פרויקט מיוחד בשיתוף זיכרון בסלון
*את הטור מקריאה בשם אופליה רויטמן נציגה ממערכת קבוצת "ידיעות אחרונות"
ב-7 באוקטובר נחטפתי מביתי באכזריות. ירויה ופצועה אחרי שכ-8 מחבלי נוחבה, חלאות אדם, פרצו וגררו אותי מתוך הממ"ד לעגלת טרקטור שבה נלקחתי לבדי לרצועה, כשהם מאיימים עליי ושומרים שהשלל שלהם לא יברח.
בארגנטינה עסקתי יותר מ-20 שנה בחינוך. לימדתי את היסטוריית הפוגרומים והטבח ביהודים בתחילת המאה הקודמת, אותה הכרתי ממשפחתי שברחה משם לארגנטינה. לימדתי על השואה ועל החשיבות של מימוש מעשי לביטוי "לעולם לא עוד". לא דמיינתי מה עומד לקרות לי, לקהילה שלנו, לכולנו.
השנה, בערב יום השואה, אני העדה בזיכרון בסלון הלאומי שלנו. הוחזקתי בבדידות, כמעט בלי אוכל, בחדר סגור וחשוך, בתחושת איום תמידי. הייתי עדה לפחד משתק, לרעד בלתי נשלט בגוף, לאימה אינסופית, לאדרנלין המתפשט בגוף והופך דימום ושבר פתוח מירי לבלתי מורגש. הייתי עדה לאיבוד חירותי, לחוסר אנושיות, לרעב האוכל את הגוף, לשיגעון פנימי המאיים להשתלט על הדעת.
בימים הראשונים בשבי חשבתי על השואה יותר מפעם אחת. מתוך מעמקי וחדלות הנפש והגוף חשבתי מה יהודים בשואה עשו במצבי קיצון אולי דומים. נלחמתי לא לאבד את הדעת ובניתי לעצמי סדר יום שכלל הפעלת הראש והגוף. את תחושת הזמן והימים ניסיתי לשמור על בסיס זמני התפילות של חוטפיי ובמסגדים. כתבתי יומן וגם מכתבים לכל אהוביי, אך הוא נלקח ממני לפני השחרור.
מתוך תחושת רעב עצומה שהייתה לי בתחילת ימי השבי, העזתי לגנוב עגבנייה ברגע של אומץ, או טיפשות. בדרך חזרה מהשירותים לחדר בו הוחזקתי, חתכתי ואכלתי רבע ממנה ושמרתי את השאר חבוי מתחת למיטתי ליום שלא יהיה עוד מה. הרגשתי איך אני הופכת לחפץ ששום דבר לא תלוי בו.
בערב יום השואה הזה אני עדה, בהחלט וללא ספקות, שיש בעולם כאלו הרוצים להשמיד את מדינתנו ואת עמנו ומוכנים עבור זה לעשות הכול.
אני עדה, ששבה מהשבי שבחרה בצורה אינטואיטיבית, אך גם מודעת, לא להוריד ידיים ולהילחם בדרכי כדי להישאר עם צלם אנוש.
אני גם עדה להפקרות הבלתי נתפסת בניר עוז בפרט ובאזור שהובילה לנרצחים רבים, למאות חטופים ולעשרות אלפי פליטים ומפונים בארצם. לצערי, ההפקרות הזו נמשכת עד היום, כשחלק ממנהיגינו לא לוקחים אחריות על מה שקרה, ועל מה שהביא אותנו לשם. לא מקיימים את ערך הערבות ההדדית הבסיסית שבין מדינה לאזרחיה ומצוות פדיון שבויים. וכשאני עדה לזה עולה בי זעם כאב, כי זה מגיע מתוך עמנו.
מאז חזרתי מהשבי, אני שומעת מחלק מהמנהיגים שהמחיר הנדרש בעד החזרת החטופים גבוה מדי. גבוה כל כך ואף מסכן את "חיי הנצח" למדינה ולעם. אם חיי הנצח עומדים אל מול אובדן ערכים כל כך בסיסיים שלנו, אזי אני חושבת שעל שמירתם שווה לסכן את עצמנו.
אך תפקידי בעל כורחי לא מסתיים רק בעדות בסלון הזיכרון, כי קולי הוא גם הקול של אלו שעודם שם. הקול הזה שאני שומעת אותו גם בתוכי ולא נותן מרגוע ואפשרות לשיקום עצמי, קהילתי ולאומי. הקול שאומר "אל תשכחו אותנו" – היום, כמו אז בשואה - רק שעכשיו זה עדיין בידיים שלנו.
פורסם לראשונה: 05:00, 03.05.24
