אחרי 55 שנה של קריירה בינלאומית מצליחה מאחוריו, ועם רשימה מפוארת של מבנים שהכניסו אותו לשורה הראשונה של האדריכלים הידועים בעולם, האדריכל הישראלי-קנדי משה ספדיה (ספדי) נושם לרווחה. "בצעירותי היה לי חשוב שיכירו בעבודה שלי, היה לי חשוב לזכות בפרסים. היום זה לא מעניין אותי", הוא אומר ממשרדו שבבוסטון, בריאיון ל-ynet לרגל יציאת ספרו החדש, שמוציא לאור דווקא את הפרויקטים האדריכליים שלו שלא זכו להיבנות.
"יש משהו נהדר בביטחון הפנימי שמצטבר עם השנים ומאפשר לך לסמוך על עצמך ולא להיות תלוי בשיפוט של אחרים. אנשים אמרו לי: 'אתה לא חושש לפרסם חוסר הצלחות?', אז דבר ראשון, איך אומרים, ברוך השם יש גם מספיק הצלחות. אני לא צריך להתבייש בפרויקטים שלא נבנו. העניין הוא שאני לא רואה אותם כחוסר הצלחות, בדיוק ההיפך. ברובם הם הצלחות גדולות מבחינתי".
ספדיה, כיום בן 82, נולד בחיפה ב-1938 ועבר עם משפחתו לקנדה בצעירותו. הוא למד אדריכלות באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול, ואת התמחותו עשה אצל האדריכל המודרניסטי החשוב לואי קאהן. משנות ה-60 ועד היום הוא הספיק לתכנן ולבנות עשרות פרויקטים בעולם, ולזכות בפרסים ותארים נחשקים, ביניהם מדליות זהב מהמכון המלכותי לאדריכלות בקנדה ומהמכון האמריקני לאדריכלים, ובפרס וולף היוקרתי ב-2019. בישראל הוא מוכר בזכות פרויקטים חשובים רבים, ביניהם מוזיאון יד ושם, טרמינל 3 בנמל התעופה בן-גוריון, מרכז יצחק רבין לחקר ישראל ומתחם מימלא שבירושלים.
בספר With intention to Build: The Unrealized Concept, Ideas and Dreams of Moshe בחר ספדיה ב-14 מבנים שתכנן ולא התממשו, מתוך מה שהוא מכנה "רשימה ארוכה פי שלושה". הפרויקטים הללו, הוא מסביר, הם פרויקטים שמהווים עבורו אבני דרך – במיוחד משום שלא יצאו לפועל. "לפני 20 שנה אני לא חושב שהייתי מפרסם ספר כזה", הוא מספר. "הסיבה האמיתית להוצאת הספר היא לשתף את הציבור בתהליך העבודה, ובאכזבות שהן חלק בלתי נפרד ממנו. הגעתי לשלב בקריירה שקל יותר לפרסם דברים כאלו".
חלומות על הביטאט 67'
הפריצה של ספדיה לתודעה העולמית הייתה אחרי בניית הפרויקט האיקוני שלו, "הביטאט 67" – בניין מגורים יוצא דופן שהוקם לכובד תערוכת האקספו העולמית לשנת 1967 במונטריאול שבקנדה. הבניין המזוהה כל כך עם שמו של ספדיה, מורכב מ-158 יחידות מגורים מבטון שנבנו מראש במפעל וחוברו אחת לשנייה באתר הבנייה, באופן שמזכיר כפר ים-תיכוני מדורג.
עד היום נחשב מבנה ההביטאט כפרויקט מכונן, אך הוא מהווה למעשה רק חלק קטן מתכנון גדול ומקיף, שלא יצא לפועל מסיבות תקציביות. ההצעה המקורית שהגיש ספדיה עוד בימיו כסטודנט, כללה מעין עיר תלת ממדית שכוללת 1,200 יחידות דיור, 350 חדרי מלון, שני בתי ספר ומרכז קניות שכונתי. היות שמדובר בבניין שהוביל לפריצה שלו כאדריכל, נראה שאין פרויקט מתאים יותר לפתוח איתו את הספר.
"לפעמים אני חושב מה היה קורה אם כן היו בונים את הרעיון המקורי של ההביטאט ואיך זה היה משפיע על הארכיטקטורה העולמית", הוא מספר, "אבל זה היה מוקדם מדי. כל דבר בעתו. אם יש פרויקט אחד שלא הספקתי לבנות והייתי רוצה, הוא ההביטאט המקורי. אני מקווה ליישם אותו יום אחד בעיר כלשהי בעולם".
הפרויקטים הגנוזים שמופיעים בספר כוללים למשל עבודות שהשתתפו בתחרויות אך לא זכו, ונשארו בגדר רעיון. בניין המוזיאון הלאומי של סין, שתכנן ספדיה כחלק מתחרות אדריכלים בשנת 2012, הוא דוגמה לכך. "לשלב האחרון בתחרות הזו הגענו ז'אן נובל, זאהה חדיד, פרנק גרי ואני. כל הפרויקטים היו שונים מאוד. לבסוף נובל זכה בתחרות, אבל גם את הבניין שלו לא בנו".
הדימוי המרכזי שעומד מאחורי מבנה המוזיאון הוא מערות "מוגאו" בדחואננג – אתר מורשת עולמית ואוצר תרבותי לאומי שמורכב מ-492 מערות חצובות בתוך מצוק במדבר גובי הסיני, לאורך דרך המשי. במערות נמצא האוצר הגדול והעשיר ביותר של האמנות הבודהיסטית, שמתפרס על תקופה של 1,000 שנה, ובו פסלים, כתבי קודש וציורי קיר יפהפיים.
בדומה למערות החצובות בסלע, כך גם ספדיה "חצב" בתכנון המוזיאון את חללי האמנות שבו. מעל הגלריות שהונחו אחת על השנייה כמו שכבות טופוגרפיה, מיקם גן פסלים מיוער. המבנה נמצא בתוך מעטפת שקופה, מעליה גג גדול משופע שמהדהד את צורת הגגות הענקיים של בנייני הציבור הסיניים בעיר האסורה, לא רחוק מהאתר שיועד למוזיאון החדש.
הטרגדיה הכי גדולה שאדריכל יכול לחוות
לצד אותם פרויקטים שהוגשו לתחרויות אך לא זכו, מתוארים בספרו מבנים שאושרו לבנייה, אך נדחו ברגע האחרון מסיבות כאלה ואחרות. מבנה מרכז קולומבוס (Columbus Center) שבמנהטן הוא דוגמה לכך, ומהווה נקודה כאובה בזיכרון של ספדיה. "במשך שלוש שנים עבדתי על הפרויקט הזה והקמתי עבורו משרד מיוחד בניו-יורק", הוא אומר. "היו לבניין תוכניות עבודה מפורטות, היזם כבר הזמין את האבן והתחילו לייצר את הפלדה".
32 צפייה בגלריה
"טרגדיה חמורה בשביל כל אדריכל": מרכז קולומבוס בניו-יורק שבנייתו בוטלה
(הדמיה: ספדיה אדריכלים)
"על הנייר", הפרויקט בן שני המגדלים בני 62 ו-67 קומות שחוברו בגשר בקומה ה-39, היה מוכן לביצוע. אך המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-80 בארצות הברית הכריע, היזם החליט לסגת והפרויקט נעצר. "זאת הייתה מפולת איומה. ביום אחד הייתי צריך לפטר 40 עובדים. זה היה קשה מאוד", הוא משתף. "זאת טרגדיה חמורה בשביל כל אדריכל. חברי הטוב פרנק גרי אמר לי אחרי כמה שנים שהוא לא יודע איך יצאתי מזה. הוא לא חושב שהוא היה יוצא מהדיכאון. המציאות היא שהצלחתי לצאת מזה, אבל זה לא היה קל".
לביטול הדרמטי קדמה ביקורת ציבורית קשה שטענה שמדובר בבניין מאסיבי שיטיל צל גדול. לצדה נשמעה גם ביקורת על נראות המבנה. "הפרויקט הזה היה במרכז וויכוח ציבורי ומשך הרבה תשומת לב. כשהוא בוטל הייתה תחושה של השפלה ועלבון, לא סתם מפולת. הפרויקט אמנם נעצר בגלל המצב הכלכלי, אבל אי-אפשר להפריד את זה מהביקורת שהייתה נגדו".
איך בכל זאת מתאוששים מדבר כזה?
"זה עניין של אופי. אני עובר כמה ימים קשים וניגש לדבר הבא. זו תכונה טובה שלי. במקרה הזה עצם הפתיחה של המוזיאון הלאומי לאמנות בקנדה כמה חודשים אחרי עזרה להתאושש, אבל לא מתרגלים לפרויקטים שנופלים. אכזבה היא אכזבה, וככל שיותר מושקעים בפרויקט ויותר מאמינים בו זה יותר מאכזב. אפשר לפתח עור של פיל לביקורת אבל אני לא חושב שאפשר לפתח עור של פיל לאכזבה של משהו שהשקעת בו מאמץ ואמונה, והוא לא מתבצע".
דוגמה לתחושת אכזבה שכזאת מתאר ספדיה על ההצעה שהגיש לתכנון בית המשפט העליון בירושלים, שנדחתה. "כשלא קיבלתי את הפרויקט הרגשתי אכזבה עמוקה מאוד. חשבתי בזמנו שזה אחד הדברים הכי טובים שאי-פעם תכננתי. אני עדיין חושב ככה", הוא מספר.
32 צפייה בגלריה
"אחד הדברים הכי טובים שאי-פעם תכננתי": בית המשפט העליון בירושלים
(הדמיה: ספדיה אדריכלים)
עיצוב מבנה בית המשפט העליון נבע ממסורת הצדק כפי שהיא משתקפת ביהדות, לדבריו של ספדיה. את פניהם של באי ההיכל הייתה אמורה לקדם כיכר משולשת ובה עשרות עמודים מאבן גיר מסודרים. על כל אחד מהעמודים חקוקה אמרה משפטית אחרת מתוך כתבים וספרי קודש שמדברים על צדק. הכיכר המוצללת הייתה אמורה לשמש כמקום לשהייה והרהור.
ספדיה תכנן שני גגות גאומטריים מזכוכית שיקרו את אולמות בית המשפט. בלילה האור שבוקע מהאולמות היה אמור להאיר את הגג השקוף ולהצטרף לאורות שבוקעים מבניין הכנסת, המסגדים, הכנסיות ובתי הכנסת של ירושלים.
"קשה מאוד לעבוד בישראל"
החלום לבנות את בית המשפט העליון אמנם לא התגשם, אך בישראל קיים מספר לא מבוטל של בניינים בעלי חשיבות ציבורית ולאומית בתכנונו של ספדיה. לחלקם, כפי שהוא מספר, הייתה עבורו חשיבות נפשית וסמלית גבוהה. "יד ושם ויד לילד הם פרויקטים מכוננים בשבילי. לפרויקטים סמליים שקשורים בתרבות והנצחה יש ממד רגשי רב".
שנים רבות הוא לא חי בארץ, אך מקפיד לבקר פה מעת לעת. "היחסים שלי עם ישראל הם מאוד מורכבים", הוא מספר בכנות. "כשהגעתי בפעם הראשונה ב-67', אחרי ההביטאט, התקבלתי יפה מאוד. הוזמנתי לשקם חלקים של הרובע היהודי בירושלים וזה מה שגרם לי לפתוח את המשרד בארץ. אבל איך אומרים, ירח הדבש היה קצר. אחר כך היה קשה מאוד לעבוד בישראל".
לצד פרויקטים שקיבלו רוח גבית, היו כאלו שספגו ביקורת ציבורית קשה. שניים בולטים כאלה הם מתחם ממילא בירושלים, שקם על גבה של שכונה בת 700 משפחות, מוסדות ועסקים שנהרסו ומוקמו מחדש, ותכנון העיר מודיעין, שנתפסת בעיני רבים כעיר שמתפקדת כ"פרבר שינה", ולא כעיר מרכזית בעלת מרכז עסקים ראשי עצמאי.
"המלחמה שלי על ממילא לקחה 30 שנה", מספר ספדיה. "היו כאלו שאמרו שזאת פנטזיה ומגלומניה, שהדבר הזה יהיה פיל לבן ושאף אחד לא ילך לשם. בסופו של דבר אני חושב שזה שינה את העיר לטובה, אבל זה ישב כפצע בלב ירושלים במשך 30 שנה".
ומה דעתך על הביקורת על התוכנית למודיעין?
"הביקורת במקומה ולא במקומה. אני שומע את הביקורת. אפשר להגיד עליה שהיא עיר פרברית, אבל לעיר צריך לתת זמן. איכות החיים שם ומה שהתושבים מרגישים כלפי החיים בעיר זה מה שקובע, לא מה שכותבים עליה".
אם כך, היית גר במודיעין?
"אני לא רואה את עצמי גר במקום אחד כי אני נווד, אבל אם הייתי אב למשפחה צעירה עם ילדים - בהחלט. יש צד מאוד סימפטי לגור בעיר תוססת כמו תל-אביב, אני לא מבטל את העושר האורבני שלה, אבל כאופציה למישהו בתחילת דרכו, בייחוד הזוגות הצעירים, זה נותן אוויר לנשימה".
מערכת היחסים שלו עם ישראל היא אמביוולנטית – מצד אחד קשיים רבים ומנגד הזדמנויות גדולות. "ישראל היא צד והיפוכו. מצד אחד ליישם ולבצע פה פרויקטים לוקח פי חמישה אנרגיה וזמן מאשר במדינות כמו סינגפור. מצד שני, ישראל אפשרה לי לעשות דברים בארכיטקטורה ובתכנון ערים שאני לא מאמין שהייתי יכול לעשות בשום מקום אחר. אני לא מתעלם מזה. ההזדמנות הראשונה לתכנן שדה תעופה הייתה כאן, כשתכננתי את נתב"ג 2000. זה פתח לי דלתות לתכנן שדות תעופה במקומות אחרים".
32 צפייה בגלריה
שדה התעופה בסינגפור: "נתב"ג פתח לי דלתות לתכנן שדות תעופה במקומות אחרים"
(צילום: Timothy Hursley )
"אדריכלות זה ריצה למרחקים ארוכים"
מההאביטאט של סוף שנות ה-60 ועד היום, הסגנון האדריכלי של ספדיה הספיק להשתנות רבות. הוא הרחיב את היקף העבודה שלו למדינות מזרח אסיה ולמדינות ערב, ובנה פרויקטים בקנה מידה אסטרונומי כמו "ראפלס סיטי" (Raffles City) בצ'ונגצ'ינג שבסין – מערכת של שמונה מגדלים בשטח מיליון מ"ר שנחנך לפני כשנה. בסוף השבוע שעבר, הוכרז המגדל כגורד השחקים הטוב ביותר לשנת 2021 בידי המועצה לבניינים גבוהים וסביבת מחייה עירונית (CTBUH), בקטגוריית המגדלים שבין 300 ל-399 מטרים. הפרויקט זכה במקום הראשון בין היתר בזכות מרכז תחבורה חדשני שתוכנן בו וגשר שמים שמחבר בין הגגות של ארבעה מתוך שמונת המגדלים ומכיל שירותים מגוונים כמו בריכות שחייה, מסעדות וצמחייה.
"אני חושב שהיכולת שלי ושלנו כמשרד להתמודד עם פרויקטים גדולים במרקמים אורבניים הם חלק מהניסיון ומהשיעורים הרבים שלמדתי לאורך השנים", הוא מספר. "עצם התכנון והבנייה של עיר מלמד אותך את ההבדלים המהותיים בין תכנון אורבני וארכיטקטורה. הם שונים. המבנה בצ'ונגצ'ינג לא נגמר בלתכנן בניין בלבד. מדובר במרקם שלם של בניינים וצריך לחשוב היטב על עיצוב המרחב הציבורי".
זה מפחיד לתכנן פרויקט שהוא כל כך גדול?
"מאוד. האמת היא שהיה מאוד מפחיד גם לתכנן את 'מרינה ביי סנדס' בסינגפור, אבל זה כל כך הצליח שזה נתן לנו הרבה ביטחון עצמי. אם לא הייתי זוכה בתחרות לפרויקט הזה אולי סוג העבודות שלי והמיקום שלהן היה שונה. 'מרינה ביי סנדס' שינתה את התמונה ושתלה אותנו באסיה בצורה כל כך דרמטית שהרבה דברים באו אחרי זה באופן טבעי. אני חושב שלא הייתי מעז לעשות חלק מהדברים בצ'ונגצ'ינג בלי הביטחון שנבע מהעבודה הזאת".
32 צפייה בגלריה
"שתלה אותנו באסיה בצורה דומיננטית": מרינה ביי סנדס בסינגפור
(צילום באדיבות ספדיה אדריכלים)
ב-55 שנות הקריירה שלו, ספדיה ליווה את עולם האדריכלות וחזה בהתפתחותו. "לפני עשור הייתי קצת מודאג מהכיוון אליו צועד עולם האדריכלות", הוא מספר. "סטודנטים חיפשו צורות משוגעות וחוויות צורניות, אבל התכנון היה מנותק מהמציאות האורבנית ומנותק מהבעיות המיידיות של הסביבה שמקיפה אותנו. היום אני רואה תפנית ואני חושב שחלקה נובע ממשבר האקלים שהעיר את הציבור, שלוחץ על המקצוע שלנו להשתנות. אדריכלים היום משלבים בארכיטקטורה שלהם טבע, צמחייה והתחשבות באקלים. זה דבר טוב אבל לא מספיק, בטון ופלדה הם עדיין החומרים העיקריים בתעשייה. פיתוחים טכנולוגיים בעולם האדריכלות הם איטיים מאוד, וזה מדאיג".
ומה השתנה בעבודה שלך אחרי כל כך הרבה שנים?
"רכשתי יכולות שלא היו לי בצעירותי. אדריכלות זאת ריצה למרחקים ארוכים. למשל אני יכול לעצב בניין מרחוק בלי לגעת בעיפרון. כמו בסדרה על שחקנית השח ("גמביט המלכה" של נטפליקס, ש"פ), כשהיא נרדמה וראתה את המשחק בראש והייתה עושה את כל הצעדים. אז זה מה שקורה לי אחרי 55 שנה. אני יכול לראות את ה'שח' שלי ולעשות את המניפולציות, ואחר כך להתעורר בבוקר ולשרטט".
