פרויקט מיוחד בשיתוף זיכרון בסלון


ליום השואה אני מגיע הפעם נבוך במיוחד. את מי נזמין הפעם אחרי השבעה באוקטובר להעיד בזיכרון בסלון שלנו? אפשר להזמין ניצולה מבוגרת שהסתתרה בארון וניצלה ב-1940, מצד שני אפשר להזמין ילדה שהתחבאה לא מזמן בארון בקיבוץ בעוטף. אפשר להזמין מישהו שקפץ מרכבת מוות וניצל ואפשר להזמין מישהו ממסיבת הנובה שקפץ מטויוטה לבנה וזכה לספר על כך.
סוללות זיכרון הזוועה התמלאו בזוועות חדשות, אבל מה יוצא לנו מכל מפעל הזיכרון הזה - יום השואה, הנסיעות למחנות הריכוז, יד ושם, הטקסים, "אלי, אלי" - אם את המעט שהיינו צריכים ללמוד מפרויקט הזיכרון המפואר של הציונות, מזכר השואה, לא למדנו.
ה"לא עוד" קרס אל תוך עצמו בטבח שמחת תורה. המדינה של הצבר החדש והאמיץ שניצחה מלחמות, חילצה חטופים באנטבה ונוסדה כתשובה לכל הרדיפות, דווקא המדינה המופלאה שלנו כשלה בהגנה עלינו, לא למדנו כלום. שוב בני שטן חוללו טבח אכזרי שיבלוט לנצח בין שלל הפרעות והפוגרומים בהיסטוריה של העם הפזור והחבוט שלנו. חשבנו ששברנו את מעגל הגורל היהודי והנה חזרנו לחשוש להישרף חיים.

1 צפייה בגלריה
קיבוץ בארי לאחר הטבח
קיבוץ בארי לאחר הטבח
"חשבנו ששברנו את מעגל הגורל היהודי". קיבוץ בארי לאחר הטבח
(צילום: גדי קבלו)
המדינה הכזיבה. מלבד לא מעט פרטיזנים לא מאורגנים, גיבורים בנגב, שמסרו נפשם להציל, שיוועו אנשי עוטף ישראל שעות רבות להצלה אך נותרו ללא מענה.
כל כך רצינו לנתק את השואה משאר מעשי הזוועה שנעשו ביהודים לאורך ההיסטוריה, בגלות ובארץ ישראל עד שהקפדנו לציין אותה בתאריך משלה ולא צירפנו אותה לט' באב, יום שמרכז בתוכו שלל אסונות לאומיים עתיקים יותר. ט' באב כמעט נשכח ויום השואה צויין ונמלא תוכן. חששתי שגורלו יהיה בעוד מאות שנים להיטשטש כמו זיכרון חורבן הבית. יום אחד גם הוא יהפוך חלילה לציון חלול. השבעה באוקטובר, חידד את התחושה שלי, שאנחנו חווים רצף של אסונות וקטל, באירופה, בארצות ערב, בפרס, באפריקה וגם במולדת שלנו.
קובי אוז. לשימוש פרויקט "זיכרון בסלון"קובי אוזאורן יזרעאל
ההורים שלי פליטי נאצים. כשהנאצים כבשו את טוניס איבדו הורי את הכול מלבד האהבה והמשפחה - הם עלו לכאן כי רצו עתיד אחר, להיות יהודי זקוף קומה, בלי פליטות, בלי לברוח. לצערי הקמת המדינה עדיין אינה נותנת מענה לחיים בטוחים לעמנו בארצו ואולי ייסדנו גטו גדול עם צבא, שטעטל עם כיפת ברזל ורק עכשיו חזרנו להיות ערניים וחזקים, אני מתפלל שוב ושוב שרק לא נירדם שנית, שלא נישען על זחיחות ניצחונות האתמול, כולנו ביחד צריכים להחזיק חזק את ידית דלת הממ"ד, בלי להרפות, שרק לא נשכח מה מחכה בצד השני של דלת המתכת.

פורסם לראשונה: 05:00, 01.05.24