בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
לעופרה (73) ואילן (80) וייסוסר אין זמן. באמת. סדר היום שלהם מלא לחלוטין. השניים משחקים פטאנק בלי הפסקה, משתתפים בחוגי יצירה, שוחים ועושים שיעורים בבריכה, עושים ספורט, רוקדים ריקודי עם – ומדברים המון אחד עם השני. כן, מתברר שגם אחרי הרבה מאוד שנים ביחד יש על מה לדבר. "זה דבר שלא עשינו כל החיים", מודה עופרה, "היינו במרוץ של עבודה וגידול ילדים, לא היה לנו זמן, אז עכשיו אנחנו יושבים במרפסת ומשוחחים שעות, דבר שלא היה בעבר".
עופרה ואילן וייסוסר
(צלם: הדר יואביאן, כתבת: לילך מרקוביץ')
כבר שנים שהם בפנסיה. לפני עשור עברו להתגורר בבית הדיור המוגן "אחוזת פולג" מרשת אחוזות רובינשטיין, אחרי שהתבשלו עם הרעיון מספר שנים. "כשהייתי בת 60 ראיתי שההורים שלי מתבגרים, יושבים בבית עם הקירות, בלי חברות, בלי שכנים, רק עם עצמם", משתפת עופרה, "אמרתי לאילן שאני רוצה שאנחנו לא נגיע לתמונה הזו. שלא נהיה בסיטואציה הזו. נעשה את זה בזמן שאנחנו מסוגלים לבחור את המקום, לתכנן את הבית כמו שרוצים, לעשות את המעבר בקלות, להכיר את האנשים, לעשות את השינוי בחיים. ואכן, כך היה".
בין שלל הפעילויות שהכירו בדיור המוגן, הפטאנק כבש את המקום הראשון. "בעלי משחק פטאנק מיום שעברנו, כבר עשר שנים", היא מספרת, "אני הצטרפתי כשיצאתי לפנסיה, לא היה לי זמן קודם כי הגעתי הביתה בערב לא ושיעורי פטאנק מתקיימים רק בבוקר. היום אני כבר בקבוצת נשים, ויש לנו תחרויות בערים אחרות. אנחנו משחקות נגד קבוצות עם בנים ועם בנות. אנחנו מאוד נהנים. יש פה חלק חברתי מאוד כייפי. יש גם אמביציה לנצח את היריב, אבל כשלא מנצחים זה גם בסדר, כי היה כיף".
כשאנחנו מנסים לברר מי השחקן הטוב מביניהם, עופרה משיבה ש"אילן". הוא רק מחייך, משנה נושא ואומר: "בשבילי מדובר במפגש חברתי, שבו 15-20 חבר'ה נפגשים בבוקר, מקשקשים, 'מה נשמע', 'מה פה, מה שם', ורק אחר כך משחקים בכדורי ברזל. כן, זה משחק תחרותי, זה לזרוק את כדור הברזל, להגיע איתו לנקודה שאתה רוצה, להעיף את היריב מהנקודה, שהכדורים שלך יהיו קרובים כמה שאפשר למטרה. יש כאן משחק ויש תכנון. לא הכל מצליח כי בשטח יש אבנים, מעצורים ומכשולים, ויש גם יריבים עם אותה מטרה, אבל מעבירים את השעתיים וחצי בכיף".
אצל עופרה, כך היא מספרת, המשחק יותר תחושת אופוריה. "כשאני משחקת פטאנק אני מרגישה משוחררת", היא אומרת, "אני מספרת לכולם בדיחות וכולם נהנים. כשצריך לפגוע בכדור של היריב, אני קוראת לזה 'לפוצץ', אני אומרת להם 'הו, עכשיו אני עצבנית, עכשיו תראו מה זה פיצוצים', זה מגיע בערך חצי שעה אחרי שהתחממתי. אני מתחילה לפוצץ, צוהלת, קופצת לגובה, צועקת 'יש'. זה כיף לא רגיל".
את תקופת הקורונה הם לא ממש הרגישו. "אני חושבת שזה המקום הכי טוב בעולם להיות בו, לשהות בו, בזמנים כאלה", אומרת עופרה, "דאגו לנו לכל פרט, חיבקו אותנו, התקשרו לשאול איך אנחנו מרגישים, הביאו לנו את מצרכי המכולת עד הדלת". הקושי היחיד היה לא לראות שלושת ילדיהם ואת שמונת הנכדים לאורך תקופה ארוכה.
למי שרוצה ויכול לעבור לדיור מוגן הם ממליצים לעשות זאת כשעוד צעירים. "צריך להיות זה שמקבל את ההחלטה, לא שמחליטים בשבילך", הם מסבירים, "יש אנשים שמחכים עד הרגע האחרון ואז הילדים מחליטים בשבילם מה יקרה איתם, ולא בטוח שזה מה שההורים הזקנים היו רוצים. עדיף לקבל החלטה בדעה צלולה, שזה המקום שרוצים לחיות בו. אנחנו מאחלים לעצמנו עוד הרבה שנים יחד במקום הזה, וכמובן בריאות טובה".
בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
