בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
נגיף הקורונה נמצא איתנו כבר שנה, ואין ספק שהוא שינה את חיינו מן הקצה אל הקצה. ההשפעות ניכרות גם בתחום הנפשי, אפילו יותר ממה שנדמה לנו. "בני האדם מפתחים במהלך החיים מנגנוני התמודדות אשר טובים לחיי היומיום, שחלקם נובעים מחוסן חברתי או קהילתי", מסביר ד"ר צבי פישל, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה של ההסתדרות הרפואית בישראל ומנהל מחלקה במרכז לבריאות הנפש "גהה". "כחלק מהחוסן שלנו, רובנו רגילים לשגרת יומיום קבועה: עבודה, לימודים, תעסוקה וכדומה. בשנה האחרונה נוצרה סיטואציה חדשה שאנחנו לא יודעים איך להתמודד איתה ומתי תסתיים. הקורונה היא משהו שמעולם לא חווינו. הקרקע הבטוחה נשמטת מתחת לרגלינו והכלים שלנו להתמודדות לא ישימים. צריך להוסיף לזה סגרים, צפיפות ומתח בתוך הבית. החיים שלנו לא נועדו לזה. לא בנינו משפחה כדי לבלות איתה 24 שעות בלי יכולת לזוז. המתח מצטבר ומקשה עלינו להתמודד".
כבר עם פרוץ משבר הקורונה, בחודש מרץ, התריע ד"ר פישל מפני קטסטרופה במערכת בריאות הנפש, שעלולה לפגוע באנשים רבים יותר מאי פעם אם לא יוקצו משאבים לנושא. "אני רוצה להזכיר שתופעות הפוסט-טראומה ממלחמת יום הכיפורים ממשיכות להתגלגל גם היום", הוא אומר, "אנחנו בהחלט נראה את זה גם בתקופת הפוסט-קורונה. אני צופה שיתפתחו מחלות או התבטאויות חדשות. מתחילים לראות את זה וזה רק ילך ויגבר".
משבר הקורונה פוגע בכולם, מילדים ועד בוגרים. לגיל השלישי הוא מציב אתגרים לא פשוטים שקבוצות גיל אחרות לא מתמודדות עימם. דווקא הקריאה לשמור על עצמם ועל בריאותם מכל משמר עלולה להזיק נפשית לבני ה-60 פלוס. אחת הבעיות, מאבחנת ד"ר רבקה נרדי, סופרת ומטפלת אישית וזוגית, היא התייחסות לגיל השלישי כאל קבוצה אחת למרות שמדובר באוכלוסייה לא הומוגנית. בת ה-60, שעדיין עובדת, מנהלת משק בית וחיה חיי חברה תוססים, לא דומה לבן ה-80 ששוכב במחלקה הסיעודית בבית האבות. "אני מבקשת להזכיר שאנשים מבוגרים הם לא רק קבוצת סיכון, אלא אינדיבידואלים עם היסטוריה אישית. אדם מבוגר הוא לא רק זקן, סבא או סבתא, הוא בראש ובראשונה אדם לעצמו עם כבוד או אישיות", היא אומרת.
אחד הדברים שהקורונה הבליטה, מציינת ד"ר נרדי, הוא היחס הפטרוני כלפי בני ה-60 פלוס, שסומנו "כגוש" כאוכלוסייה בסיכון. "אין סיבה בעולם שיגידו לי איך להיזהר", היא מודיעה, "אני אחליט מה הכי טוב לי. אני יודעת מה אני רוצה. אני לא מוכתבת".
ויש ליחס הזה מחיר כבד. "הבדידות של בני הגיל השלישי היא נושא מורכב", מדגישה ד"ר נרדי, "רבים מהם חשו בדידות עוד לפני כן, והקורונה העצימה את התחושות האלו. הם סגורים בבית, סובלים מהדרה חברתית ולא יודעים איך לעניין את עצמם. אם אין להם עיסוקים יצירתיים, מה הם יעשו כל היום? יראו טלוויזיה? התפתחות אישית ולמידת דברים חדשים מאוד חשובים לרווחה הנפשית בגיל השלישי. אסור לאבד את הסקרנות. אם מעולם לא ציירתי - אולי זה הזמן לנסות. אם לא אהבתי פעם לקרוא, אולי כדאי להתחיל".
בניגוד לדורות הצעירים יותר, שיכולים להתנחם בתקופה הזו בשפע שיש לעולם הדיגיטלי להציע – ממשחקי וידיאו ועד רשתות חברתיות, סרטים ומפגשי זום, בני הגיל השלישי מחוברים פחות לטכנולוגיה ולכן תחושת הניתוק והבדידות שלהם גדולה יותר. "הפער הטכנולוגי בגיל השלישי נובע מחוסר מוכנות לנסות ומהפחד להיכשל ולא להצליח", מסבירה ד"ר יעל בנבנישתי, גרונטולוגית קלינית, חוקרת הגיל השלישי ומנכ"לית ונצ'ר, קרן ההשקעות הטכנולוגיות המתקדמות לגיל השלישי של "מגדלי הים התיכון". לקורונה, היא אומרת, היה גם צד חיובי: היא גרמה לרבים מהם ללמוד כיצד להשתמש בכלים דיגיטליים. "האוכלוסייה המבוגרת מבינה את הפוטנציאל של טכנולוגיות ככלי להעשרת איכות החיים. אדם בן 70 יכול ללמוד לתפעל טאבלט או זום. פשוט צריך להסביר לו קצת יותר ולתת לו אימון ותמיכה".
לגבי הסוגיה מי נפגע יותר נפשית מהקורונה, גברים או נשים, לד"ר נרדי יש אבחנה מעניינת. "היסטוריית הדיכוי של הנשים לימדה אותן להסתגל, להסתדר במצבים קשים, להיות גמישות ומסתגלות ולהילחם בכל החזיתות – גידול הילדים, הקריירה והנישואים. המשאב העיקרי של נשים הוא היכולת שלהן לבקש תמיכה, לעזור ולהיעזר. אנחנו, בניגוד לגברים, לא נשארות לבד ומתפוצצות מבפנים", היא אומרת.
ומה קורה אצל הנשים הבוגרות שיצאו לפנסיה? "רובן הצליחו להסתגל מהר לקורונה", טוענת ד"ר נרדי, "הן ניצלו את ההזדמנות לסדר את הבית, לבשל, לדבר בטלפון עם החברות. הגברים, לעומת זאת, עברו טלטלה גדולה יותר. הם התרגלו להיות בעליונות אישית וחברתית, הם דורשים מעצמם להיות קשוחים וקשים, ואז באה הקורונה ופתאום כל התפקידים והכישורים שלהם לא בידיהם. הם עובדים מהבית, שמנוהל על ידי האישה, וכל מקומות המילוט שלהם, כמו בירה עם החברים, לא קיימים".
המצב אצל גברים בני 60 פלוס, שרבים מהם עדיין נמצאים במעגל התעסוקה, קשה עוד יותר. "לפני הקורונה הם עדיין עבדו. חלקם עצמאים שנסגר להם העסק. אובדן הפרנסה פוגע רגשית בגברים. אם עד היום הם היו עצמאיים, דאגו להביא את הכסף הביתה, לעזור לילדים, פתאום הם הופכים לנזקקים. כל המרקם העדין הזה של המשפחה מתמוטט. הזהות של הגבר בתור מפרנס עוברת זעזוע", מסבירה ד"ר נרדי.
איך בכל זאת אפשר לדאוג לרווחה הנפשית בגיל המבוגר?
ד"ר פישל טוען כי יצירתיות היא מילת המפתח. "צריך להבין שזו המציאות ולא לחכות שהיא תעבור, אלא להתמודד עם הכלים שיש. עדיף לפגוש חברים בזום, למשל, מאשר לא להיות בקשר איתם בכלל. חשוב לעשות פשרות".
ד"ר בנבנישתי: "בעיניי, הטכנולוגיה היא פלטפורמה חשובה לשמירה על קשר חברתי עם הקהילה ועם המשפחה. זה לא תחליף, זה לא אומר שלא צריך להרים טלפון או לבקר את ההורים או את סבא וסבתא, אבל זו תוספת לחיים המודרניים, שמאפשרת לנו להמשיך להיות יחד גם כשאנחנו לא קרובים".
ד"ר בנבנישיתי מדגישה כי כמו שבני הגיל השלישי נבדלים זה מזה בנכונות לאמץ טכנולוגיות חדשות, כך גם תחושת הבדידות שונה מאדם לאדם, והיא תלויה במידה רבה בסביבה הקרובה שלהם. "יש הבדל בין מי שחי לבד בבית לבין מי שחי במסגרת של דיור מוגן. אני חייבת לציין שנעשה עוול לכל הסקטור של הדיור המוגן לגיל השלישי בתקופת הקורונה, כיוון ששמו בסל אחד את הדיור המוגן, המוסדות הגריאטריים, המחלקות לתשושי הנפש ואפילו את המוגבלים בקהילה, וזו טעות. מי שחי במסגרות הדיור המוגן נהנה מעושר תרבותי ומחברה, דאגו להם מאוד מהבחינה הזו. מי שחי לבד, היה צריך להתבסס יותר על קשרים טכנולוגיים, כמו למשל שיחות זום".
ד"ר נרדי: "אני חושבת שמילת המפתח בגיל השלישי היא ריבונות. מי שהקורונה לא תשבור אותו הוא מי שיש לו את הכלים להתמודד עם מצבי חיים חדשים, מי שיודע לחיות חיים מעניינים. הכי חשוב: לא לשכוח לראות את האור בקצה המנהרה. תקווה היא דבר חשוב מאוד והיא קשורה לבריאות הנפש. כדי שתקווה תהיה אמיתית, היא דורשת פעולה. כלומר, לעשות משהו שמלבה את אש התקווה, לא רק לשבת לקוות שיהיה טוב. כל אחד צריך לבדוק מה הוא יכול לעשות כדי להיטיב עם מצבו".
בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
פורסם לראשונה: 08:00, 16.12.20
