פרויקט מיוחד בשיתוף זיכרון בסלון
מה הכי חשוב בעיניי, ביום השואה תשפ"ד? היום שאחרי השואה. אחרי השמדת שליש מעמנו, תוך שלוש שנים בלבד, העם היהודי קם מתוך האפר של המחנות והגיע לפסגות היסטוריות. קוראים לזה תקומה, וזה צריך להיות מוקד תשומת הלב שלנו כעת. ללמוד וללמד איך קמים מהאפר של בארי ומחורבות נחל עוז, איך לרפא את הלב של הפצועים והאבלים, איך לכתוב ביחד פרק חדש ומעורר השראה בתולדותינו.
לכן לסלון שלי, ביום השואה הזה, הייתי מזמינה אורחים מעוררי תקווה. אלי ויזל, למשל, ניצול השואה שזכה בפרס נובל, האיש שחינך מיליונים והפך לסמל: "בגלל שאני זוכר אני מיואש, אבל בגלל שאני זוכר, חובתי היא לדחות את הייאוש", כתב ויזל.
גם את ויקטור פרנקל הייתי מבקשת שנשמע. ניצול אושוויץ, פסיכיאטר, שאת התיאוריה שלו לא ניסח בחדר עבודה נוח וסגור, אלא חי אותה על בשרו: השאלה היא לא מה עשו לנו, אלא מה אנחנו עושים בתגובה. מה המשמעות שניתן לאירועים. גם מול רוע בלתי נתפס יש לכל אדם בחירה כיצד לפעול. הוא יכול וצריך לבחור בחיים, בעשייה, בטוב.
הרב פרופ' יונתן זקס אקטואלי גם הוא, יותר מאי פעם: אסור לבסס את הזהות שלנו רק על אויב חיצוני, הוא כתב על השואה, והדברים יפים גם כעת. הוא התחנן שנזכור: אנחנו לא מבוססים על שואה, אלא על גדולה. על הבשורה שלנו לאנושות כולה. העולם לא רוצה את המסכנות שלנו, הוא מחכה לשמוע את הקול היהודי הייחודי. כלומר, עלינו לא רק לזעזע את האומות עם זוועות השואה, או זוועות שמחת תורה, אלא להציג תשובה של אור וחיים וצדק. אם הרוע המוחלט מסמן אותנו בכל דור כאויב שלו – עלינו להתחזק בחיבור שלנו אל הטוב.
יש לנו עוד כל כך הרבה מורים. הרבי מלובביץ', ששיקם עולם יהודי שלם אחרי השואה, לימד אותנו: אם היטלר (או סינוואר בדורנו) רצה להגיע עד ליהודי הכי רחוק, בלי הבדל בין יהודים שונים, בשיא השנאה, כדי להשמיד אותו – עלינו להגיע עד ליהודי הכי רחוק, בשיא האחווה, כדי להחיות אותו. זה המסר המהדהד של תנועת חב"ד מהשואה: את כל מי שהם רצו להעמיד בתור ולהעלות באש במשרפות, אנחנו נחפש עד לקצה קטמנדו או אלסקה, כדי להדליק אש של חיים, נר של שבת. גם חמאס רצה לשרוף את כולנו. האם נלמד את הלקח?
4 צפייה בגלריה
סבתא עדה רוזנשטראוך ז"ל עם הנכדה סיון רהב מאיר. "בזכותה מילים אלה נכתבות"
(באדיבות המשפחה)
ולסיום, גם את סבתי, ניצולת ברגן בלזן, עדה רוזנשטראוך ז"ל, הייתי כל כך שמחה לארח, באהבה ובגעגוע. בלי משנה פילוסופית, בלי הרצאות וחיבורים תורניים, אלא בעשייה פשוטה של ניצולה שעלתה לארץ ישראל ובנתה והביאה חיים, ובזכותה מילים אלה נכתבות.
