בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
את קירות דירתו של אהרון פוקס, בקומה השביעית של בית הדיור המוגן "בית בכפר הדרים" שבכפר-סבא, מעטרים עשרות גביעים ומדליות מתחרויות ריצה שבהן השתתף. כשמבקשים ממנו לבחור מהו הגביע המועדף עליו, הוא מתלבט רגע, ואז מכריז: "כולם מקסימים בעיניי. אין אחד שהוא ה-מועדף. אפילו הגביע הקטן, מתחרות שנעכרה במושב קטן, קרוב לליבי – כי הייתי מקום ראשון".
אהרון פוקס
(צילום: אורי דוידוביץ' | עריכה: רותם שבתאי)
תחביב הריצה התחיל אצל פוקס לגמרי במקרה. "בנעוריי, שני ענפי ספורט היו מאוד פופולריים: כדורגל, שנשאר פופולרי, ואגרוף, שבו בחרתי. באימוני האגרוף היינו צריכים גם לרוץ הרבה. הייתי אלוף בגיל הנוער אבל פרשתי מהר מאוד, אחרי שנה בערך, כי הגעתי למסקנה שזה יכול לעשות לי נזקים. אבל מהסיפור הזה נשאר משהו אחד – נחשפתי לריצה".
הוא עבר לדיור המוגן לפני חצי שנה בערך. "ההחלטה לעבור לכאן נבעה מההבנה שזה המקום האידיאלי עבורי כרגע", הוא מספר, "נירה, רעייתי האהובה במשך 60 שנה, מתנת חיי, נפטרה. שני הילדים שלי צריכים ללכת לעבוד ואני לא יכול להישאר אצלם. הבנתי שאני חייב להיות במקום מוסדר, מאורגן, שישמור עליי, ושמותאם ליכולותיי – ויש לי יכולות. זה מה שמצאתי פה".
פוקס מקפיד על אורח חיים בריא ועל התעמלות יומיומית: אימוני משקולות, קפיצה בדילגית וכמובן ריצה, כולל השתתפות בתחרויות. כשהחל הסגר השני, הוא מצא דרך יצירתית להתמודד עם המצב. "ב-12 מטר שיש במרפסת שלי אני עושה 2-3 קילומטרים בצעידה מהירה במעגלים, כמעט כל יום אחר הצהריים", הוא מספר. לאחר כל אימון הוא גם מקפיד על מתיחות: "מבחינתי מתיחות זה מלכת הספורט. אם אתה עושה מתיחות, אתה נותן למפרקים לעבוד וזה מה שחשוב. היום אני עובד בעיקר על זה".
פוקס מגדיר את עצמו כאדם תחרותי. "זה ברמות כאלה שהרגשתי שלפעמים אני יכול לסכן את עצמי במטרה לעבור את הרץ שלפניי. אבל כמובן שריצה זה דבר נהדר, רק אם יש לך את היכולות והאפשרויות בלי להזיק לגוף. אם הייתי חש שמשהו מתקתק אצלי לא טוב, לא הייתי ממשיך", הוא אומר.
אהבה חדשה
מלבד הספורט, שממלא את רוב יומו, עוד תחומים ממלאים את לוח הזמנים – ואת הלב. הדיור המוגן מארגן לדיירים חוגי ציור ויצירה, ערבי תרבות, סדנאות כתיבה, ערבי שירה ועוד. "אני אוהב בעיקר ערבי שירה או הרצאות על נושאים אקטואליים", הוא אומר, "בשאר הזמן אני קורא או עושה פעילות ספורטיבית. טלוויזיה לא מעניינת אותי".
פוקס גם מצא זוגיות. "יש לי חברה חדשה. קוראים לה פנינה. יש לנו חיבור נפלא. אנחנו חברים טובים ושנינו גרים פה. המקום הזה גרם לכך שאני אפגש עם המתאימה שלי", הוא מחייך.
למרות התקופה הלא פשוטה, פוקס מצליח לשמור על אופטימיות. "ההתמודדות עם המצב גרמה לי לראות את הטוב בכל דבר, לקבל את הטוב", הוא אומר.
אתה לא מפחד מהקורונה?
"אני בז לקורונה. זאת אומרת, אני יודע שיש סכנות אבל לא מפחד משום דבר. אני אדם שלא מפחד מכלום. זאת מחלה כנראה פוגענית מאוד, אני נזהר, מקיים את ההנחיות, אבל לא מעבר לזה. חי את חיי".
להמציא את עצמך מחדש
להבדיל מפוקס, יש כאלה שהקורונה שיבשה את חייהם. בין אלה נמצאים האנשים שבדיוק הגיעו לגיל הפנסיה, היו להם פנטזיות על טיולים, חופשות והגשמת חלומות ישנים, ומצאו את עצמם בבית תוהים איך ממלאים את הזמן הפנוי שפתאום נוצר. איציק טובי (68) חלם שברגע שיצא לפנסיה הוא יגשים את חלומו הישן – ויפרוץ כשחקן מוכר, אך הקורונה טרפה את הקלפים והוא נדרש להמציא את עצמו מחדש.
"יצאתי לפנסיה לפני שנה", מספר טובי, שעבד במשך עשרות שנים במשרד הביטחון, "גם כשעבדתי, תמיד היה לי חיידק במה נוראי, תמיד רציתי להיות שחקן, אך הדרכים הובילו אותי למקומות אחרים. בכל זאת שיחקתי במגוון תפקידי אורח בסדרות מוכרות כמו טירונות, האלופה, דני הוליווד ורבות אחרות, אבל לא גילמתי תפקידים ראשיים. תכננתי לפתח את זה בפנסיה – אבל האדם מתכנן ויושב לו למעלה ריבונו וצוחק".
כשמצא את עצמו סגור בבית, טובי יצר תחביב חדש: מערכונים על חיי היומיום ב"ספניולית". המערכונים בלדינו שאותם הוא מעלה לרשתות החברתיות גורפים מאות תגובות אוהדות. "הנכד הקטן שלי אמר לי: 'נו, אתה לא עושה כלום. תצחיק את האנשים כמו שאתה מצחיק אותנו, אבל בפייסבוק'. אמרתי לעצמי שאעשה מערכון ואראה איך זה עובד", הוא מספר, "התגובות עלו על כל הציפיות. אנשים מתקשרים ואומרים: 'אנחנו מחכים לך כל יום שישי ושלא ייגמר לעולם'. אנשים כותבים לי: 'תשמע, אתה מכניס בנו חיים, אתה נותן אופטימיות ועידוד'. אנשים מודים לי שאני מחיה את ההורים שלהם דוברי הלדינו, שיושבים כבר תקופה ארוכה ספונים בבתים. יושבת חבורת מבוגרים והם מתרגשים וצוחקים לשמע הסרטונים בלדינו. זו הרגשה נהדרת. פתאום מצאתי לעצמי איזו נישה".
זו לא הפעילות היחידה של טובי. "אני לא נח לרגע", הוא מעיד על עצמו, "אני גר בנתניה ואני כל יום בים. מניח את המגבת על הגדר, שוחה שעה ויוצא. הים גם נותן לי השראה. אני חוזר הביתה, כותב, מקליט. אני מצלם את עצמי בטלפון הנייד. הנכד הביא לי חצובה קטנה, קניתי לי תאורה וככה אני עובד. לפעמים תוך כדי המערכון אני מתחיל לצחוק מהמערכון של עצמי".
הקורונה הכניסה אותו פתאום לקטגוריה חדשה – קבוצת סיכון. אבל הוא לא מתרגש. "לא מפחיד להזדקן. שום דבר לא מפחיד. כל דבר בעיתו. אתה צריך לקבל את זה באופן טבעי ותגיד תודה שאתה בריא, על הרגליים, צוחק. כשיש לך חיים - יש לך הכל", הוא אומר באופטימיות, "אתם כבר בני 70. קבלו את מה שיש ותצחקו על זה. תחיו את החיים, תהיו מאושרים עם מה שיש. כשאני מפרסם את המערכונים אני מסיים במסר: חבר'ה, תמצאו את נקודת האור. נכון, קשה, יש קורונה – אבל זה יחלוף. שתמיד יהיה לכם חיוך".
ולמרות זאת, משהו חסר בחייו: "אני עדיין מחכה שאיזה במאי ייזכר בי ויזמין אותי לעשות משהו גדול – שאוכל לפרוץ".
בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
פורסם לראשונה: 08:00, 22.11.20
