אחריה: מעיין בן ציון מראיינת את יהודית נחום כהן
(צילום: ירון שרון)
יוזמת 'אחריה', שנוסדה לכבוד יום האישה הבינלאומי שצוין ב-8 במרץ, מפגישה בין נשים משפיעות ומובילות בחברה הישראלית - לשיחה אינטימית על המסלול שעשו, על הערכים שלהן ועל העתיד של כולנו. הפרויקט הוא יוזמה משותפת של RGE וקבוצת ידיעות אחרונות בשיתוף Playtika. את הנשים צילם בכישרון רב הצלם עידו איז'ק, והדיוקנאות שלהן הוצגו בערב גאלה - אירוע השקה לקמפיין גיוס תרומות לפורום מיכל סלה, הפועל למניעת אלימות כלפי נשים ולהצלת חיים.
"איזה כיף שזרמת איתי והסכמת להגיע. איך זה לצאת מאזורי הנוחות?", שואלת מעיין בתחילת הריאיון. "כיף, מרגש ומפתיע", מודה יהודית. השאלה הראשונה מפתיעה אותה - "יש לך מושג למה בחרתי בך?", שואלת מעיין, ויהודית משיבה, "האמת שלא, ספרי לי למה בחרת".
"אני חושבת שמעבר לאישה הראשונה שזאת אמא שלי, את האישה הראשונה שהשפיעה עליי בעוצמה כזו גדולה. הגעתי אלייך ילדה ולא ויתרת לי לשנייה. אני חושבת שהמקום שמטפל, לא מוותר למישהו, מלמד אותו המון לא לוותר לעצמו ובמילים אחרות אני חושבת שהמון בזכותך אני נמצאת איפה שאני היום. את האדם הראשון שדרכו הבנתי, מה שלקח לי המון זמן, מה זה אומר תבונה, אני רוצה שתדעי שזה מה שאת מייצגת עבורי".
"יש לי דיאלוג של פחד עם הרעב"
כאשר יהודית נשאלת על ההרגל המגונה שלה, היא מספרת כי מדובר "בדיאלוג שלי עם הרעב. אני ממש מפחדת להרגיש רעב, ואני סותמת אותו בכל מיני אכילות לא רלוונטיות. ואני עובדת על לא לפחד. לא לפחד מהרעב הזה, מההרגשה הזאת של הבטן המקרקרת. שכשהיא רק מופיעה אז משהו בי נדרך". יהודית מספרת כי המקור נמצא בילדות שלה. "אמא שלי לא הייתה מאכילה אותי והמילה הראשונה שאמרתי זה היה לחם, לא אמא, לא אבא. יש שם איזה זיכרון, שהוא מפחיד כאילו, מצוקתי. אני במודעות, אני ממש עובדת על זה עכשיו, שמתי לי את זה כפוקוס ואני הולכת לנצח את המקום הזה".
ההרגל המגונה של מעיין, היא מספרת, "הוא שאף פעם לא הייתי יכולה להיות פיכחת עד הסוף – או שהייתי שותה או מעשנת. החל מלפני שנה בערך, מ-17 באפריל בשנה שעברה, אני חופשיה מכל חומר חיצוני. אחד הדברים שאמרתי לעצמי הוא שאני לא יכולה לעמוד מול אנשים ולדבר על חופש ולהיות תלויה בדבר כזה".
"פעם ישבתי על כביש הערבה והצטלמתי. מדי פעם אני פורצת את הגבולות של עצמי"
כשיהודית נשאלת על "מעשה מטורף" שעשתה בעבר, ולא הייתה עושה היום, היא מספרת: "התיישבתי יום אחד באמצע כביש הערבה והצטלמתי. זו שטות, אבל יש לי כאלה, מדי פעם אני פורצת את הגבולות של עצמי".
מעיין מספרת: "מצד אחד היה לי הרבה יותר אומץ בעבר, למשל, לנסוע לסיני וללכת לחפלה עם בדואים. אבל עכשיו אני אומרת אין מצב. אני חושבת שבהרבה דברים לא הייתי מספיק מודעת, ולפעמים יש גם ברכה בזה. זה משהו שבטוח לא הייתי עושה היום".
"לפגוש בן אדם ולשקף לו את עצמו מבלי שיתנגד - זו יצירה מאוד גדולה"
אם יהודית לא הייתה עוסקת מה שהיא עושה היום, היא אומרת בביטחון מלא כי הייתה עוסק ריקוד ובציור. "העבודה שלי שייכת לעולם היצירה", היא אומרת, "אני לא בטוחה שאנשים מבינים את זה, אבל כל מפגש הוא יצירה. ג'ון וודן, המאמן האישי, אמר שלהיות מאמן טוב ומטפל טוב קשור גם היכולת שלנו לשאול שאלות ולשקף בהן מבלי לייצר התנגדות גדולה. לדעתי זו יצירה מאוד גדולה. היצירה היא לקלוט אדם, לראות איפה הוא נמצא בדרך ומתוך התנועה שלו - לראות את המקום שאליו התנועה צריכה לקחת. זו הסתכלות ממעלה אחרת, מעבר למילים ולהתנהגות".
"אני רואה הרבה קדימה אבל לא עסוקה בזה – זה בזבוז אנרגיה"
כשהיא נשאלת מה היא רואה בעתיד, יהודית אומרת: "אני לא רואה. כלומר, אני רואה הרבה אבל לא עסוקה בזה, זה בזבוז אנרגיה בעיניי לחשוב על זה". ואילו מעיין משיבה: "אני רואה אהבה ענקית. אני אדם מאוד רומנטי. אני רואה איחוד נשמות. רואה מישהו שהיה שווה לחכות לו. הרבה טיסות. אני רואה תנועה".
כאשר מעיין שואלת על הצלקת שיהודית סוחבת איתה, יהודית משתפת בסיפור של חווית מוות. "זה היה מקרה של למות ולחזור. לקחתי כדור, מה שאני לא עושה בדרך כלל, אני בריאה לרוב. נסענו לקיסריה, הילדים היו באוטו, וכשיצאתי ממנו והסתכלתי במראה, הפנים שלי היו סגולים, התחלתי להרגיש סחרחורת, והבנתי שמשהו לא בסדר וצריך לנסוע הביתה. חשבתי שעוד נספיק להשאיר את הילדים אצל אחותי ולנסוע לבית החולים, אבל בדרך היה לי נימול בידיים, ברגליים, ועוד תופעות. הגענו למיון, כבר פגשתי את המלאכים, זה הייתה חוויה מטלטלת. אתה חצוי בסיטואציה, כי אתה חווה את המציאות וחווה את המעבר למקום אחר וזה קורע אותך מבפנים, במיוחד ששני הילדים מאחור באוטו והם עדים למצב. זו צלקת מפתחת גם כי בנוכחות שלי עם אדם, אני כאילו רואה אותו ברגע האחרון. אני צריכה להיות שם כולי".
לסיום, מעיין מודה ליהודית: "אני יודעת כמה זה לא פשוט בשבילך, זה לא דברים שאת רגילה אליהם. פשוט תודה. היום יש לי את הזכות לעשות שינוי, אני רוצה שתדעי שאת חלק מאוד גדול ממי שאני".
יהודית מוסיפה: "המקום הזה שאת יכולה לשים עליי פרוז'קטור בפרוז'קטור שלך, זה לא מובן מאליו. אלה נדיבות ורוחב לב שלך שבנתינה שלך לאנשים, היא פשוט מדהימה". "הייתה לי מורה מעולה", מעיין מסכמת בחיוך גדול וחיבוק גדול אף יותר ליהודית.
הנשים המשתתפות ביוזמה (לפי סדר א-ב): מיכל ברוורמן-בלומנשטיק, ד"ר אפרת ברון-הרלב, זויה שלום, חן אלמוג גולדשטיין, טניה כהן עוזיאל, פרופ' יפעת ביטון, דר' כוכב אלקיים לוי, לוסי אהריש, ד"ר לייה נאור, מורן זר קצנשטיין, מירי נבו, נועה קולר, פרופ' סראב אבורביעה-קוידר, צופית גרנט, פרופ' רבקה כרמי, אלמ' (מיל) רות שהם, פרופ' רונית סצ'י פאינרו, דר' ריי ביטון, ריטה, שייפא אלסאנע-אלהוזייל, ח"כ לשעבר שירלי פינטו, שלי שם טוב.
בשיתוף פלייטיקה
