בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
אם תהיתם מי האדם הכי רגוע והכי עסוק בתקופת הקורונה, יכול להיות שהתואר מגיע לכרמל אליאב שלמי. בגיל 85, עם שלוש בנות, שמונה נכדים וחמישה נינים (בינתיים), היא לא מפסיקה להיות פעילה. כרמל ובעלה, אורי, מתגוררים בבית הדיור המוגן "בית בלב" בירושלים, בקומה עשירית, שלדבריה "חולשת על כל הנוף של העיר ומאפשרת לי להתפעל מהשקיעה, דבר שאני מקפידה לעשות בכל ערב".
כרמל ואמנות הטאי צ'י
אין אצלם יום שלא מנוצל לפחות לפעילות פנאי אחת (ולרוב הרבה יותר): טיולים, חוגים, הרצאות, אמנות, מוזיקה ועוד. כרמל, שהייתה מורה לתולדות האמנות ורכזת חינוכית, אף כותבת שירה ומעבירה הרצאות בנושא.
אבל אם יש משהו אחד שכרמל ממש מתחברת אליו, טוענת שהוא אפילו "מגדיר אותה", זה הטאי צ'י, אמנות לחימה עתיקה ו"רכה", שהפכה בעידן המודרני לפעילות למטרות בריאות – נפשית וגופנית – ומשפרת שיווי משקל, כוח, יציבות וטווח תנועה ואף מפיגה לחצים. כרמל עוסקת בטאי צ'י 24 שנים, ודווקא את התחביב הזה היא לא חולקת עם אורי. "הוא ניסה ללמוד טאי צ'י וזה מסובך לו", היא מסבירה, "אורי הוא האופוזיסט שלי, אבל הוא משלים אותי".
אורי הוא בעלה השלישי של כרמל, אלמנת צה"ל. הם הכירו לפני 15 שנים. "אני ממש יכולה לומר שזו הייתה מין חזרה כזו לגיל הנעורים", היא מספרת בערגה. את הקשר הם החליטו למסד לפני כשש שנים. הרעיון היה לעשות חתונה צנועה, ללכת רק שניהם לרבנות. אבל להנהלת הדיור המוגן היו תכניות אחרות. "ירדנו ללובי ביום של החתונה והיה שם שטיח אדום וכולם מחאו לנו כף", היא מספרת בהתרגשות, "לאחר החתונה הפורמלית ברבנות אירגנו לנו שם חתונה גדולה ומרגשת".
"אני אדם של חופש"
בתחילת מגפת הקורונה גם לה היה קשה. "אני אדם של חופש, אז אני מצאתי את עצמי כועסת ורוגזת בגלל המצב המלחיץ. זה לא היה קל, אבל ניגנתי יותר, עבדתי בגינה יותר, עשיתי סדר בהמון דברים שדי דחיתי קודם, ובעיקר השקעתי בטאי צ'י. הייתי עושה איזה עשר פעמים ביום טאי צ'י. גם לימדתי הרבה מאוד אנשים איך להירגע על ידי זה, איך אנחנו מתכופפים ואוספים אנרגיה, את חמשת האלמנטים הסיניים", היא מסבירה לנו – ותוך כדי מדגימה את כל התנועות.
למרות המגפה המלחיצה, היא מצליחה לשמור על אופטימיות, בין היתר כי גם בתוך הבית יש הרבה מה לעשות. מה הכי מפריע לה כיום? בעיקר שהזמן חולף מהר מידי. "הייתי רוצה קצת להאט אותו. כיף לנו בצורה לא רגילה", היא מודיעה – מסר חשוב לכולנו מדוע עלינו להיות אחראים בעידן הקורונה, לעטות מסכות, לשמור מרחק, לא להתקהל, לא להתחכם, ולא לסכן את הקשישים, שנמצאים בסיכון הגדול ביותר לחלות בצורה מסכנת חיים.
גם דוד חן (72), שב-40 השנים האחרונות עובד כסוכן ביטוח, לא נכנע לקורונה. מתוקף תפקידו הוא יודע יותר טוב מרובנו שהחיים מלאים בסכנות בלתי צפויות, אך במקום לשבת בבית ולהיות מודאג – הוא ממלא את חייו בצבעים ויצירה. "אני בגיל של המדינה", הוא אומר, "ובכל זאת הופתעתי כשאמרו לי שאני בקבוצת סיכון. זה הצחיק אותי. אני מרגיש צעיר. כשאני מגיע עם הקטנוע למקומות שונים אנשים בטוחים שאני השליח". מה הסוד של להיות בן 70 ולהיראות בן 50? "לא יודע, תימני", הוא אומר עם חיוך מאוזן לאוזן.
אמנות הוויטראז'. דוד חן
דירתו של חן בנתניה מלאה ביצירות מעשה ידיו. הקורונה, שהביאה איתה את הצורך להיות שעות רבות בבית, נתנה לחן בדיוק את הזמן הדרוש כדי לפתח תחביב ישן שלו – אמנות הוויטראז'. בסטודיו קטנטן שיצר בדירתו הוא עומל על חיבור הזכוכיות הצבעוניות. "לא צריך הרבה בשביל זה. שולחן, משחזת וכמובן – סבלנות. כי עבודות גדולות יכולות לקחת הרבה זמן. אם רוצים לדייק ושתהיה התאמה מושלמת זה יכול לקחת 30 שעות לפחות לכל יצירה", הוא מסביר.
"אחד הדברים הטובים שיצאו מהקורונה זה שגיליתי שיש לי סבלנות. אני לא ממהר לשום מקום. כשיש מוזיקה ברקע וקצת בירה או יין, ואתה חושב כמה יעלה פסיכולוג, אז ויטראז' זה לגמרי עדיף", הוא אומר, "בימים האלה אני עובד מהבית, וכשבא לי אני נכנס לסטודיו, פותח בירה וסבבה. אין על זה. בסוף אני רואה את התוצאה – אהיל למנורה, חמסה, שעון – וזה תענוג".
להיות עסוק זו דרך חיים עבור חן. "אני חושב שברגע שאתה עסוק זה עושה משהו לראש, למוח. אתה קם למשהו. אני מקפיד על הכללים, כשמותר אני עושה הליכות בטיילת הנהדרת של נתניה שנמצאת לי הבית, לוקח לסיבוב את האופנוע, כל הזמן בתנועה", הוא אומר.
מה המוטו שלו? "כל דבר שראיתי אחרים עושים – לנגן, לצייר, לשחק טניס – במקום לקנא במישהו, פשוט עשיתי", מסביר חן, "צריך לשים בצד את הפחד מההתנסות. רק תנסה. ואם זה נתפס זה בכלל שווה".
"הכי חשוב זה להיות עסוקים"
חן מספר כי הוא הכי נהנה להכין מתנות אישיות לחברים. "בהתחלה חשבתי שוויטראז'ים זה רק אהילים, אבל כשאתה פותח את הראש אתה רואה שאפשר להכין, לדוגמה, מתנות אישיות", הוא מספר, "למשל, יש לי חבר שחגג יום הולדת והוא פסיכיאטר, אז עשיתי לו את הדמות של האדם החושב מזכוכיות. הוא תלה את זה בקליניקה וזה מאוד ריגש אותו. יש לי חבר שיש לו חנות דגים אז עשיתי לו מעמד עם ציור של דג. זה דברים שאי אפשר להזמין באינטרנט. זה מהלב".
אחת ההשלכות של התקופה היא שמבוגרים צריכים להמעיט ביציאה מהבית. עבור אנשים כמו דוד וכרמל, שרגילים להיות עצמאיים ופעילים, זה לא פשוט. "מפחיד להזדקן", אומר חן ברגע של רצינות, "לדעתי צריך מזל ואופטימיות כדי לדעת להתמודד עם זה. אין נוסחה אחת, אבל לטעמי הכי חשוב להיות עסוקים. בגיל הזה להיות עסוק זה כיף".
וכשכולנו סובלים בסגר, אולי כדאי שנזכור עבור מי ומה אנחנו עושים זאת: להחזיר את חופש התנועה לאנשים שקמלים אם הם בחוסר מעש, הסבים והסבתות של כולנו.
בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
פורסם לראשונה: 07:56, 07.10.20
