בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
"כשהתחילה הקורונה הרגשתי כאילו שיתקו אותי", מספרת דבורה אלמגור (74), "בשעות היום ישבתי מול הטלוויזיה וחיכיתי לראות כמה מתים, מתי מתים, איך מתים ונשארתי חסרת נשימה. בלילות ראיתי סדרות. אני לא יודעת מתי ישנתי. ואז התאפסתי ואמרתי: או.קיי, לא כולם מתים, אני צריכה להתייחס בפרופורציה לנושא. החלטתי שאני חוזרת לחיות".
במקום להיות מדוכאת מזה שהיא סגורה בביתה, דבורה קיבלה החלטה שהיא מנצלת כל דקה פנויה ביום. היא למדה להשתמש באפליקציית זום, נרשמה לחוגים וסדנאות אונליין כמו ריקודי ניה, פלדנקרייז וסדנת כתיבה, והדובדבן שבקצפת – הוציאה לאור ספר ילדים, שנולד מתוך המצב.
בימים כתיקונם הלו"ז של אלמגור כולל לא מעט טיסות, למפגשים עם הנכדות בלונדון ובמילאנו. "בשנים האחרונות, מאז שהילדים שלי עזבו את הארץ, אני כל הזמן על הקו", היא מסבירה, "זו שגרת החיים שלי. אני טסה, חוזרת, 10 ימים פה, טסה שוב – לא היה לי זמן לחיות את החיים שלי, הייתי רק בדרכים".
בחודש מרס, כשהיא בישרה לנכדתה הגדולה עדן (10) שלא תוכל להגיע ללונדון, הציעה לה הנכדה רעיון מקורי. "בהתחלה היא כעסה, אבל אז הסברתי לה שאני לא יכולה, אין טיסות וסגרו לנו את השמיים", מספרת אלמגור, "היא אמרה לי: 'את יודעת מה סבתא, יש לי רעיון. את אוהבת מאוד לצעוד, בואי ברגל. גם יכניסו אותך לספר השיאים כי תהפכי לסבתא הראשונה שבאה ברגל מישראל ללונדון וגם נוכל להתחבק ולהתנשק'. זה התחיל כבדיחה בינינו, אבל כך נולד הספר 'מעוף הגעגועים'. החסידות באות, אני נוסעת איתן, הן מורידות אותי בכל מיני מדינות עד שאני מגיעה לבית הנכדות".
אלמגור, אחות במקצועה וליצנית רפואית, מספרת ש"גם פתחתי בפייסבוק שני פורומים. אחד נקרא 'איך יודעים שבא אביב'. בסיורים שעשיתי בחוץ צילמתי פרחים והעליתי כדי שכולם יראו שיש בחוץ פריחה. במקביל פתחתי עוד פורום שנקרא 'צוחקים על הקורונה', כי הרגשתי שאם לא נצחק – אנחנו נתאבל".
כשהיא לא כותבת סיפורים ושירים, או מדברת עם הנכדים בטלפון או בזום, אלמגור מתפנה לתחביב חדש נוסף – יצירת דמויות מאבני הים. "אני מכירה את הים היטב, אך אף פעם לא הסתכלתי עליו בצורה שבה הסתכלתי עכשיו. תמיד אספתי אבנים והבעל שלי נוהג לומר: 'עם כל הכמות שאת מביאה, עוד מעט אנחנו ניפול לשכנה למטה'. בסגר התחלתי לעשות מהן מחזיקי מפתחות, פרצופים מצחיקים ועוד הקרבה דברים. זה מעסיק אותי. אני לא פרפקציוניסטית, לא אכפת לי שהדמות לא תהיה מושלמת, העיקר לעשות. גם אין כישרון למשהו מסוים – הכי חשוב התאים במוח לא יתנוונו".
"אל תפחדו מהחומר"
אצל אורנה לשם תמרי (82) ההתמודדות עם הקורונה לא הצריכה שינוי כה קיצונים בצורת החיים. היא מתגוררת עם בן זוגה בדיור המוגן "אחוזת פולג" בתל יצחק, שם ממשיכים הדיירים ליהנות מחוגים, פעילויות, הרצאות, הופעות ומפגשים חברתיים – אבל בקפסולות ולפי הנחיות ברורות של ההנהלה. "אנחנו במקום מסודר", היא מסבירה, "יש פעילויות, יש חוגים, יש חברים. מאפשרים לנו לעשות דברים בקבוצות קטנות, יש הרצאות בקפסולות וגם הופעות של אמנים כמו משה בקר ודודי פישר, שהיו כאן".
בצעירותה הקימה בקריית-גת חטיבה עמלנית שמיועדת לילדים שלא נקלטו במסגרות התיכון הרגילות, והיא פעלה לשילובם בתעשייה המקומית. "כיום, באחוזה, אני מתנדבת במועדון לוטוס, מועדון שהוקם לאנשים מבוגרים מאוד, עם קשיים מנטליים, שיותר קשה להם להשתתף בפעילות השגרתית של המקום", היא מסבירה, "אנחנו עושים יחד עבודות יצירה ומשחקים ששומרים על הזיכרון".
בזמן שנותר לה, היא עוסקת באמנות. ברחבי ביתה יש עשרות יצירות מסוגים שונים מעשה ידה. "בגלל הקורונה היו תקופות שלא יכולתי לצאת ולרכוש חומרי יצירה", היא מספרת, "במקום להמתין בחוסר מעש כמה ימים החלטתי להמציא. ברגע שאתה ממציא – אתה הרבה יותר יצירתי". היא מראה לנו פסל חדש שיצרה בתקופה האחרונה. "אני קוראת לו 'מלך הקורונה'. הוא עשוי מכל מה שהיה בבית – כוסות קפה שנשברה להן הידית, קרמיקה, חרוזים שמצאתי פעם בחוץ לארץ, חתיכות זכוכית – והוא יצא מלך", היא מסבירה.
מהיצירתיות שלה נהנות גם השכנות. "הרבה חברות שלי פה באחוזת פולג מגיעות ואומרות: 'יש לי קופסה עם ג'אנק'. לאחת הפכתי את כל הקופסה, עיצבתי דברים והיא יצאה עם תכשיטים שהיא מאוד נהנית מהם. לאחרות אני עושה תיקונים, השחלות על שרשראות ועוד. אנחנו מאוד דואגות זו לזו. חיי החברה כאן זה משהו נהדר", היא מסבירה.
במקצועה היא מורה לחינוך מיוחד ומרפאה בעיסוק, אך תמרי מדגישה כי אמנות תמיד הייתה הצד החזק שלה. "לפני מספר שנים קרה לנו אסון במשפחה והייתי צריכה להפוך לעזר לבתי, להיות שייכת לבית", היא מספרת, "זו הייתה התקופה שבה התמקדתי באמנות. כל פעם בחרתי משהו אחר להתמחות בו. אני גם צורפת בכסף ובזהב. בכל שלב הוספתי לעצמי ידע בעוד תחום, ושילבתי. אפילו עשיתי תערוכות ומכירות".
לדבריה, "תקופת הקורונה קשה מבחינה רגשית בעיקר בגלל החלק המשפחתי. בעבר יכולתי לעשות ארוחות משפחתיות, אבל היום אסורה על הקרובים הכניסה וזה מאוד חסר". איך מתמודדים? "יצירה והתעמלות הם שני הדברים הכי חשובים" היא אומרת, "כשהדאגות שלנו כל כך גדולות, לילדים, לנכדים, למדינה, אנחנו חייבים לחפש דברים שישחררו אותנו ויאפשרו לנו פחות לדאוג ויותר לעשות. מעבר לכך, בן אדם צריך לתכנן את הגיל השלישי. אתה חייב ליצור, אתה חייב לחשוב, אתה חייב להתפתח, אתה חייב שיהיה לך מעניין. אני מצאתי ביצירה את האושר שלי. אני אומרת לכולם: תתחילו ליצור. תעבדו בחימר, תתחילו לצייר. אל תפחדו מהכישלון ואל תפחדו מהחומר. לא חשוב אם בסוף זה יסתיים עם עבודות ברמה של ילדים בגן. זה עושה טוב, משחרר ונותן לך ביטוי".
בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן