בשקט, עם הרבה תשומת לב, ענווה והקשבה, נרקם שיתוף פעולה חדש, משמעותי ואופטימי בבאר שבע. בבית החולים סורוקה הוקם סטודיו עיצוב לסטודנטים מהאקדמיה לאמנות ולעיצוב, בצלאל. הסטודנטים, שהגיעו ממחלקות שונות בבצלאל, מעיצוב תעשייתי ועד ארכיטקטורה, העתיקו את מגוריהם לבאר שבע לסמסטר, ומדי יום מגיעים לסטודיו שבמרכז הרפואי, חוקרים לעומק את הצרכים האנושיים והאתגרים שקיימים בבית החולים, ומגבשים פתרונות עיצוביים שיסייעו לשפר את חוויית הטיפול עבור המטופלים והרופאים יחד.
"ההסתכלות כאן היא על איך אנחנו יכולים לקחת את הכוח והאנרגיה שיש לבצלאל כדי להיות רלוונטיים ומשמעותיים לחברה", מספרת ל-ynet מיכל איתן, לשעבר ראש המחלקה לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, שהקימה את הפרויקט יחד עם מאיה אטשטיין, מעצבת מוצר ובוגרת התואר השני בעיצוב וטכנולוגיה. "הפוקוס הוא על איך עיצוב מסוגל להשפיע על תחומים אחרים, ואני מאמינה בהשפעה הזאת".
בבצלאל היא נמצאת כבר למעלה מעשור, ואת דרכה התחילה בהייטק. "לבצלאל הגעתי כמרצה ליזמות, כשהקימו את המסלול לניהול עיצובי, ובהמשך ניהלתי את התוכנית לתואר שני בעיצוב", היא מספרת. "כשיצאתי לשבתון החלטתי להיכנס לתחום של תהליכי שינוי במערכת הבריאות, ולמדתי את התחום בארצות הברית ובאירופה. מערכות הן מאוד שמרניות, אני רואה את זה במערכת הבריאות וגם בבצלאל, אבל דווקא כאן מרגש אותי ליצור תהליכים שמקדמים הסתכלות על האדם שבמערכת".
עם שובה משנת השבתון, פרצה מגפת הקורונה, ויצרה את התנאים לפרויקט המדובר, שלו קראה פרויקט "פלורנס", על שמה של האחות פלורנס נייטינגייל, מייסדת מקצוע הסיעוד המודרני. "כשפרצה הקורונה ונכנסנו לזום, לכולם היה קשה. אבל ללמוד אמנות, עיצוב ואדריכלות בזום היה מאתגר עוד יותר - כי אנחנו לומדים דרך עשייה ומגע בחומר. בנוסף, בוטלו כל חילופי הסטודנטים שהיו מתוכננים כי העולם פשוט נסגר", היא מספרת.
10 צפייה בגלריה
מימין למעלה: סו פלג, נעם מרקס, קאיה קדמי, גלי פז, שני ברזילי, יעל ולינסקי ומאיה אטשטיין. מימין למטה: סמדר מרדלר, תמר רואמר ואיגור קושניר
(צילום: איגור קושניר)
"לפני כשנה, כשהיינו עמוק בתוך סגר, הוצאתי מהמגירה תוכנית שעבדתי עליה, שהיא בעצם חילופי סטודנטים בישראל, מעבר של סטודנטים למקום שהוא מספיק רחוק ושונה כדי שתהיה את החוויה הזאת. הרעיון היה להיכנס לסביבה שממשיכה לעבוד לא משנה מה קורה. בית חולים היה פתרון מושלם לזה. הכרתי את מערכת הבריאות, חיפשתי שותפים, ויצרתי קשר עם סורוקה. סורוקה היא קמפוס ענק, עיר ממש. את יכולה לעשות שם פרויקט על גינה ורטיקלית, פרויקט על מערכות שינוע, או פרויקט על בריאות. אני יכולה למצוא מאות פרויקטים אפשריים לכל מחלקה בבצלאל. ארכיטקטורה, עיצוב תעשייתי, תקשורת חזותית, אנימציה, טקסטיל ואופנה, המון היבטים של אמנות, עיצוב וארכיטקטורה שבאמת יכולים לעשות שינוי".
10 צפייה בגלריה
"אני יכולה למצוא מאות פרויקטים שבאמת יכולים לעשות שינוי": מיכל איתן
(צילום: הדס איתן)
כך, במסגרת חילופי הסטודנטים הפנים-ארציים, במקום ללמוד תרבות של מדינה אחרת, נחשפו המשתתפים בפרויקט לעיר אחרת ולתרבות ארגונית שונה. במקום ללמוד שפה אחרת, הם נחשפו לשפה מקצועית שונה, ולפערי השפה בין האוכלוסיות בדרום הארץ, למשל האוכלוסייה הבדואית. וחשוב לא פחות – במקום ליצור פרויקט שמגיב למשהו כמעט בכאילו, ושנועד לעבות את תיק העבודות בעיקר, הגיבו הסטודנטים למקום אמיתי ומורכב, עם אתגרים יומיומיים – שהוגדרו יחד עם הסטודנטים על ידי הצוות של בית החולים, המטופלים ובני המשפחה המלווים אותם. עבור מוסד שמלמד אומנויות ויצירה, תחומים שלרוב זוכים לביקורת על היותם מנותקים מהחברה הסובבת אותם, מדובר בהזדמנות משמעותית לחינוך אחר של הסטודנטים, שלומדים על כוחן של אמפתיה והקשבה, של עבודה מול אנשים והצרכים שלהם, ושל חיבור עם קהילות, מרחב והאנשים שחיים בהם.
מייצרים שינוי דרך הקשבה
מהסמסטר הראשון של התוכנית נולדו שני פרויקטים, שנמצאים בימים אלה בשלב האב-טיפוס, בדרך להטמעה בבית החולים. בית החולים סורוקה שייך לקופת החולים "כללית", שיגלתה התעניינות בפרויקט. במידה שיצליח, ייטמעו הפתרונות העיצוביים שנוצרו בבית החולים, במרכזי בריאות נוספים בארץ.
האב-טיפוס הראשון שפיתחו בפרויקט, מתמקד במטופלים שמגיעים לאשפוז יום, לטיפולים שאורכים מספר שעות, כמו דיאליזה וכימותרפיה. הסטודנטים שוחחו עם המטופלים ושהו איתם כדי להבין מה עובר עליהם בשעות האלה, כאשר הם ישובים בחדר מלא כסאות למשך כחמש שעות בממוצע. "הדבר המרכזי שגילינו היה שבהתחלה המטופלים כן רוצים לשתף ולדבר עם האנשים שיושבים לידם, להתייעץ, להחליף חוויות, ושבערך אחרי שעתיים זה משתנה, והם ממש רוצים שקט. הם מתחילים להרגיש לא טוב, ומעדיפים שלא ידברו איתם", מספרת איתן.
"הם בעצם רוצים לשלוט בהגדרת הפרטיות שלהם", היא מסבירה. הפיתוח שהציעה קבוצת הסטודנטים בשיתוף עם הצוות הרפואי הוא של מתקן נוח ומכיל, שמתלבש על מסעד הכסא ושניתן לכוון את הזווית שלו כך שיהיה פתוח יותר או סגור יותר, ובכך גם לרמוז לסביבה מה הצורך שלך, וגם לאפשר מרחב שקט, עם מקום להשעין עליו את הראש או להאזין בו למוזיקה. פינה קטנה לעצמך בתוך השטף הגדול של בית החולים.
הקבוצה השנייה עבדה במחלקת אשפוז יום ילדים. הם ראו את ההורים של המאושפזים, שנאלצים לשבת לצדם בכל הליך, על כסא פשוט, בלי ידיות, עליו הם יושבים שעות ארוכות. כמענה, הם פיתחו מגש מיוחד שניתן להניח בנוחות על הברכיים. על המגש אפשר למקם טלפון או אייפד ולעבוד, למשל, או לשים מגש של אוכל. כשפותחים את המגש, שמגיע מקופל לחצי, מתגלים משחקים שאפשר לשחק עם הילד.
גב המתקן הסגור ניתן לתליה על הקיר, ומאויר ב"ציור אוניברסלי" של חיה והגור שלה, מספרת איתן ומסבירה: "אני משתמשת במילה אוניברסלי כי כשאת נמצאת שם ורואה מי הקהל, הוא מורכב בערך מ-70% בדואים שלא דוברים עברית, ואילו על הקיר כתובות מילים כמו 'אהבה', 'אחווה' – אבל בעברית, שהילדים לא יכולים להבין. יש במחלקה ערימות של רצון טוב. זו באמת המחשבה של מה הדבר הנכון, מה המילה 'אהבה' יכולה לעשות. ובכל זאת כשאני מסתכלת מעיניים של ילד שנמצא שם שעות בחדר עמוס בציוד ומצפצף, זה לא ישפיע. יש 6 מחלקות ילדים בסורוקה, אבל יש עוד עשרות מחלקות ילדים בכל הארץ. אנחנו מאפשרים בתוכנית הזאת, בהשקעה הכי נמוכה יחסית, לייצר שינוי, תוך הקשבה לגורמים שונים שמרכיבים את המערכת הזו מכל ההיבטים שלה. יש בזה משהו מאוד אופטימי".
לעצב בריאות: "אנחנו מציעים אמפתיה"
הפיתוחים הבאים, עליהם עובדים הסטודנטים בימים אלה, מתעסקים בחוויית האכילה במחלקות הילדים בבית החולים. "זה אתגר שבית החולים מתמודד איתו כל הזמן", מספרת איתן. "הם מורטים שערות, עושים כל מיני דברים, ושום דבר לא משתפר - ילדים לא רוצים לאכול. התהליך הוא כזה בו אנחנו תוקפים את הנושא מהרבה כיוונים. אנחנו מבשלים אוכל מסוגים שונים, לומדים על חושים, ריחות, מישוש, מה משפיע על ילדים לחיוב, מה החומרים שמשתמשים בהם להכנת האוכל, וממה מיוצרים המגשים עליהם מונח האוכל".
איתן מסבירה כי בסוף התהליך תתקבל "מניפה של תוצרים", שקשורים כולם למרחב האכילה. "יהיו תוצרים שקשורים למגש, יהיו תוצרים שקשורים לאיך המלווה של הילד אוכל, שיהיו קשורים למוזיקה, או האם יאכלו בתוך המיטה בכלל, מי יגיש את האוכל? יש עולם ומלואו של סיבות שמונעות מהילדים לאכול ולהיות מרוצים. אנחנו פורסים את כל התובנות שהיו לנו מהמחקר בימים אלה, אחרי הרבה מאוד תצפיות וראיונות. משם נפתח רעיונות ונצא לייצור של אב-טיפוסים שונים".
היא מציינת בהתרגשות רבה את שיתוף הפעולה והפתיחות שניתנת לתוכנית מטעם בית החולים סורוקה. לדבריה, כל מערכת וארגון מורכבים בסופו של יום מאנשים, שבהם יש לעורר אמפתיה ולרתום את ההיענות שלהם ליצירת שינוי חיובי ואמיתי. "גם ירדן נבו, המשנה למנהל סורוקה, וגם הסגנית שלו, אלה אמויאל, באמת מבינים את ההזדמנות. זה כל כך לא מובן מאליו. השאיפה שלי זה שזה יוטמע באמת, כמו שאנחנו מתכננים, שזה לא יסתכם רק בתהליך לימודי. שבסוף בסוף, אישה שמגיעה לסורוקה מנתיבות ויושבת ליד הבן שלה, תחווה חוויה יותר טובה. אנחנו מתבוננים על הקשבה ועובדים כדי להקשיב. כשאדם מקשיב לאדם אחר, הוא מייצר אצלו אמון. והעניין הזה של אמון ואמפתיה הוא כל כך חשוב, לא פחות מאשר הפתרון עצמו.
10 צפייה בגלריה
"כשאנחנו שואלים אנים מה שלומם, מה הם צריכים - אנחנו מציעים אמפתיה"
(צילום: קאיה קדמי)
"כשאנחנו שואלים אנשים מה שלומם, מה הם צריכים, האם מתייחסים לסבל שהם חווים או לאילוצים ולצרכים שלהם - אנחנו מציעים אמפתיה. אנחנו מתחילים מהצורך ומתוכו מייצרים מוצר. אפילו רק לתהליך הזה יש כוח ריפוי. אני רואה את זה קורה ואומרת: וואלה, יש לנו מה לתת. אני יודעת שהייטק וטכנולוגיה וביג-דטא, הכל קשור, וכבודם במקומו מונח. אבל אני מתרגשת מלגעת בבני אדם ביומיום ולשנות את החיים שלהם אל מול עיניהם".
