בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
הקורונה תפסה את ננסי ברנדס בתקופה פורה במיוחד בחייו, עם שני מופעי בידור מוצלחים שרצים כבר שלוש שנים - "ננסי ברנדס חי" ו"עושים את זה בשלישייה" עם אילנה אביטל ושימי תבורי, שותפו הוותיק. במקביל הוא התחיל לעבוד על מופע חדש עם דודו פישר ("הוא שר, אני מנגן על פסנתר ובאמצע אנחנו מספרים סיפורים").
ואז פרץ משבר הקורונה וקטע את שגרת המופעים, לה הוא רגיל כבר למעלה מ-30 שנים. "המופע האחרון שלי היה ב-8 במארס, ביום האישה, מול 3,000 נשים בהיכל התרבות", מספר ברנדס. הוא לא תיאר לעצמו שזו תהיה ההופעה "הרגילה" האחרונה שלו, ושאת אלפי הנשים יחליפו הופעות קפסולה מול קהל מצומצם של כ-30 אנשים. "בסוף יולי, ברגע שהבנתי שאין מתווה חזרה לשגרה, החלטתי לצאת להופעות. בגילי המופלג אני לוקח את האוטו ונוסע מצפון ועד דרום. בשבוע שעבר היו לי שלוש הופעות במעלות תרשיחא. נהגתי לשם במשך שלוש וחצי שעות", הוא מספר.
איך ההרגשה להופיע מול קהל כל כך קטן. יש בזה משהו מביך?
"אני לא מופיע, אני יוצר אווירה של משפחה, כאילו אני אחד מהם. אני מדבר ומתחבר אליהם. הצלחתי להסתגל ואני מאוד נהנה מזה. אין ספק שזה שונה. אם בקהל של 3,000 אנשים 2,500 לא נהנים ורק 500 צוחקים - זו הצלחה אדירה. אבל כשיש 27 אנשים בקהל וחמישה מהם לא נהנים - אכלת אותה".
יש מוזיקאים וקומיקאים שמתביישים לעשות הופעות כאלו.
"נכון. יש לי חברים שמסתכלים עליי בבוז ואומרים לי, 'איך אתה מופיע במחיר כזה?' אני אמן יקר, והורדתי במחיר. מה עדיף, להישאר בבית? אני מופיע עכשיו יותר מאי פעם, כי עכשיו יש לי קהל שבעבר לא היה לו כסף לקנות כרטיס להופעה שלי. יש לי בין 15 ל-20 הופעות בחודש. הערב אני נוסע לשלוש הופעות בדימונה, בהיכל התרבות. מארגן אותן ארגון שמעניק לתושבים כניסה חינם להופעה".
האמנים הם האחרונים שיחזרו לשגרה, ובאופן כללי לא קל להתבגר בתור אמן בישראל. אנחנו לא שומרים חסד נעורים ליוצרים ולאמנים שלנו.
"אני מקרה חריג. ההישג הכי גדול שלי זה אהבת הרחוב. לא ברור איך רומני עם מבטא דפוק, שהוא לא זמר, שיכנע את הקהל לאהוב אותו. בעיניי הפרמטר הכי חשוב הוא להישאר רלוונטי. אנשים בגילי שלא מבינים את זה, לא נשארים בתחום. אנחנו מדינת אינסטנט, בגיל 50 כבר עלינו השלום. אבל אני לא מתלונן. יש היום לדעתי מעבדים ומפיקים מוזיקליים בני 19-20 שהם מדהימים. אני שומע את העיבודים של עומר אדם, משה פרץ, עדן בן זקן ואני אומר - איזה כישרון!"
הרגשת פעם שאתה לא רלוונטי?
"זאת החלטה פנימית. אתה כל הזמן צריך להרגיש את הדופק ולהשתנות. ב-1990 הבנתי שאני לא יכול להיות יותר מעבד מוזיקלי, למרות שהיו לי 3,600 עיבודים לשירים באקו"ם, אז פניתי להומור. אבל הומור זה כלי משחית. אם אתה לא יודע להשתמש בו במינון הנכון, הוא חוזר אליך כמו בומרנג".
ברנדס כבר בן 74. ילד נצחי, שטותניק בלתי נלאה, יורה פאנצ'ים בשרשרת ומתמוגג מאושר כשהצד השני מתגלגל מצחוק. "נולדתי עם הגֶּן של ההומור. הייתי בן יחיד להורים שלא אהבו אותו, וכבר בגיל צעיר הבנתי שאם אני רוצה שיאהבו אותי, אני צריך להצחיק", הוא מסביר.
משבר הקורונה הכניס את ברנדס רשמית לקטגוריית הגיל השלישי ולקבוצת הסיכון. את תקופת הסגר הוא בילה רוב הזמן בביתו בשכונת צהלה בתל אביב, שם הוא גר בימים אלו לבד לאחר פרידתו מבת זוגו, צ'רסלה, לפני שלוש שנים. כיום הוא מתחזק זוגיות חדשה-ישנה, ומספר שכמעט לא פגש את בת זוגו במהלך הסגר. "מה שהציל אותי היה הפסנתר. ניגנתי בו כל הזמן", הוא מודה.
רגעי החסד היחידים במהלך הסגר, שנתנו לו קצת אוויר לנשימה, היו ההופעות הקבועות שלו בטלוויזיה, שלוש פעמים בשבוע. "נסעתי עם האוטו ולא היה אף אחד ברחובות", הוא מספר, "תל אביב נראתה כמו אחרי פצצה גרעינית. עיר רפאים. זה היה מטורף".
לפני ארבע שנים ניצל ברנדס בנס ממוות. במשך חמישה חודשים הוא נאבק על חייו בבית החולים איכילוב, לאחר שתקף אותו חיידק אלים וקטלני שפוגע במערכת החיסונית.
אז עכשיו אתה בטח מפחד מהקורונה?
"פחד זו מילה גדולה. אני לא מפחד ולא בפאניקה, אבל אני מאוד זהיר. אין מצב שאני יוצא בלי מסכה מהבית, אני שומר על היגיינה, מתרחק מהתקהלויות. אבל לא אוותר על תוכנית טלוויזיה בגלל שאולי אדבק בקורונה. יש לי חבר היפוכונדר שבקושי יצא מהבית, וחלה. הוא אפילו לא יודע איפה הוא נדבק".
ובכל זאת, אתה לא חושש שאתה פגיע יותר בגלל הגיל ובגלל ההיסטוריה הבריאותית שלך?
"לא. כשיצאתי מבית החולים הפרופסור שטיפל בי אמר: 'שמע ננסי, אין וירוס שיכול להגיע אליך. בנינו לך מערכת חיסונית ואתה כמו האדם הביוני'. קיבלתי טונות של חומרים ואנטיביוטיקה שהורידו את הזיהום וחיזקו לי את המערכת החיסונית. מאז שהשתחררתי לא חליתי אפילו פעם אחת".
במשך שלושה חודשים ברנדס לא הופיע ולא פגש את הקהל שלו. "עד אז, הכי הרבה זמן שלא הופעתי זה עשרה ימים גג", הוא מספר, "גם כשהתאשפזתי בבית החולים נתתי הופעות לחולים".
למרות שעתיד עולם התרבות לא ברור, ברנדס מתעקש שאין בו שמץ של פסימיות. "אני בנוי מחומרים מוזרים. לא נכנסתי לדיכאון. ברור לי שזו תקופה והיא תעבור. אם הייתי נכנס לדיכאון לא הייתי מצליח להופיע כל כך הרבה. את מדברת עם אדם אופטימי. לא תמצאי בעולם הבידור אדם אופטימי יותר ממני".
יכול להיות שמשברים כמו הקורונה משפיעים על היצירתיות?
"כן, יכול להיות. במשבר הבריאותי שלי לפני ארבע שנים כתבתי את החומרים הכי מצחיקים בחיים שלי. אני לא רוצה לקדם סמים קשים - אבל המורפיום עשה את שלו", הוא צוחק.
בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
פורסם לראשונה: 08:00, 13.09.20
