בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
כשנכנסים לדירה של מרים קסוי (88), נחשף אוסף ציורי פורטרט מרשימים שהצטברו אצלה במרוצת השנים: מבן-גוריון ועד גולדה מאיר, מהטמה גנדי וכמובן גם קרובי משפחה, מככבים כולם בציורים שלה. "הרבה מהציורים שלי עשיתי בזמן הסגר והקורונה. הציור זה כבר לא רק תחביב, זה 'פאשן' בשבילי, זה כמו מוזיקה. זה דבר שבא לי מהבטן ועוזר לי".
צפו במוזיאון האמנות של מרים קסוי
(צילום: ליהי קרופניק | עריכה: רותם שבתאי)
קסוי היא סבתא לשבעה נכדים ונינה אחת, והיא עלתה לישראל לפני כ-60 שנה מארגנטינה, הישר לעיר הצפונית נהריה. במשך שנים לא חשבה לעזוב את הצפון, אבל ההחלטה על שינוי מקום התקבלה לפני כשש שנים, כשהתאלמנה. קסוי הרגישה שהיא צריכה שינוי בחיים ובחרה לעבור להתגורר בבית בכפר הדרים, בתמיכת משפחתה. "עצם העובדה ששיניתי את המקום שבו אני גרה, את הבית, את החברה, בעצם הכול חוץ מהחברים - שתמיד באו איתי לכל מקום כי אותם לא מחליפים, כל זה פתח אותי לדברים שתמיד רציתי לעשות. פה גם הכרתי עוד חברים חדשים".
המעבר הפיזי השפיע רבות גם על גישתה לחיים. "חיפשתי עניין בדברים", היא מספרת, "החלטתי לנצל כל רגע מהחיים שנותר, והשינוי הזה עשה לי משהו. הבית הזה נתן לי המון אפשרויות, ועכשיו אני מאושרת".
מאיפה התשובה לאמנות?
"תמיד ציירתי. לאורך השנים החלפתי שיטות, מורים, הייתי בחוגים שונים. לפעמים ציירתי יותר ולפעמים פחות, לפי מה שלוח הזמנים מאפשר. תקופה ארוכה ציירתי עם קבוצה מאד מגובשת, ציירנו הרבה בחוץ. גם בסטודיו היו לנו תמיד דוגמניות ודוגמנים, ושם לימדו אותנו לצייר את העירום, את גוף האדם, וזה מוסיף המון. כאן יש לנו סטודיו עם מורה נהדרת, שנותנת לי חופש. היא אומרת לי 'מרים, את יכולה', וזה מה שנותן לי את הפוש ליצור".
קסוי מסבירה שגם המגורים בדיור המוגן סייעו למצבה הנפשי. "יש לנו פה את כל האפשרויות, רק צריך לנצל אותם. היתרון הוא שיש פה הכל, אז לא צריכים להתרוצץ בחוץ". ואכן, קסוי מתרוצצת באופן קבוע, בין שיעורי התעמלות, לריקוד, ולהרצאות במגוון של נושאים.
ביום בו היא מארחת אותנו בדירתה, מתוכנן מופע פלמנקו - "מהסלסלה עד הרומנסה", שנערך במיוחד לרגל חג החנוכה. קסוי מזמינה אותנו להצטרף אליה. המופע, בהתאם להנחיות התו הסגול, מתקיים בארבעה מועדים נפרדים, כדי לאפשר לכל הדיירים להשתתף.
לוטם ורטמן, זמרת המופע, אומרת כי "בתקופה הזו אנחנו באמת מופיעים בבתי דיור מוגן. זה קהל נפלא, קהל שראה עולם, קהל שיודע להעריך. קהל ישראלי הוא קיבוץ גלויות. מתוך הרפרטואר הרחב שאני רואה בקהל כל פעם מישהו אחר נדלק, הם כמו אורות כאלה שנדלקים".
בחזרה למרים. אנחנו שואלות אותה איך, בתקופה הזו, היא מצליחה בכל זאת לשמור על אופטימיות. "אני למדתי להיות אופטימית", היא מודה, "זה לדעת להשאיר בצד כל מיני דברים שאין להם הרבה ערך. בשבילי זה חבל על הזמן. אין הרבה זמן, אז צריכים לראות את הצד החיובי בכל דבר. זה מה שנותן את האושר".
בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
פורסם לראשונה: 08:00, 23.12.20
