נשים וגברים רבים מצאו את עצמם בחודשים האחרונים במציאות חדשה ובלתי צפויה: בתוך חיים עמוסים של עבודה אינטנסיבית, גידול משפחה ומחויבויות נוספות – פתאום בני/בנות הזוג שלהם זומנו בצו 8, לשבועות וחודשים ארוכים של מילואים. ברגעים כאלה, רשת התמיכה שיש לכל אחד ואחת היא בעלת חשיבות עצומה ומאפשרת להמשיך לתפקד למרות האתגרים הרבים.
אבל בעוד שבחלק ממקומות העבודה לא גילו הבנה למצב, ארגונים אחרים הפגינו גמישות ורגישות. דוגמה לכך היא חברת הגיימינג העולמית פלייטיקה, שהקימה מערך סיוע ותמיכה הוליסטי לעובדים ובני משפחותיהם. זאת מתוך הבנה כי דווקא בתקופות קשות כגון אלו, תמיכה של הארגון באנשיו היא קריטית לשמירה על יציבות, תחושת הביטחון ורווחת העובדים.
"מהרגע הראשון של המלחמה, פלייטיקה סיפקה מעטפת לכלל העובדות, העובדים, בנות ובני הזוג, הילדים ואפילו ההורים של עובדים (רווקים) שגויסו למילואים" מספרת שירית סמול, מנהלת רווחה גלובלית בחברה. "בשיתוף מלא ופעיל של מחלקת ה-HR שלנו יצרנו קשר עם כל המשפחות באופן מיידי. יש לנו עובדים שהוריהם נרצחו במתקפה ועובדים שבני משפחה שלהם נרצחו בנובה. בדקנו צורך של כל משפחה ועטפנו אותן מכל עבר. שלחנו אוכל חם כל שבוע, צעצועים וספרים מותאמי גיל לילדים, סייענו עם מענקים והחזרים לבייביסיטר ולטיפולים פסיכולוגיים שיעזרו לעבור את התקופה הקשה הזאת".
חלק מהמאמץ, מציינת סמול, כלל גם תרומה של מארזים לכלל יחידות המילואים, ציוד טקטי, אוכל חם וערכות של מזון יבש , הבאנו פוד טראקס לבסיסים וגם למלונות שבהם מתגוררות משפחות שפונו מביתם, בגדים וצעצועים לילדים המפונים. כל שבוע יצא צוות מתנדבים, שהגיע למלון רויאל בים המלח כדי להעביר הפעלות לילדים שפונו משדרות", היא מספרת. "יצרנו קשר עם משפחות החטופים ושלחנו אוכל למטה שמאוד קרוב לליבנו ואנחנו שומרים על קשר הדוק ומנסים לסייע בכל מה שניתן עבורם. שמענו שיש חיילים בשיקום שזקוקים להפוגה וערכנו טורניר פוקר מדהים ומרגש במחלקת השיקום של ביה"ח שיבא. אין אוכלוסייה שלא נגענו בה". סמול מסבירה שהחברה חרטה על דגלה תרומה לקהילה ומקדמת זו באופן משמעותי ופעיל מאז ומתמיד "הוול ביינג של האנשים שלנו והנתינה לקהילה זה חלק מאוד משמעותי בחברה, ב-7 באוקטובר הנתינה הזו תפסה תצורה שונה אך כנראה המשמעותית ביותר".
חמ"ל לחיזוק העורף
לצד האפשרות לגמישות בשעות העבודה, סיוע טכני ופתרונות לעבודה מרחוק, והפניית עובדים לייעוץ וסיוע נפשי במידת הצורך, החברה הקימה קהילות ייעודיות לטובת בני המשפחות של העובדים שגויסו למילואים. "כבר ב-8 באוקטובר היה ברור שיש פה צורך לטיפול במשפחות שנשארו בעורף", מדגישה שני חסון, מנהלת רווחה בחברה. "יחד עם מחלקת משאבי האנוש הקמנו חמ"ל מפורט לרמת אותו אדם שגויס או בן/בת הזוג שגויסו, כמה ילדים יש לו, מה הגילאים, איפה הם גרים, מה התחביבים – וכל זה כדי לספק לכל אחד את הצרכים המשתנים בין משפחה למשפחה".
כך נולדה קהילת Playtikas homefront לבנות הזוג של המשרתים במילואים, גם אם הן לא עובדות בחברה, שסיפקה ועדיין מספקת סיוע לוגיסטי, לצד אירועים משותפים למפלט ועיבוד המציאות המורכבת והלא פשוטה שמאפיינת כיום את חיינו. לצדה אף הוקמה קהילת סינגלס לטובת העובדות העובדים הרווקים מתוך כוונה לייצר חיבורים, להפיג תחושות בדידות שיכולות לעלות ואת כך שהם לא לבד בסיטואציה, כן וקהילת הורים שנאלצו להתמודד עם המציאות החדשה וכל המשמעויות של כך על הילדים שכעת ההורים צריכים לשאת ולתת מענה".
"בשבועיים הראשונים למלחמה, מצאתי את עצמי בלי מסגרות לילדים ועם בעל שהיה חוזר יומיות, אבל פתאום אני כבר לא רואה אותו", מספרת אלה קליין, נשואה לאיש קבע ואם לשני ילדים בני שנתיים ו-5, שמובילה את הקהילות המקצועיות וגיוון והכללה בפלייטיקה. "כבר ביום הראשון התקשרו אליי לשאול לשלומי ושאלו מה אני צריכה, ופשוט אפשרו לי לא לעבוד. שלחו אוכל במשך תקופה ארוכה והבהירו לי שהעבודה אינה מרכז החיים. כשהתאוששתי נפשית וחזרתי לעבודה, החלטנו להקים שלוש קהילות תמיכה: קהילת הורים, קהילת רווקים וקהילת בני או בנות זוג של מילואימניקים ואנשי קבע".
ובאמת, משתפת קליין, הקהילות הללו מהוות מקור לכוח. "בקהילת נשות המילואמניקים חברות עובדות החברה וגם בנות זוג של עובדים. יש מפגש פעם בשבוע עם ליווי פסיכולוגי, כל פעם בנושא אחר שפוגש אותנו בשל המצב, ואנחנו מאוד פעילות ומשתפות ביום יום שלנו בוואטסאפ, מדי פעם אפילו נפגשות להאפי הוואר בבית הקפה של החברה. אבל מעבר לכל הפאן, הקהילה מהווה את המקום שבו הנשים משתחררות ומדברות על הכול, מרחב פתוח לשיתוף ולקבלת תמיכה אישית ומקצועית", היא מתארת.
ליווי לאורך כל הדרך
כמי שהקימה את הקהילה, קליין עצמה מעידה שהיא לא ציפתה שהיוזמה תצליח כפי שהצליחה. "אנחנו מדברות על דרך ההתמודדות של המעבר ממציאות בזמן לחימה למציאות אחרת, מנסות לבנות את הגשרים האלה ואני מקבלת פידבקים מדהימים", היא משתפת, "התחושה היא שאפשר לעצור רגע, לא להיות כל הזמן בלחץ – ופשוט לנשום. זה כנראה כמעט לא מדיד, אבל זה פרמטר כל כך קריטי וזה מאוד עוזר בהתמודדות היומיומית".
אלכסנדרה פרד-מנדלס, נשואה ואם לשני ילדים בני 7.5 וכמעט 4 מגבעתיים, במקור משיקגו, היא ראש צוות תוכן בפלייטיקה ב-6 השנים האחרונות. לישראל היא עלתה לבדה לפני מספר שנים, ובן זוגה עלה גם הוא מבוסטון כשהיה בן 19 כחייל בודד. ב-7 באוקטובר הוא גויס למילואים, וכפי שפרד-מנדלס מתארת, "לפני שהבנתי מה קורה – נותרנו לבד, בלי משפחה מורחבת, בלי הבנה מלאה של המצב. הייתי המומה, זה היה מאוד מאתגר ולא היה לי עם מי לדבר. למזלי, המנהלים המדהימים שלי תמכו בי מיד ואפילו הציעו לי להיעזר בסוכנות נסיעות כדי לנסוע למשפחה שלי בשיקגו. אז ב-13 באוקטובר עלינו על טיסה של 40 שעות והגענו לארה"ב".
"המצב שלי היה שונה משל נשים אחרות, כי בזמן המלחמה כשבן זוגי היה במילואים, הייתי במאבק אחר", היא ממשיכה. "באמת שלא היה מישהו שיכול היה לעזור לנו כאן, ולהיות עם המשפחה שלי היה נראה כמו הדבר ההגיוני לעשות באותו הרגע. זה עינה אותי, אבל הייתי חייבת לחשוב על הילדים והבנתי שזו הדרך הנכונה. היינו שם כמעט 3 חודשים וחזרנו כשבן זוגי שוחרר מהמילואים. בפלייטיקה ליוו אותי לכל אורך הדרך: סיפקו קבוצות תמיכה וגישה לסיוע פסיכולוגי. הייתי בשטח לא מוכר, ובעבודה תמכו בי, מקצועית ונפשית, תמיד היה מישהו לדבר איתו, אפילו בזמן הבדלי השעות. שוחחתי עם פסיכולוג שפלייטיקה גייסה, שמתמחה בהורות, והוא סיפק לי את התמיכה שהייתי צריכה".
במקביל, היא הצטרפה לקהילת ההורים ולקהילת בנות הזוג של חיילי המילואים. "אנחנו עדיין נפגשות בזום ומשוחחות בווטסאפ", היא אומרת, "יש משהו בקבוצה הזאת שהוא מפעים, גם המשפחה שלי בשיקגו הייתה המומה מהנתינה והתמיכה. מבינים שזה בסדר להיות לא בסדר, וזה פשוט הציל אותי בתקופה מאוד קשה במהלכה הייתי צריכה להרים את הראש מעל המים. אני 6 שנים בחברה, עברתי פה הרבה, אבל אלו רגעים שאת באמת מגלה כמה את גאה להיות חלק מהחברה וכמה משמעות והשפעה יש למקום מעבר לעבודה עצמה. כולנו צריכים אנשים שיבינו את מה שאת עוברת ויעטפו ברגעים שהקרקע נשמטת לך מתחת לרגליים, הכוח של קבוצה שמבינה אותך וחווה יחד איתך את כל הטלטלות האלו הוא עוגן ברגע קריטי ותמיד אהיה עליו אסירת תודה".
פורסם לראשונה: 09:24, 28.03.24
