוב על מה שעברה, כדי שאבין מה שאני עוברת, כדי לספר לי מי אני, ללמד אותי שפה שרק יהודים מכירים. שיהודים חייבים להכיר.
כשהגויים שרפו את העיירה בפעם השלישית אמא של סבתא שלי הכניסה לבית חתול שחור. היא ידעה שלגויים קל לשרוף יהודים, אבל להעלות חתול שחור באש הם לא יעיזו. החתול הזה הציל את חייהם. את השושלת שלנו.
סבתא שלי האכילה חתולים עד יום מותה.
מיה טבת דייןמאיה חליבה אלוןעל קעקועים אמרה, אני לא מבינה למה צריך את הקשקושים האלה? אבל השנה, אנחנו יושבות בסלון שלי, סבתא מתה ונכדה חיה, ואני מראה לה את החתול השחור המקועקע על הזרוע שלי. באותו מקום בגוף שפעם קעקעו בו יהודים במספרים. בדין מוות.
החתול שקעקעתי עליי הוא דין החיים. אבל הוא גם פרטי הפרטים של השפה שלנו, שלא שכחתי.
פורסם לראשונה: 05:00, 02.05.24
