בשיתוף פלייטיקה
אחריה - שירלי פינטו וליה נאור: צפו בשיחה
צילום: ירון שרון | בימוי ועריכת תוכן: אסף קוזין | עריכת וידאו: גיא פוקס
שירלי פינטו יודעת שאמנם חלפו כבר מספר חודשים מאז החלה המלחמה, אבל עבודת השיקום עוד לא התחילה: "מדינת ישראל כולה קיבלה שיעור גדול מהחוויה הכואבת של ה-7.10. עד היום אנחנו לא יודעים כמה נפגעים ומתמודדי נפש יש בנינו, לא רק החיילים ולא רק האזרחים שהיו בדרום באותו יום, אלא גם אנשים שגרים בתל אביב, נתניה וחיפה שנחשפו לזוועות, בלי לקבל מענה".
13 נשים בחרו גיבורות משלהן לציון יום האישה הבינלאומי במסגרת יוזמת "אחריה" ופרויקט שמגייס תרומות לפורום מיכל סלה. הנשים שנבחרו הן כאלה שעיצבו את החברה הישראלית בשנה החולפת והיו מקור השראה עבור כולנו ועבור נשים בפרט. כל אישה בחרה בשביל השנייה שורה של שאלות שמזמינות לשיחה אינטימית על מקורות הכוח, החשיבה ותעצומות הנפש שהופכת אותה למי שהיא, שיחה שטווה חוטים בין עולמות.
את ליה נאור, חרדית לשעבר אשר הקימה בהתנדבות את מתחם הריפוי "מרחב מרפא" בחוות רונית לשורדי פסטיבל הנובה, בחרה שירלי פינטו, ח"כ לשעבר, ממקימי החמ"ל הסגול למען בעלי מוגבלות. על התיעוד המיוחד אחראי הצלם עידו איז'ק, והדיוקנאות יוצגו בערב גאלה מיוחד שיתקיים בחודש מרץ ויהווה השקה של קמפיין גיוס התרומות לפורום מיכל סלה.
כאשר פינטו שואלת את נאור 'למה לדעתך בחרתי בך?' נאור משיבה כי "לדעתי זה קרוב לליבך, מישהו יכול לראות את אלו שלאו דווקא רואים אותם, או לזהות את הצרכים של אוכלוסייה שלמה שלא זוהה בהתחלה".
הפעילות המבורכת של נאור, אומרת פינטו, "היא ניצנים ראשונים שמדינת ישראל חייבת לזהות, לעודד ולקדם יותר, כי אם לא נעשה את זה עכשיו, עוד כמה שנים נקבל חברה פגועה, חלשה, חולה".
מבט לאחור אל גיל 12 והקשיים בדרך למי שהן עכשיו
סביב השאלה 'מה היית אומרת לעצמך מגיל 12?', נאור אומרת שהיתה אומרת לאותה ילדה "שהשמיים הם הגבול. בגיל 12 עיקר המחשבות שלי היו 'זה הרבה יותר גדול ממה שאת רואה. זה יכול להיות מלא בהרבה יותר חיים ותשוקה ועשייה'".
נאור מספרת כי "אני זוכרת את עצמי בגיל 12, במקום לנסוע באוטובוס הולכת ברגל לבית ספר, במאה שערים, שומעת בווקמן שלמה ארצי, ורואה שיש לכם הרבה יותר מה להציע. הקופסה תמיד היתה קטנה מלהכיל אותי".
פינטו מספרת כי כשהיא היתה בת 12, "ראיתי פלייר לחוג ורציתי ללכת. שני ההורים שלי חרשים, אמא שלי חירשת עיוורת. אבא שלי אמר לי 'שירלי, איך תלכי, אין תרגום לשפת הסימנים, אין הנגשה'. אמרתי לעצמי שאני רוצה לנסות ואני אצליח. ההחלטה נבעה מכך שתמיד גדלתי עם הורים שויתרו, נכנעו, ואני לא רציתי ללכת בדרך הזו. נרשמתי לחוג אבל לא הבנתי כלום. היה לי תסכול ואכזבה. אחרי פעמיים ויתרתי, ובגיל 12 השלמתי עם העובדה שהעתיד שלי יהיה כמו ההורים שלי, חסר טעם. זה קושי שבנה אותי למקום האחר שאני נמצאת בו היום".
"הדבר שהכי גורם לי אושר - הילדים והמשפחה שלי"
נאור מספרת כי הדבר שגורם לה לאושר אמיתי הוא הילדים שלה. נאור מספרת על שני ילדיה - "הבן שלי, גל, בן 23, נסע לחו"ל לעשות עסקים וחזר בצו 8. הבת שלי, טאיה, בת 20, עוסקת בכושר ובקוסמטיקה".
פינטו משתפת כי גם יש לה שני ילדים, "הבכור בן 5 והקטנה בת שנתיים, שניהם חירשים ומושתלים שתל שבלול. הם חיים בין שני העולמות, דוברי שפת הסימנים וגם עברית מדוברת".
נאור אומרת בתגובה כי "מדהים איך אפשר לקחת את כל אחד מהאתגרים האלו, זה מעשיר ומרחיב. יש מנעד של מי שאנחנו יכולים להיות בעולם. במקום לראות שחור ולבן, נורמלי ולא נורמלי. במקום זה, מבינים שזה האדם ואלו הקלפים שהוא קיבל". פינטו אומרת כי "אדם מחפש תבניות. קשה לראות דברים שהם דינמיים. החיים הם סוג של מנעד, זה נכון".
אותו אדם האמין בהן לאורך הדרך - הסבתא
גם בשאלה 'מי האמין בך בהתחלה', פינטו ונאור מגלות שיש להן מכנה משותף.
"קודם כל סבתא, בשלבים המוקדמים", אומרת נאור. "הרבה האמנתי בעצמי". במהלך הפריצה שלה, נאור אומרת כי "זו היתה הפרופסורית שלי, פרופ' עפרה מייזלס, שהיתה דיקן הפקולטה לחינוך אוניברסיטת חיפה, אישה משכמה ומעלה, שזכיתי שתנחה, תחנוך ותוביל אותי, ותילחם עליי, על ההגשמה שלי. כמו שאני עושה עם אחרים. זכיתי שהיא תהיה שם בשבילי".
"הפתיע אותי לשמוע שמי שהאמינה בכל אחת מאיתנו היא סבתא", אומרת פינטו. בדמעות היא אומרת כי "סבתא שלי, שאני קוראת לה ממה, האמינה בי מההתחלה, מגיל קטן. היא נפטרה לפני שנה וחצי". שתי הנשים מסיימות בחיבוק גדול ובתודה גדולה על ההיכרות ביניהם. עד לפגישה הבאה!
בשיתוף פלייטיקה
