בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
יש אנשים שתקופת הקורונה גרמה להם לטפס על הקירות מרוב שיעמום. יגאל שפירא (83), סב לחמישה, חווה משהו אחר לגמרי בזכות התחביב שלו, שאותו הוא לוקח מאוד ברצינות: פאזלים. "אני יכול לשבת על פאזל ברצף שש-שמונה שעות ללא שום בעיה", הוא אומר, "כמה יותר חלקים, כמה יותר קשה – ככה מבחינתי זה יותר טוב. כשאני מתעסק בפאזל זה מדיטציה, אין לי זמן לחשוב על דברים אחרים וגם לא להסתכל בטלוויזיה".
שפירא חי בבית הדיור המוגן "בית בכפר חוף כנרת" מזה שבע שנים ושמונה חודשים. "עברתי לכאן אחרי שאשתי נפטרה", הוא מספר, "שימשתי במשך שנים כחבר הנהלת עמותת דיירי דיור מוגן, ולכן הכרתי את כל בתי הדיור המוגן שחברים בעמותה, כולל האחד הזה. תמיד גרתי בבית בודד וקטן, קומה אחת עם גינה, אז חיפשתי דבר דומה וזה מה שמצאתי פה".
בדירתו תלויים עשרות פאזלים, אותם הרכיב מאז שעבר לבית. "אני בוחר מה לתלות לפי מה שיפה בעיניי", הוא מספר, "את הפאזל הכי גדול שעשיתי, 3,000 חלקים, שמתי דווקא מתחת לזכוכית של השולחן בסלון".
שפירא מודה שהפאזלים ממלאים את רוב שעות היום שלו, ולכן הוא מקפיד להתחיל את היום מוקדם. "כל בוקר, בשעה 5:15, עוד לפני שהשמש יוצאת בכלל, אני מקפיד ללכת בין שישה לעשרה קילומטר. גם בשבתות וחגים", הוא מספר. לאחר מכן הוא מתיישב מול המחשב כדי להתעדכן בחדשות ולעבור על השקעות ניירות הערך שלו.
בעבר הוא היה יועץ משפטי של בנק איגוד וסמנכ"ל הבנק. לאחר מכן פתח משרד עורכי דין עצמאי שהתמחה בבנקאות. בין היתר שימש כעורך דין חיצוני של בנק דיסקונט ושל קרנות נאמנות. "כולם רצו לעבוד במשרד שלי כי בארבע כולם הלכו הביתה", הוא מצהיר.
בניגוד לרבים, הקורונה לא ריגשה אותו. "כן קורונה, לא קורונה, אני שם את המסכה כי אמרו לי לשים. לא הרגשתי אותה. גם על זה שאנשים לא יכלו לבקר, התגברתי. עשינו זום משפחתי, דיברנו בטלפון, וברגע שהסגר נפתח, הילדים שלי היו פה", הוא מספר, "באופן כללי אני בנאדם של שקט נפשי כל חיי. אין שום דבר שמלחיץ אותי".
בזמן שהוא לא "מחבר את החלקים", שפירא מקפיד להשתתף בפעילויות של הדיור המוגן. "אני בחדר כושר כל יום", הוא אומר, "ואני גם הולך להרצאות שמעניינות אותי. אתמול, למשל, הלכתי להרצאה על חסידי אומות העולם והיא הייתה מרתקת. אני גם משתתף בחוג של העובדת הסוציאלית, סדרה של 12 מפגשים שבהם מדברים על רגש ומוח, מה שנותן נקודת מבט חדשה על החיים".
הכרת תודה, הוא מספר, היא אחת התכונות הבולטות ביותר אצלו. "נותנים לי פה דברים שלא יכולים לתת במקום אחר: מופעים, הצגות, תזמורת, והכל ברחבת הדשא הגדולה", הוא אומר, "אני גם דואג להתנדב ולעזור לכולם. קראתי באיזה מקום שהנותן הוא זה שצריך להגיד תודה כי הוא נהנה יותר מהמקבל. לעזור זו דרך חיים שמלווה אותי תמיד ונותנת לי סיפוק יותר מכל דבר אחר".
בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
