בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
תקופת הקורונה היא עידן מוזר עבור בני הגיל השלישי. יום אחד הם קמו בבוקר וגילו שהם מוגדרים כ"אוכלוסיית סיכון", מה שחיזק אצל רבים מהצעירים את התחושה כי מדובר באנשים חלושים, תשושים, שבקושי מסוגלים לעשות משהו. והמציאות לא יכולה להיות רחוקה יותר.
היא רק רוצה לרקוד. רותי צקרוב
דוגמה לאחת כזאת, שסותרת לגמרי את הסטיגמה, היא רותי צקרוב (75). פגשנו אותה בתקופה שבין הסגרים במועדון הגימלאים בראשון-לציון, שם היא נמצאת מדי יום – בעודה מפזזת במרץ בשיעור ריקודי עם. "ראיתם, אנחנו זזות כמו צעירות. אנחנו לא כאלה מבוגרות", היא מחייכת אלינו.
הפעילות התנהלה בקפסולות קטנות, עם התאמה לימי הקורונה. "זה ריקוד די מוזר", היא מספרת, "בריקודי עם יש בדרך כלל מעגלים וחייבים לתפוס את הידיים, אבל בשל ההנחיות אנחנו רוקדים בלי הידיים, עם מסכות, ועדיין - רוקדים מאוד יפה לדעתי. זה עושה הרגשה מאוד טובה. ממש כיף לי בחיים בזכות הריקוד".
למועדון הגיעה רותי לאחר שחברה אמרה לה שכיף שם. "לפני כן כל הזמן הייתי בבית, מנקה, מבשלת ופותרת תשבצים. כשהחברה סיפרה לי על המועדון, אמרתי לה שאני רוצה לבוא לראות אותו. פעם היה לנו מועדון בעיר אבל כשהלכתי לשם ראיתי שכולם זקנים מכופפים עם שערות לבנות, וברחתי", היא צוחקת, ומוסיפה: "במועדון החדש יש כל מיני פעילויות וגם הכרתי חברות חדשות שדומות לי".
את הפנסיה היא לא מנצלת למנוחה. "אני מתעוררת בשש בבוקר ומתחילה לחשוב מה אני עושה היום", היא מסבירה, "קודם כל אני עושה סדר בבית, אחר כך מטאטא ואז שטיפה. בשלב הבא אני מכינה אוכל לצהריים שיהיה לכל המשפחה. אני שמה את הסירים על הכיריים ומי שרוצה לוקח. הנכדים באים כבר בבוקר ולוקחים להם אוכל לצהריים, ללימודים. אחרי הבישולים אני מתקלחת, מתלבשת והולכת למועדון. אחרי המועדון, כשהיה מותר, הייתי הולכת לבית קפה להיפגש עם חמש או שש חברות. אנחנו מתיישבות, מזמינות קפה עם מאפה, מדברות וצוחקות. ככה אני נחה לי שעתיים במזגן עם שיחה טובה".
שמחת החיים שלה דועכת מעט כשאנחנו מדברות על תקופת הקורונה. "כשהילדים והנכדים לא מגיעים זה עצוב וקשה מאוד", היא אומרת, "בתחילת הקורונה זה בכלל היה מפחיד. אחר כך חשבנו על פתרונות יצירתיים והנכדים באו לבקר אותי ונפנפו לי מהחצר, אבל זה עדיין מתסכל כי אני מאוד אוהבת לחבק אותם. למרות זאת, אני משתדלת לא לחשוב יותר מדי על הקורונה ועל הזקנה. יש לי נפש צעירה וחבל לי להרוס אותה. הבריאות תלויה בזה שנהיה מאושרים".
הטיפ שלה לאושר בגיל השלישי: "תשתדלו להיות בקשר עם המשפחה ועם הילדים. עכשיו, כשבעלי ואני פחות עצמאיים, אנחנו נעזרים המון בילדים. למזלי גידלתי ילדים לתפארת".
"הזוגיות שלנו התחזקה"
חיה אבידור (83), שלה ארבעה נכדים ושני נינים, מספרת שאצלה תקופת הקורונה עוברת דווקא בסדר גמור. חיה ובעלה ברוך חיים בבית הדיור המוגן "בית בכפר" בגדרה. הסגר הראשון, היא מספרת, היה לא פשוט – בעיקר בגלל החשש מהנגיף שהיה אז לחלוטין לא נודע. הסגר השני כבר עובר מבחינתם בצורה הרבה יותר קלה. הצוות במקום דואג להם לפעילויות מסביב לשעון – אימונים בקפסולות, שיעורי מחשבת ישראל, הרצאות אורח, משחקי טריוויה, ערבי שירה בציבור ועוד.
היצירות של חיה אבידור
"ההרגשה הטובה שלנו נובעת גם מזה שאנחנו לא לבד", היא מספרת, "יש פה הרבה מאוד אנשים בגילנו, וכשאנחנו מדברים כולנו אומרים ש'מזל שאנחנו פה'. אני חושבת שגם הזוגיות שלי ושל ברוך התחזקה כאן. יש פה הרבה זוגות שמספרים לנו שגם הם הצליחו להתאחד ולהתגבש עוד יותר מאז שיש קורונה. למעשה, הקושי היחיד שחוויתי היה כשלא ראיתי את הנכדים והנינים תקופה ארוכה, אבל הזום עזר גם לזה".
היא עלתה מברזיל היישר להתיישבות של הנח"ל. את ברוך הכירה בגיל 20. הם יחד 63 שנים. שניהם בוגרי בתי ספר חקלאיים ולשניהם יום הולדת באותו תאריך, בהפרש של שנה "יום אחרי שהכרנו הוא ליווה אותי לאוטובוס, ואז אמרתי: 'היום יש לי יום הולדת'. ברוך ענה: 'אל תשוויצי, גם לי יש'", היא מספרת ומחייכת.
את הקירות בביתה מעטרות שלל יצירות אמנות, כולן מעשה ידיה, אבל היא ממהרת לציין: "אני עוסקת בזה כתחביב. נקודה. זה לא מקצועי". זה לא מפריע לה להעביר לחברות מדי שבוע חוג להכנת פרחים מחרוזים. "אני מאוד אוהבת את החרוז", היא אומרת, "אני חושבת שזה חומר גלם שאפשר לעשות איתו המון: פרחים, תכשיטים, אפשר לרקום עם חרוזים. עולם שלם. אפילו אנשים שיש להם קצת מגבלות של ראייה יכולים לעשות את זה".
יש איזה תחום שאת לא אוהבת להתעסק בו?
"ציור. ניסיתי, נכשלתי, אפילו המורה אמר שאני מקרה אבוד", היא צוחקת, "אז החלטתי שאני מעתיקנית. אם אני צריכה לרקום אז אני מעתיקה משהו שמישהו אחר עשה. זה בסדר כי אני לא מוכרת, לא עושה ביזנס. זה בשבילי".
בסגר הראשון, כשהיא החלה לעשות יצירות אומנות הכוללות סרטי משי, רבים מדיירי "בית בכפר" נרתמו לעזרתה. "חלק מהתמונות פה מכילות את הסרטים של החבר'ה מהבית", היא מספרת, "זה שיתוף פעולה. כולם נותנים יד לתחביב שלי וזה באמת עושה לי טוב".
לא פלא שכולם כאן אוהבים אותה. היא מפנקת כל דייר ביום הולדתו. "החלטתי לעשות פרויקט של עוגה, פרח וברכה. את הברכות ברוך מכין, את העוגה והפרח אני מכינה. הפידבק של האנשים, החיוך, התודה, זה משהו פנטסטי. זה עושה טוב – במיוחד בתקופה הזו".
מה היית מאחלת לאנשים בימים אלה?
"שיעשו, שינסו, שיעזרו, שיתנדבו, שידברו – אפילו שטויות. צריך למצוא דרכים להעביר את הזמן. אי אפשר לשבת 24 שעות ביום מול הטלוויזיה".
בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
