ברשימת האדריכלים החשובים והמפורסמים של המאה ה-20, אי-אפשר שלא למנות את האדריכל הפיני אלוור אלטו (Aalvar Aalto). מי שנחשב עוד בימי חייו לאחד מאבות האדריכלות והעיצוב הנורדיים, יצר לאורך הקריירה שלו עשרות בניינים יפהפיים ופריטי עיצוב על-זמניים. רבים מאותם פריטי עיצוב - גופי תאורה, שרפרפים וטקסטיל - התגלגלו בגרסאות מעט שונות לקטלוג איקאה.
הסרט הדוקומנטרי Aalto שיוקרן השבוע בפסטיבל דוקאביב (הקרנת הבכורה ב-1.7, סינמטק תל אביב) הוא שיר הלל ליצירה רבת השנים של האדריכל המפורסם ביותר בפינלנד, שעשה קריירה על טהרת שימת הלב לפרטים הקטנים. בסרט, עוקבת הבמאית הפינית וירפי סוטארי (Virpi Suutari) אחר המבנים האיקוניים של אלטו והפילוסופיה שמאחוריהם. במקביל חושפת סוטארי את חייו האישיים המורכבים ומלאי התהפוכות, ומפנה זרקור לשתי נשותיו של האדריכל, איינו מרסיו ואלסה מקיניימי, שהיו חלק בלתי נפרד מהיצירה והעשייה שלו לאורך השנים.
במשך ארבע שנים חקרה סוטארי את יצירתם המשותפת של בני הזוג אלוור ואיינו אלטו, דרך ראיונות, מסמכים היסטוריים, צילומים משפחתיים ומכתבים אישיים. בסרט צפים ועולים אותם פרטים דרך מגוון מרואיינים המספקים הצצה למערכת היחסים היצירתית והאישית של השניים.
"כשחושבים על הבניינים המפורסמים של אלטו, אי-אפשר להפריד בין החוץ והפנים. הם הולכים ביחד, ואני חושבת שכך אלוור ואיינו עבדו, באופן סימביוטי", מספרת סוטארי בראיון מיוחד ל-ynet. "העיצוב של האלטואים, ומעל לכל הפילוסופיה שעומדת מאחורי היצירה שלהם, משפיעים על אדריכלים גם כיום. אני חושבת שהם הקדימו את זמנם בדרכים רבות, ומה שמדהים לגבי העיצוב שלהם הוא עד כמה רובו מרגיש מעודכן ורלוונטי גם עכשיו".
אדריכלות סימביוטית
את דרכם המשותפת החלו אלוור ואיינו, שהייתה מעצבת ואדריכלית בעצמה, בשנות ה-20 של המאה ה-20. בתקופה זו האדריכלות המודרנית, שידועה לרוב בזכות השימוש בקווים נקיים ומינימליסטיים ובפונקציונאליות, צברה תאוצה והכתיבה את הטון שמעורר לעתים תחושות של ריחוק או קרירות. האדריכלות של הזוג אלטו, לעומת זאת, מאופיינת בחללי פנים חמימים ועשירים בחומרים טבעיים, ובעיצוב זורם ורך, עשיר בתשומת לב לקנה המידה האנושי, ושאינו כפוף לגיאומטריה נוקשה.
צפו בטריילר:
בסרט, מרכיבה הבמאית סוטארי פאזל שמדגיש את תפקידה המרכזי של איינו אלטו בעיצוב חללי הפנים המרהיבים של המבנים המפורסמים שלו. "היה לשניים כבוד הדדי חזק מאוד ומערכת יחסים יצירתית", היא מספרת. "אנשים שהכירו אותם אמרו שאיינו הייתה האדם היחיד ממנו אלוור קיבל עצות. היה לה חוש אסתטי יוצא מן הכלל, והיה די מפתיע לגלות כמה חשוב היה התפקיד של איינו ביצירת 'אוצר המילים' של אלטו והשפה העיצובית שלו".
סוטארי מספרת שאיינו הייתה "הגורם המאזן" בחייו של אלטו. ואכן, האישיות של אלטו שמציגים המרואיינים בסרט היא של אדם חברותי ומשעשע שמנסה להתבלט בסביבתו. לעומת אופיו המוחצן, איינו מתוארת כשקטה, מופנמת ומחושבת. "הם היו אנשים מאוד שונים. איינו אלטו הייתה מאוד פילוסופית בדרך השקטה שלה. אלוור אלטו תמיד רצה לגרום לאנשים לצחוק, הוא היה כמו שחקן על במת תיאטרון. הוא היה מאוד הומוריסטי ורצה להרשים את כולם. כמובן שהם אהבו אחד את השני בגלל ההבדלים האלו".
אחת הבחירות המעניינות של הבמאית היא לא להציג את הדוברים שמתראיינים בסרט. דבריהם נשמעים על רקע תמונות וצילומים של אלוור ונשותיו או הבניינים והרהיטים שעיצבו. חייו של אלטו לא מתוארים בצורה כרונולוגית מסורתית, והסרט מנסה להציג תמונה רחבה יותר על חייו ואת הקשר ההדוק בין האישיות של היוצר ליצירה. "לא רציתי להכין סרט אינפורמטיבי", מסבירה הבמאית. "כל העובדות נכונות לחלוטין, אבל מצד שני הייתי צריכה להעז לעשות סרט משלי עם אינטרפרטציה שלי לגבי הנושא הענק שהוא אלוור אלטו".
"כאדריכל, רצה אלטו להבין את הפסיכולוגיה האנושית ואת הצרכים האנושיים. הוא תמיד אמר שהוא רוצה לשים את האדם הקטן במרכז וחשב איך אנשים יחוו את האדריכלות שלו", מספרת סוטארי. "הוא היה מודע מאוד למקום ולתנועת האור, וייצר דיאלוג בין הבניין והנוף. הוא היה מאסטר של שימוש באור טבעי וחשיבה על קנה המידה האנושי. הוא היה יכול לגרום לבניין קטן להרגיש מאוד מרשים, ולבניין מונומנטלי להרגיש אינטימי וחמים".
החוויה האנושית
המבנה הראשון שמתועד בסרט ומדגים את האיכויות שסוטארי מתארת הוא ספריית ויפורי. הספרייה נחנכה בשנת 1935 בפינלנד, אך השטח עליו היא עומדת נכבש בידי ברית המועצות, היום רוסיה, בו היא נמצאת עד היום. הפתחים העגולים בתקרת אולם ההשאלה של הספרייה שמכניסים אור טבעי ורך, מעקה המדרגות שמותאם בדיוק לכף היד האנושית ותקרת העץ המעוקלת, מדגימים כולם עד כמה אלטו התחשב בחוויה האנושית ולו הקטנה ביותר.
"מה שחשוב להבין לגבי האדריכלות של אלטו הוא שהיא מיועדת לכל החושים, לא רק לראייה, אלא שיחוו אותה במלואה ויגעו בה. זה הבניין הראשון בו הראו הזוג אלטו שהם שולטים בעיצוב אורגני", מסבירה סוטארי. "כך למשל התקרה בצורת הגל משפיעה על האקוסטיקה בחלל, כך שמי שיושב בירכתי האולם יצליח לשמוע היטב את הדברים שנאמרים בקדמתו. זה משהו שמודרניסטים אחרים לא עשו".
בשנה בה נחנכה הספרייה האיקונית, הקימו בני הזוג אלוור ואיינו את חברת Artek (שילוב של המילה 'art' והמילה 'technology'), בה נמכרים עד היום רהיטים ופריטי עיצוב פרי יצירתם, שהשפיעו כאמור על עולם העיצוב הנורדי הפופולרי. באמצעות הרהיטים שתכננו הם רצו לקדם את תרבות החיים המודרנית. הם עיצבו כסאות, שרפרפים ופרטי תאורה, רבים מהם משולבים באדריכלות של אלטו. השניים חקרו את גבולות החומרים שהשתמשו בהם ונקטו בשיטות ייצור תעשייתיות שהיו חדשות לאותה עת.
איינו הייתה מנהלת העיצוב הראשונה של Artek, וב-1941 גם המנהלת הראשית של החברה. היא הייתה דוגמה מובהקת לאישה מודרנית וחזקה באותם ימים. מדי יום היא יצאה לעבודה, בעוד אלוור נשאר בסטודיו בבית. במקביל לעבודתה כמנהלת היא טיפלה גם בילדים ובאלוור, או כפי שאחד הדוברים בסרט אומר מעט בבוטות: "אלוור חשב שתפקידה של איינו הוא לטפל בו תחילה, אחר כך הגיעו הילדים ואז עבודתה".
מדוע איינו לא זכתה לתשומת לב זהה לזו שזכה לה אלוור?
"הסיבה היא שעל רוב הבניינים 'חתום' אלוור אלטו. הוא היה האדריכל הראשי ואיינו הייתה קשורה לחללי הפנים, למרות שהפנים והחוץ היו קשורים אחד לשני מאוד ביצירה של השניים. בתרבות שלנו אנחנו נוטים לראות את הגבר הגאון הבודד בסיפורים האלו. עם זאת, אנחנו לא צריכים להאשים את אלוור אלטו. הוא תמיד נתן את הקרדיט לאיינו ולא ניסה להסתיר את החלק שלה. אני חושבת שזה עניין תרבותי. מעבר לזה, צריך לזכור שאיינו נפטרה בגיל מוקדם, אלוור המשיך ליצור פרויקטים נפלאים גם בלעדיה".
אחרי מותה של איינו מסרטן ב-1949, הקדיש אלוור את עצמו בעיקר לעבודה. הוא נישא ב-1952 לאלסה מקיניימי, ששינתה את שמה לאליסה אלטו, ויחד נכנסו השניים לעשור הפורה ביותר ביצירתו של אלוור. אליסה מקבלת התייחסות בסרט, אם כי מצומצמת יותר מזו של איינו. כאדריכלית בעצמה היה לה חלק מרכזי בניהול המשרד. "אליסה נכנסה לחיים של אלוור ברגע שונה מאיינו, כשהוא כבר היה אדריכל מפורסם בעולם. באופן טבעי התפקיד שלה היה שונה משל איינו", אומרת סוטארי. "אני חושבת שההישג הכי גדול שלה היה האופן שהיא לקחה אחריות על המשרד כשאלוור נהיה זקן ושברירי, ואיך היא השלימה את הפרויקטים שלא סוימו אחרי שהוא נפטר".
יצירות המופת ושנותיו האחרונות
בית העירייה בסיינטסאלו שהושלם ב-1951 נחשב ליצירת מופת של אלוור אלטו, בה הצליח ליצור איזון והרמוניה בין הלבנים האדומות, העץ והנחושת בהם השתמש בבנייה לבין הסביבה הטבעית שעוטפת אותו. מדרגות מכוסות דשא שמזכירות מראה של טרסות מובילות אל חצר פנימית ירוקה במרכז. מהחצר אפשר להביט אל תוך בית העירייה, שגם בו השתמש אלטו בלבנים אדומות, פרט שמעיד שוב על הקשר ההדוק בין הפנים והחוץ בבניינים שתכנן.
גם במעונות הסטודנטים באוניברסיטת MIT בקיימברידג' שבמסצ'וסטס מ-1947 השתמש אלטו בלבנים אדומות. המבנה המתפתל שמשקיף אל הנהר מחופה כולו בלבנים המקומיות של אזור ניו אינגלנד בארצות הברית אותן כינה אלטו "הלבנה המחורבנת ביותר בעולם". למרות הכינוי המעליב אלטו דווקא התכוון להחמיא להן. הוא אהב את המראה המעוות שלהן ואת המרקם המחוספס.
לעומת האהדה הבינלאומית שזכה לה, מתואר בסרט היחס הקר שאלטו קיבל בשנותיו האחרונות במולדתו. בעוד שבצעירותו נחשב אדריכל חדשני ופורץ דרך, בשנות ה-60 הוא נתפס בקרב אדריכלים צעירים בפינלנד כ"דינוזאור" שמרן וקפיטליסט שמתכנן בנקים, מפעלים ומבני משרדים. חוסר הקבלה מבית הוביל אותו להיות מופנם ומריר ולפנות לאלכוהול. "אלוור אלטו הוא עדיין דמות בפינלנד שאנשים מסוימים מעריצים ואוהבים ואחרים שונאים כל דבר שהוא עשה. גם היום הדמות שלו והיצירות שלו מעלות הרבה רגשות באנשים והוא חלק חזק מהזיכרון הלאומי שלנו".
מועדי הקרנה:
יום ה' 01.07 | 13:30 | אולם סינמטק 3 | לאחר ההקרנה יתקיים שיח בהנחיית דן הנדל (אדריכל ואוצר), ובהשתתפות צבי אפרת (אדריכל וחוקר), גלית גאון (אוצרת ומרצה) וגבי נוסבאום (אדריכלית).
שבת 03.07 | 14:00 | אולם מוזיאון ת"א: אולם אסיא
יום ג' 06.07 | 14:30 | אולם סינמטק 3
