בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
את רות שרון, בת ה-89, אנחנו פוגשים בדרך למופע בבית הדיור המוגן "אחוזת בית הכרם" בירושלים. בקהל שורר שקט, הדיירים דרוכים, האורות על הבמה נדלקים ומחרוזת שירי ארץ ישראל מתחילה להתנגן. עולם התרבות סגור כבר למעלה מעשרה חודשים בשל מגפת הקורונה, אבל פה מצאו פתרון יצירתי: מדובר בהופעה הרביעית באותו שבוע של להקת "צעירים לנצח", אשר מורכבת מעשרים דיירים. רות, שעומדת בשורה הראשונה, היא אחת הזמרות הבולטות בלהקה.
הסיפור של רות שרון
היא מזכרון-יעקב במקור, אבל כשבעלה נפטר החליטה לעבור לדיור המוגן. "אני חושבת שזה היה דבר מאוד חכם, אולי הכי חכם שעשיתי בחיי", היא אומרת. לפני תשע שנים הצטרפה ללהקת הבית. "יש בלהקה עשרים חברים וחברות", היא מספרת, "היא משלבת בתוכה משחק, תנועה ושירה. יש לנו מורה שהוא מוזיקאי מחונן. הוא מלחין את השירים ואנחנו נפגשים אחת לשבוע לחזרה".
שי לביא, מנהל הלהקה, מספר ש"מדובר בקבוצת 'ילדים' קצת גדולים ואני קורא ללהקה 'אנטי אייג'ינג'. זו להקה ששומרת על הרעננות, על החינניות, על הבריאות, על החיוניות ועל הנמרצות שלהם. הם לא מוותרים אפילו על דקה אחת של חזרה". עבור החברים, הפעילות לא מסתכמת רק בחזרות טכניות. זה מפגש חברתי לכל דבר, אלא שיש לו גם תוצאה שמוצגת על הבמה.
עם בוא הקורונה, גם חברי הלהקה נאלצו להסתגל לסיטואציה החדשה. "בעבר הופענו בבתים מוגנים נוספים, ולפני שנה אפילו הופענו באיטליה בפסטיבל", מספרת שרון, "בגלל הקורונה יש אילוצים, ובאמת כל החזרה שלנו השתנתה. אנחנו שומרים על מרחק, זה שונה קצת, אבל זה עדיין ממלא אותנו מאוד, גורם לנו להרבה אושר. ולהופיע – זה פשוט הדובדבן שבקצפת".
הקושי המרכזי שחוותה לדבריה בתקופת הקורונה נבע מכך שלא יכלה לבקר את המשפחה. "חוסר הוודאות, החששות וזה שאי אפשר לראות את הנכדים, הנינים והילדים, אלה הדברים שהיו לי קשים", היא מספרת, "עשינו שיחות בזום, זה קצת הקל עלינו, אבל זאת הייתה תקופה בהחלט לא קלה".
לצד השתתפותה בלהקה מוצאת שרון זמן גם לפעילויות אחרות שהמקום מציע. "יש בבית חוגים מכאן ועד אילת", היא אומרת, "אם זה עבודות יד שונות, פעילות גופנית מגוונת, חדר כושר, בריכה, הכל יש פה. אני משתתפת בחוגי התעמלות שלוש פעמים בשבוע, נמצאת עוד פעמיים בשבוע בחדר כושר, הולכת לחוג לקרמיקה וחוג לבובנאות וגם יוצאת הרבה עם חברים וחברות".
כשאנו מחמיאים לה על שמחת החיים, היא טוענת שאופטימיות זה עניין של אופי. "יש לי יכולת לראות את הטוב, את חצי הכוס המלאה, ולא להיכנס לדיפרסיות", היא אומרת, "כשאני על הבמה זו חגיגה. זה עושה אותי מאושרת, שמחה וצעירה. כל אחד צריך לחפש מה גורם לו להרגיש ככה".
בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
פורסם לראשונה: 08:00, 30.12.20
