עדי וישי גזונדהייט גרים עם שלושת ילדיהם, בני 14, 11 ובת חמש, ביישוב הקהילתי-דתי רתמים שבנגב. ישי, שסיים לאחרונה דוקטורט בתלמוד, הוא מחנך ומורה בתיכון בבאר-שבע. עדי מגדירה את עצמה במסע שאינו נגמר אחר חיפוש התחום והמקום הנכון לה. את המסע החלה בלימודי עיצוב תעשייתי, פרשה ועברה לפילוסופיה ואחר כך עשתה קורס בעיצוב פנים. לפני שנתיים הרגישה שהיא בשלה לתכנן את הבית הפרטי של משפחתה, לפני שהיא מציעה את שירותיה בעיצוב ללקוחות אחרים.
שניהם גדלו בגוש עציון, הכירו בתוכנית עמיתי ברונפמן, שמחברת בין נוער דתי לחילוני, הפכו לזוג ונישאו כבר בגיל 20. בתחילת דרכם המשותפת התגוררו בירושלים, ולאחר שנולד בנם הבכור החליטו לעבור לנגב. "התאהבנו בנגב עוד כשהיינו נערים, וכשהפכנו למשפחה הבנו שזה המקום שנרצה לגדל בו את הילדים שלנו", מספרת עדי.
תחילה חיפשו יישוב מעורב שיש בו תושבים דתיים וחילוניים, אבל באותה תקופה לא היו יישובים כאלה בנגב, והשניים בחרו ברתמים, יישוב דתי בגישה פתוחה. כשהגיעו לכאן לפני עשר שנים, עם שני ילדים קטנים, מנה היישוב כ-50 משפחות צעירות שהתגוררו בקרוונים ובבתים שעמדו ריקים לאחר שהיישוב בגלגולו הקודם ננטש. בני הזוג התקבלו לקהילה, קיבלו קרוון בגודל 45 מ"ר ובהמשך עברו לקרווילה של 60 מ"ר. "היה משהו מיוחד בשנים ההן בקרוונים, מאוד צפוף אבל שיתופי וקרוב", נזכרת עדי, "ואני שמחה שהילדים שלי חוו את הילדות שלהם כך, לפני שעברנו לבית פרטי בורגני".
ב-2015 הופשרו ביישוב קרקעות לבנייה ושווקו 90 מגרשים, בני דונם כל אחד, לבניית בתים פרטיים בשיטת בנה ביתך. את המגרשים יכלו לרכוש תושבי המקום בלבד, ובשנתיים האחרונות רובם כבר נבנו, והיישוב שינה את פניו. כיום, 11 שנים אחרי שעלה הגרעין הראשון על הקרקע, מונה היישוב כ-100 משפחות. הוותיקים, בתחילת שנות ה-40 לחייהם, עברו לאחרונה לבתי קבע, ולקרוונים נכנסו משפחות צעירות חדשות.
צריף על הגג
משפחת גזונדהייט קיבלה שטח בהיקף החיצוני של היישוב, מולו נפרשים שטחי הנגב הצחיחים. את הבית, 220 מ"ר של קומת קרקע וחדר עבודה עליון, תכננה עדי יחד עם האדריכל ערן גלנטה, מהיישוב הסמוך אשלים. "הייתי מעדיפה לשפץ בית ישן, אבל לא היו בתים כאלה, אז ניסיתי לתכנן בית חדש שירגיש כמו בית ותיק", היא מסבירה. "דמיינתי בית קרקע עם צריף על הגג - אזכור של הקרוון עם השראה מהסביבה הבדואית". הדמיון הפך למציאות של קומת קרקע עיקרית המחולקת לאזורים ציבוריים ופרטיים, ומעליה מרפסת גג גדולה ושטוחה שעליה מעין צריף המשמש כחדר עבודה ואירוח. הבית, שצורתו החיצונית ריבועית ופשוטה, נבנה ממעטפת של קירות בלוקים מבודדים, שהושארו חשופים כלפי פנים, ללא טיח וצבע.
הקירות החשופים חייבו תכנון מקדים של אופן הנחת הבלוקים ועבודת בנייה נקייה ומדויקת. כלפי חוץ חופו הקירות טיח בגוון ירקרק בהיר משולב עם חול מקומי, שנמרח על הקירות עם גלגלת צבע. הטכניקה הייחודית יצרה קירות חלקים, שחול המדבר אינו נדבק אליהם. בתוך הקירות הבהירים הוטמעו חלונות ברזל שחורים ולא גדולים. בחזית הדרומית הם נעטפו במסגרות ברזל בולטות המונעות כניסה ישירה של שמש לחדרים ומוסיפות תלת-ממדיות לחזית הכניסה. הברזל, שנותר בצבעו הטבעי, שימש כאן כחומר עיקרי לצד הבלוק החשוף. הוא חוזר במעקה ההיקפי של מרפסת הגג ובפרגולה של המרפסת הקדמית שמשלימה את צורתו הריבועית של הבית.
דלת כניסה כפולה מעץ טבעי נפתחת אל חלל רחב ידיים. הוא מרוצף אריחי טרצו בגוון אפור-שחור, ומכיל בתוכו את אזור הכניסה, שירותי האורחים, המטבח ופינת האוכל. החלל הגדול והפתוח נפרש בין קיר בלוקים חשופים ובין קיר בטון חשוף (קיר ההדף של הממ"ד), ומסתיים בקיר לבן עם דלת עץ כפולה, צבועה בוורוד.
מאחורי הדלת הרחבה נמצא הסלון. הוא אינו נגלה מהכניסה ומתוכנן כחדר נפרד וסגור, עם פתח רחב המאפשר בחירה בין קשר עם שאר הבית לבין ניתוק מוחלט. "מאוד רציתי שהסלון יביט פנימה ולא החוצה כמו שנהוג בדרך כלל, ושהוא יהיה מופרד לגמרי מהמטבח", מסבירה גזונדהייט את התכנון. "לקחתי את החלוקה הזו מהזיכרונות שיש לי מבית הסבים שלי בירושלים, שהיה בית ערבי עם תקרות גבוהות ופתחים גדולים בין החדרים".
26 צפייה בגלריה
בסלון המופרד מיתר הבית: "החלוקה מהזכרונות מבית הסבים שלי בירושלים"
(צילום: גדעון לוין)
החדר המלבני המשמש לסלון, תחום בין קירות חוץ מבלוקים חשופים עם חלונות ברזל קטנים וויטרינת יציאה רחבה למרפסת, לבין קירות פנים לבנים ותקרת בטון חשוף הצבועה לבן. על הרקע הזה רוהט הסלון באוסף פריטי וינטג' שבעלת הבית אגרה במהלך השנים, לצד ספות ושטיח מאיקאה. הפרופורציות של החדר, השילוב החומרי ואוסף הרהיטים יצרו חדר אינטימי ונעים שהפך להיות המקום המועדף לבילוי המשפחתי.
מעברה השני של הדלת הוורודה, על רקע קיר בלוקים חשוף, נמצא המטבח. "רציתי מטבח מינימלי ולא נגרות שבה הכל תואם את הכל", מסבירה גזונדהייט את אופיו. מול החלון הותקן פס ארונות נמוכים באפור, שעוצבו בהשראת ארונות המטבח הקיבוצי של שנות ה-50 , עם כיור חרס כפול (בשרי וחלבי) ומשטח עבודה שחור שמטפס על הקיר החשוף. במקביל אליהם ניצב דלפק מתכת תעשייתי, מואר בשני אהילי ברזל שחורים. הוא משמש כאי עם אזור עבודה נוסף, אחסון פתוח ופינת ישיבה על שרפרפי עץ שחורים.
על הקיר הצדדי של המטבח, לצד מקרר רטרו שחור, נשענת כוננית מדפי ברזל פשוטה לצורך אחסון פתוח נוסף של מזווה וכלי מטבח. פינת האוכל המשפחתית נמצאת בצדו השני של החלל הפתוח, על רקע קיר הבטון ומדרגות הברזל שמטפסות לאורכו. שולחן העץ הצנוע והישן והכיסאות בסגנון התואם שסביבו משמשים את המשפחה בעיקר לארוחות בסופי השבוע.
הממ"ד מחלק את הבית
לקיר ההדף עשוי הבטון של הממ"ד, שנותר חשוף, יש תפקיד מרכזי בחלוקה של הבית. הוא משמש כרקע לפינת האוכל, כקיר תומך למדרגות וגם כחוצץ בין האזור הקדמי-הציבורי של הבית לאזור הפרטי שנמצא מאחוריו. החדרים הפרטיים מסודרים מאחוריו ומסביבו בצורת האות ח'. שורה של דלתות עץ גדולות, צבועות שחור, מובילה אל שלושה חדרי ילדים, חדר רחצה משותף וחדר כביסה מרווח, ולבסוף יחידת ההורים. רצפת הטרצו ממשיכה לחדרי השינה והרחצה יחד עם קירות המעטפת מבלוקים חשופים וקירות הפנים הצבועים לבן. כך בכל חדר יש עירוב בין שני סוגי קירות שמשמשים רקע לריהוט המגוון.
"ממש קשה לי עם ארונות נגרות", מודה גזונדהייט, "אז אני מוצאת פתרונות אחרים במקום". את חדרי השינה ריהטה עם שידות במבוק וארונות ברזל ישנים, מיטות עץ מלא ושולחנות וינטג' שמשמשים כשולחנות לימוד. לחדרי הרחצה בנתה בעצמה, בסדנת מסגרות, שולחנות ברזל שעליהם הותקן משטח שיש עם כיור. את הבית תכננה מהמיקרו למקרו. "כל חדר תוכנן בנפרד, ולקחתי בחשבון את כל האוספים שלי ואיך הם ישתלבו בתוך החדרים". את הסגנון היא מגדירה על הציר שבין תעשייתי לווינטג', "משהו שהוא מאוד חומרי ומחוספס אבל גם מרגיש אנושי וביתי".
26 צפייה בגלריה
חדר ההורים: "כל חדר תוכנן בנפרד. חומרי ומחוספס אבל גם אנושי וביתי"
(צילום: גדעון לוין)
26 צפייה בגלריה
אריחים ורודים מחפים את דופן האמבט ואת קירות הבלוק והגבס בחדר הרחצה של הילדים.
(צילום: גדעון לוין)
החלל הציבורי והחדרים הפרטיים מוכלים במלואם בקומה הראשונה, ובכל זאת נבנתה לבית קומה נוספת. "למרות שלא באמת היה צורך בקומה שנייה, ידעתי שאני רוצה מדרגות, כי בעיניי הן סוג של פסל", מבארת המעצבת. המדרגות, מפח מרוג בצבע שחור, הוצבו בחלקו הציבורי הפתוח של הבית - נשענות על קיר הבטון המשמש להן רקע מחוספס הולם ותחומות ברשת ברזל תעשייתית. הן מובילות לקומה העליונה, שם מוצב הצריף לבדו, מוקף מרפסת גג גדולה. הכוונה המקורית הייתה לבנות צריף מפח, אך לבסוף הוחלט מטעמי בידוד על קירות בלוקים וגג אלכסוני מחופים יריעות פח. הצריף משמש כחדר העבודה הפרטי של בעל הבית, ומהחלון, מול שולחן העבודה שלו, נפרש נוף מדברי עד לאופק. בעת הצורך משמש החדר גם כיחידת אירוח עם מקלחת ושירותים פרטיים.
בני המשפחה עברו לבית לפני כשנה ועכשיו מתפנה גזונדהייט לתכנן את הסטודיו הפרטי שלה, שאותו היא חולמת להקים בחצר. שם יהיו לה "חנות חפצים" קטנה וסדנאות בתחומי העיצוב לצד ערבי פילוסופיה ואמנות. לפני הקורונה כבר העבירה סדנה בשם "עושה לי בית" בטרמינל לעיצוב בירוחם, ובה לימדה אנשים איך ליצור בעצמם את הבית האישי שיתאים להם. "לעשות בית זו איננה מלאכה של יום אחד. זה דבר שמתהווה עם הזמן ולעולם אינו מפסיק", היא מסכמת, "ואני מרגישה שעוד לא פיצחתי איך גורמים לכל בני הבית לתכנן אותו ביחד, כיצירה משפחתית משותפת".
ניהול הפרויקט: אבנר מגן - ניהול ופיקוח בנייה. קבלן שלד: קוטג' י.י. חברה לבנייה וניהול פרוייקטים. מסגרות: איתמר גרינוולד. נגרות, מטבח ודלתות פנים: מתן נחימוב - נגרות ועיצוב בעץ. דלת כניסה: Tony ashkar gallery. חיפויים, סניטריה: זהבי עצמון באר שבע. חלונות: TUVAL MINIMAL
