אסוציאציות הנקשרות לרוב למילה "משחקייה" זורקות את המהרהרים בכך לכדורי פלסטיק דביקים, למזרני גומי מלוכלכים ולמתקנים בצבעים זרחניים שידעו ימים יפים יותר. עם זאת, מתברר שאפשר גם אחרת. את ההוכחה לכך מספקת משחקיית הילדים במלון מצודת דוד בירושלים, שחודשה באחרונה והפכה ל־400 מ"ר של עיצוב יפהפה בצבעים רכים.
על עיצוב המקום חתומה מי שכבר הפכה לשם דבר בתחום העיצוב לילדים בארץ, המעצבת שרית שני חי, שלמעשה מחדשת את משחקיית המלון שהיא עצמה עיצבה לפני כעשור. "בזמנו היה מדובר בפרויקט פורץ דרך", היא משחזרת. "לא היה נהוג להשקיע בעיצוב של משחקיות בבתי מלון, וההשקעה שם באמת זכתה לתהודה גדולה בארץ ובעולם. הפעם, ובעקבות ההצלחה של המשחקייה הקודמת, החליטו היזמים להקדיש קומה שלמה למשחקייה החדשה".
החלל החדש מחולק לשני חלקים, אחד המוקדש לקטנטנים מגיל שנתיים עד שש, והשני לילדים גדולים יותר, "אפילו עד גיל 16", מסבירה שני חי. "הקונספט העיצובי שואב השראה מהעיר ירושלים וממוטיבים אייקוניים שלה, כמו האריה שמסמל את העיר והמבנים העתיקים שקיימים בה. מצד שני חשוב היה לי לשלב כאן שפה עכשווית יותר, ולכן המשחקייה מעוצבת בקווים מאוד נקיים".
כך, במשחקייה לקטנטנים תוכלו למצוא, למשל, מתקן שהוא מחווה לשוק מחנה יהודה, שבו יכולים הילדים לאסוף ירקות ופירות לעגלה ולבשל במטבח מדומה, ופינת ישיבה שגבולותיה המחופים עץ יוצרים תמונה של אריה. במרחב שעוצב עבור הילדים הגדולים יותר, שולבו אזורים המוקדשים לפעילות ספורטיבית ואנרגטית, כמו פינת אִגרוף או מתקני התעמלות עם כוכים אינטימיים שמזכירים את המבנה המקושת של המלון ונועדו לרגיעה ולמשחק שקט. מחשבה רבה הוקדשה גם למעבר בין שני המרחבים, מתוך ההבנה שבמשפחות רבות יש ילדים ביותר מקבוצת גיל אחת. אחד המעברים עוצב בצורת חור מנעול שאפשר לעבור דרכו ולהגיע מאזור אחד לשני.
"הכוונה הייתה ליצור מקום מאוד נעים, שמצד אחד מאפשר את כל הפעילויות המשחקיות אבל מצד שני יש בו איזשהו שקט", מסבירה שני חי. "היה לי מאוד חשוב להשתמש בשפה העיצובית שמזוהה איתי, שזו שפה מאוד נקייה המושפעת מהעיצוב הסקנדינבי. יש כאן פלטת צבעים בהירה ומאוד מצומצמת, בעיקר עץ, ורדרד ותכלת, שמשרתת את הצורך למנוע עומס צורני וליצור מקום של שקט. בגלל שמדובר בחלל ציבורי, יש גם חשיבה על תחזוקה לאורך זמן ודגש על שימוש בחומרים עמידים, עקרונות שמנחים אותי בעשייה של כל מרחב ציבורי".
הילד במרכז
ב-11 השנים האחרונות עיצבה שני חי מגוון של מרחבים ציבוריים, ביניהם גני ילדים, בתי ספר, מחלקות לילדים בבתי חולים ורבים אחרים. "ההשכלה שלי היא בתחום העיצוב אבל לא רק בו. למדתי אמנות במדרשה ואחר כך למדתי עיצוב בניו-יורק ובלונדון, ועשיתי תואר שני בפילוסופיה של אמנות מודרנית. בסופו של דבר הגעתי לתחום פשוט בגלל שלא מצאתי רהיטים לבת שלי כשהיא הייתה תינוקת. היא הייתה הקליינטית הראשונה שלי, לפני 28 שנה. מעיצוב החדר שלה עברתי לעצב חדרים של אחרים ורהיטים לילדים, ומשם העסק צמח".
20 צפייה בגלריה
"הגעתי לתחום כי לא מצאתי רהיטים לבת שלי כשהייתה תינוקת": שרית שני חי
(צילום: רוני כנעני)
"לפני 11 שנים פנתה אליי לקוחה וסיפרה שיש לה חלום לפתוח גן שהעיצוב שלו ישתלב בצרכים הפדגוגיים. אותו גן ברמת-השרון התפרסם משום שהוא היה בעצם הראשון ששילב פדגוגיה ועיצוב, ושם הקריירה שלי קיבלה טוויסט והגיעה גם למרחב הציבורי. לשמחתי עם הזמן זה זלג גם לתחום המוסדי. עיצבתי את בית הספר 'ביכורים' במרכז תל-אביב ואת בית הספר 'הירדן' בשכונת התקווה יחד עם האדריכליות חן שטיינברג נבון ואיילת פישר, אשכול גנים במתחם שהיה פעם השוק הסיטונאי, למשל. זה משמח מאוד כי זו הצורה להגיע לקהילות שלא בהכרח יכולות להרשות לעצמן עיצוב במקומות אחרים".
עבדת רק במרכז הארץ?
"בהחלט לא. ממש בימים אלה נפתח מרכז לגיל הרך בבאר־שבע בעיצובי. עיצבתי אשכול גנים ביישוב יאנוח־ג'ת שבגליל. התחלתי עכשיו לעבוד עם חברת 'סודה סטרים', שרוצה ליצור גני ילדים לעובדים במפעל שלהם בדרום. אני חושבת שיש היום הבנה כללית שצריך להשקיע בילדים וילדות, וההבנה הזאת מחלחלת יותר ויותר".
איזה חלק מהעבודה שלך תופס היום השוק הציבורי ואיזה הפרטי?
"בערך חצי-חצי. העבודה למרחב הציבורי נמשכת שנים ולא תמיד משתלמת מבחינה כספית, ואני עושה אותה מתוך אהבה ואידיאולוגיה. לצד זה אני נהנית מאוד גם מהעבודה בבתים של לקוחות פרטיים וגם מעיצוב מוצר – עבודה שיש בה מבחינתי המון שמחת חיים".
מה העקרונות שלפיהם את מעצבת מבני ציבור לילדים?
"הגישה העיצובית שלי שמה את הילד במרכז הן מבחינה מטאפורית והן מבחינה ארגונומית. אם זה מרחב לימודי, חשוב לי מאוד לייצר חוויה של למידה תוך כדי הנאה, לעצב סביבה שמעודדת למידה, שתיתן לילד השראה ותגרום לו לרצות ללמוד. השיטה של למידה פרונטלית כבר לא רלוונטית לתקופתנו, ולכן בכל המרחבים שאני מעצבת אני משתדלת לבטל את ההיררכיה בין תלמיד למורה ולאפשר לילדים לבחור איך הם לומדים. המשמעות בפועל היא שולחנות שמאפשרים לעמוד ולא רק לשבת, או מרבצים שניתן להשתרע עליהם.
"עיקרון נוסף שקידמתי לאורך השנים ושאני חושבת שבאמת הייתה לי בו השפעה, הוא ההבנה שילדים יודעים להעריך יופי ואסתטיקה. כשאנחנו משקיעים בהיבטים האלה אנחנו בעצם מחנכים אותם לאסתטיקה ולתרבות – אלה דברים שילדים סופגים ונוצרים בקרבם".
סביבה עם ערך תרפויטי
עבודתה של שני חי במרחב הציבורי לא מוגבלת למרחבי לימוד או משחק בלבד. לאחרונה עיצבה שלושה חללים שונים בבתי חולים. "הראשון הוא מרחב טיפולי במחלקה הכירורגית של בית החולים שיבא תל השומר, שמיועד לתווך תהליכים ניתוחיים לילד", היא מספרת. "הרעיון היה ליצור מקום שיקל על המפגש של הילדים עם המחלקה ויקטין את האפקט הטראומטי שלו.
"בתהליך העיצוב נפגשנו עם אנשי מקצוע, רופאים ופסיכולוגים כדי להבין איך לעצב את המקום – והתוצאה מדהימה. לאחרונה יצא לי להיות שם ולראות איך מטופלת בת חמש מגיעה לחדר מבוהלת ואומללה כמה שעות אחרי ניתוח. למזלי ולשמחתי ראיתי במו עיניי את השינוי שהילדה עברה כשהתחילה לשחק, להיות מנתחת קטנה ולטפל בבובה. זו הייתה הדגמה חיה ומרגשת לכמה שהסביבה משנה ויוצרת את החוויה הרגשית, גם של מבוגרים וגם של ילדים.
"המרחב השני נמצא במרכז אברבנאל לבריאות הנפש. זו מעבדת יצירה למתבגרים מתמודדי נפש, מקום שהוא סוג של טריטוריה חיצונית שמופרדת מבית החולים מבחינה עיצובית וגם מבחינה קונספטואלית. המתבגרים מגיעים למקום כדי לעבור תרפיה ביצירה, והרעיון העיצובי היה ליצור מרחב שיגרום להם לחייך. המרחב השלישי נמצא בבית החולים אסף הרופא. זה מרחב למידה לילדים מאושפזים לטווח ארוך. אני חושבת שמה שמשותף לעיצוב של כל המרחבים האלה זה הניסיון להשכיח מהילד איפה הוא נמצא כחלק מתהליך ההחלמה".
עיצוב של חללים לילדים חולים נשמע כמו עבודה קשה מבחינה נפשית.
"זה אכן מאוד קשה, אבל אני שמה את זה רגע בצד, בעצם שמה את עצמי קצת בצד, ומסתכלת על המטרה הסופית. את הפרויקטים האלה אני עושה בהרבה אהבה, מתוך חדוות יצירה וגם בתחושה של שליחות".
מה הדבר הבא שאת חולמת לעצב?
"הייתי שמחה להמשיך לעצב בתי חולים, פנימיות לילדים ומקומות נוספים שבהם לסביבה יש ערך תרפויטי. אני נתקלת בהמון מרחבים ציבוריים בכלל ורפואיים בפרט שיש בהם ניכור, זרות וקשיי התמצאות, ואני תמיד חולמת לעצב אותם אחרת. המון מקומות שהייתי רוצה לשנות קשורים לחוויות האישיות שלי. הייתי רוצה לעצב בתי יולדות למשל, מקומות שיש בהם ערך".
למרחב הציבורי הישראלי ולחלקים המוקדשים בו לילדים, סבורה שני חי, יש עוד דרך ארוכה לצעוד. "אנחנו ממש בתחילת הדרך. זה היופי בקריירה שלי, כי זכיתי להמציא תחום שלא היה קיים בארץ, ליצור יש מאין. אנחנו חיים במדינה צעירה, ואכן יש המון בעיות במרחב שלנו: הגנים מוזנחים ועל המדרכות לא תמיד אפשר ללכת עם עגלה. גם רוב בתי הספר בהחלט לא נראים כמו שהם צריכים להיראות. הרבה פעמים ניכר שהשקיעו רק באדריכלות של המבנה, ולא הבינו שהילדים – וכמובן גם המבוגרים – שוהים רוב הזמן בפנים ולא בחוץ. לכן התשובה האמיתית צריכה לכלול השקעה בעיצוב פנים ולא רק באדריכלות.
"אבל אני רואה מגמה של עשייה ושינוי. אין יום שלא פונים אליי בבקשה לעצב חלל ציבורי כלשהו. כשהתחלתי לעצב, גם הרעיון של השקעה בחדרי ילדים לא היה מקובל. לפני כמעט 30 שנה זה נתפס כמותרות. היום זה לגמרי נורמטיבי, והשוק פורח, ככה שהשינוי יכול לקרות והוא אכן קורה".
נוסף על העבודות המסחריות והציבוריות זכית להציג גם במוזיאון העיצוב בחולון.
"נכון, לפני כשנה פנתה אליי מיה דבש ממוזיאון העיצוב בחולון וביקשה ממני ליצור אובייקט עבור התערוכה 'קופסה שחורה'. זו תערוכה שמציגה את אוסף המוזיאון, והיא הסבירה שאין להם די עבודות שפונות לילדים. זה היה בימים הראשונים של הקורונה, תקופה של חוסר ודאות וחרדה. עבדתי בעיקר מהבית, והיה בזה משהו מוזר וגם קצת נעים. בסוף יצרתי מיצב שהוא מעין מרחב רך, סוג של אי עם סלעים רכים שעליהם יש מושבה של כלבי ים.
20 צפייה בגלריה
אי עם סלעים רכים במוזיאון העיצוב חולון: "תוכנן כך שיהיה אפשר לשבת עליו"
(צילום: רוני כנעני)
"בגלל שהתערוכה נפתחה תוך כדי הקורונה יש כאן החמצה מבחינתי, כי המיצב תוכנן כך שיהיה אפשר לשבת עליו, ועכשיו זה אסור. מצד שני ההעמדה שלו בתוך חלל המוזיאון ממש נהדרת. הוא מוצג בקומה העליונה, מקום שבו המבנה האדריכלי המיוחד של המוזיאון, שיצר רון ארד, בולט בתוך החלל ומבליט את העובדה שהמיצב מתכתב עם האדריכלות ובעצם מהווה סוג של הומאז'. לשמחתי העבודה הזאת, יחד עם מיצב נוסף שתכננתי עבור מוזיאון ישראל, פורסמה במגזינים בינלאומיים חשובים כמו Dezeen ו-Wallpaper. אני חושבת שזו דוגמה נוספת למגמה העולמית של השקעה בעיצוב לילדים. זו מגמה סופר חשובה בעיניי, ואני שמחה וגאה לקחת בה חלק".
