בקיץ האחרון, בין סגר קורונה אחד למשנהו, בזמן שהמוזיאונים והגלריות בישראל היו סגורים, המעצבת והפסלת אסתי קסטרו עשתה הכל חוץ מלהרים ידיים. היא לא הפסיקה ליצור, ואף יזמה ואצרה את תערוכת הקרמיקה והפורצלן הקבוצתית "הרוח שבחומר". בתערוכה, שכללה עבודות של יוצרים ישראלים שונים ונדדה בין סניפי רשת IDdesign, גם הוצגה - לראשונה מחוץ לסטודיו - סדרת כדים עדינים למראה בצורת בלונים שמגלמת את השינוי הגדול והחד שחל ביצירתה ובחייה בשנים האחרונות.
תפניות מקצועיות הן דבר שלא זר לקסטרו. כשהיא רק בת 26, היא קיבלה לידיה את תפקיד המנכ"לית הישראלית בחברת האופנה האיטלקית Stefanel. עשר שנים אחר כך, ותוך השתלבות במשפחת האופנה קסטרו (אב שלושת ילדיה הוא אבי קסטרו, בנם של מייסדי בית האופנה המצליח), היא החליטה לפרוש לטובת עיסוק באמנות ועיצוב.
מישראל עברה ללמוד אמנות בניו-יורק והתמחתה בפיסול בשיש בפירנצה, ובשנותיה הראשונות כאמנית פעילה יצרה פסלים גדולים וכבדים, עשויים בעיקר מברונזה. בפסלי הברונזה ההם היא עיבדה ובחנה את דמות האישה ואת המשמעויות שלה, נושא שניזון גם מהשנים הרבות בהן הייתה חלק מעולם האופנה המקומי והעולמי.
את היופי הגלום בקרמיקה, גילתה קסטרו כשבנה הצעיר, בן ז"ל, נפטר ממחלת הסרטן כשהוא בן 11 בלבד. הברונזה - חומר שמשמש באופן מסורתי גם לבניית אנדרטאות ומצבות זיכרון - התחלף בחומר אחר, עדין ושביר יותר. העיסוק המרפא בקרמיקה הפך עם השנים לאותה קולקציה שראתה אור לפני כשנה.
"בקרמיקה נאחזתי כבעוגן כשאיבדתי את בן-בן שלי לפני כ-7 שנים", היא משתפת. "משהו ברפטטיביות של העבודה על האובניים הרגיע את הנפש שלי. אני מרגישה שהקרמיקה בחרה אותי. המעבר פשוט יצא מתוכי אחרי הטרגדיה הזו".
"בן היה חולה במשך שנה עד שנפטר. ב-11 השנים שבהן חי הוא פיתח לעצמו עולם מיוחד, קסום ויצירתי. הוא בנה בלגו, צייר, המציא כל מיני המצאות. היינו מאוד מחוברים. הוא תמיד היה מנסה להמציא תירוצים כדי לא ללכת לבית הספר ולגן ולהתלוות אליי לסטודיו. בשנה בה הוא חלה, בן לימד את כל המשפחה שיעורים על החיים, מה זה להמשיך את החיים, לאהוב אותם. החיוך שלו מלווה אותנו, והכל פשוט יוצא ממני. אנחנו יוצרים ביחד בסטודיו, הוא ואני. את אמורה להרגיש כאב וקושי, ואני ראיתי אור, צבע ושמחה. הכל קרה במן ריקוד אחד שלם".
"מותר לנו להיות מצולקים, זה עדיין יפה"
על אף השוני ביניהם, קל למתוח קו ישיר בין פסלי הברונזה שיצרה קסטרו לבין כלי הבית הפסטליים שהיא יוצרת בשנתיים האחרונות. סט צלחות ורדרדות לא סימטריות, כדי מתיחה וקערות מאויירים במעויינים שמזכירים כלי משחק ישנים וכדי הבלון ה"מפונצ'רים" והפגומים קלות. גם מבלי ליצור דמויות מובהקות, קסטרו הופכת את החפצים השימושיים, היומיומיים, לאנושיים, מעוררי הזדהות ובעלי אישיות מכמירת לב.
15 צפייה בגלריה
"אנחנו עוברים דברים בחיים. מותר לנו להיות קצת מצולקים, זה עדיין יפה"
(צילום: אסתי קסטרו)
"את תהליך העבודה על הכדים אני מתחילה ממקום מאוד ראשוני: מהצורה הכי קדומה ומופשטת של כד", היא מספרת. "אני מדמיינת את הכדים הבסיסיים והעתיקים שהיו בשימוש עוד בתקופת התנ"ך, לנשיאת מים ולאחסון. בשלב הזה הכדים הם מושלמים וסימטריים, מייצגים איזושהי שלמות שכולם שואפים אליה כל הזמן. אני מסתכלת עליה ואומרת: 'לא. אנחנו לא מושלמים'. אנחנו עוברים דברים בחיים. מותר לנו להיות קצת מצולקים, זה עדיין יפה".
"כדי הבלון הם החיים שלי. הם מייצגים כמה יופי קיים בדבר שהוא לא שלם - אלא שאנחנו חיים איתו בהשלמה. זה התהליך שעברתי, עוברת, אני משתדלת לחיות את ההווה ולא את מה שהיה, אבל מה שהיה הביא אותי למקום שאני נמצאת בו כעת. אני לוקחת את גוש החומר ומעניקה לו זהות על ידי שינוי הצורה הנורמלית והמתבקשת, ובמקביל, מביאה אותו לקצה גדול היכולת. הבלון, שהוא מאוד ילדי, מזכיר לי את הילדות של בן. גם בכד הבלון וגם בסדרת הארטיקים שלי שנקראת 'זיכרון ילדות', אני משלבת מוטיבים של הזיכרון שלי ושלו ביחד".
את החוויה הזו היא גם לוקחת איתה לשיעורי הקרמיקה שהיא מעבירה. "אני שואלת את התלמידים שלי מה הם רוצים. מה הרעיון, מה הפנטזיה. לא באים אלי לסטודיו ואני אומרת: 'זה הסטודיו, אלה הכלים והחומרים'. לפעמים התלמידים שואלים אותי בפליאה: 'כל דבר אני יכול?'. ואני עונה: 'כל דבר אפשר לנסות'. כיוצרת, התהליך והתוצאות שלהם נותנים לי המון סיפוק, והכי חשוב – אני זוכה לחזור כל הזמן לראשוניות. לראשוניות של החוויה, ולראשוניות החומר".
15 צפייה בגלריה
"הרוח שבחומר – היא ההשראה מהסביבה. מהאנשים שאיתי, ומאלה שכבר אינם"
(צילום: אסתי קסטרו)
"לא לשכוח להיות עם שתי רגליים על הקרקע"
קסטרו, ילידת 66' שעלתה לישראל עם הוריה וחמשת אחיה מאזור מפרץ גיברלטר, הלכה כבר מגיל צעיר אחרי המשיכה שלה לאסתטיקה. עד היום היא נרשמת לחוגי אמנות שונים ועובדת מתי שרק אפשר עם הידיים. "לאחרונה שאלו אותי: 'מה הבשורה שלך לעולם האמנות והעיצוב?'. זה כמעט מקומם אותי! לא לשם כך אני עוסקת באומנות החומר. אני לא רואה בעצמי נושאת בשורה. הדברים שמעסיקים אותי הם החומר, החיפוש הבלתי פוסק, הסקרנות, המרקם, הצבע והשילוב ביניהם. הלב שלי, שלנו, הוא בעצם מעבדה – שבאמצעותה עובר החומר לידיים. והרוח שבחומר – היא ההשראה מהסביבה. מהאנשים שאיתי, ומאלה שכבר אינם".
בששת החודשים הראשונים למותו של בן ז"ל, בנוסף להתמחות בקרמיקה, התאמנה קסטרו בריצת מרתון. היא השלימה ריצת מרתון אחת בתל אביב, בה נפטר, ואחת בניו יורק, בה נולד. "מלל פחות מדבר אלי", היא מסבירה, "חיפשתי עוד כלי פיזי. זה עזר לי להרים את הראש מעל המים ולהמשיך הלאה. מה שנכון לי לא בהכרח נכון למישהו אחר, אבל כל אחד יכול לרפא ולעשות איזושהי עבודה פנימית. גם אם אתה לא יכול לבד, ברגע שאתה מאפשר לעצמך לקבל עזרה, הסביבה מתגייסת. אנחנו כל הזמן צריכים עזרה, כל הזמן נמצאים שם בשביל לתת לאחרים וזה חוזר אלינו. זו החברה שלנו, זו הסביבה שלנו. כשמסתכלים על זה ככה זה מאוד יפה: אתה נותן, זה חוזר אליך. בנתינה שלך יש גם המון קבלה".
"יש לי בכניסה לסטודיו פסל עשוי ברונזה של רגליים גדולות וכבדות. כשאני מגיעה לסטודיו אני שמחה, עפה, יוצרת, מרחפת. כשאני יוצאת מהסטודיו אני רואה את הפסל הזה, שמזכיר לי לא לשכוח להיות עם שתי רגליים על הקרקע. זאת אני, השילוב של שני הדברים. ביצירה צריך לא להיות רק עם הפנטזיה והרעיון, אלא גם לדעת להגשים בעולם. אני חושבת שאני מגשימה".
