"להתרפק על העבר זה כמו לאגור שומן", מספר המעצב יעקב קאופמן (76) בראיון ל-ynet לרגל התערוכה החדשה שלו שמוצגת בימים אלה בתל אביב. "אני לא אוהב להסתכל אחורה", הוא אומר, "יש דברים שלא רוצים לזכור".
15 צפייה בגלריה
עבודות מוקדמות ועבודות שלא הוצגו: התערוכה "היסטוריא1" של יעקב קאופמן
(צילום: מירב רהט גלריה)
באופן פרדוקסלי למדי, התערוכה "היסטוריא1" עושה בדיוק את זה. עבודות שונות ומגוונות מתוך תערוכות נבחרות שקאופמן הציג לאורך השנים מוצגות זו לצד זו בגלריית בר יוחאי 5 (BY5ׁׂׂׂׂ), ומהוות הזדמנות להתרשם מנקודות ציון בדרכו האמנותית הארוכה של מי שנחשב לאחד מאבות שדה העיצוב בישראל. לצד עבודות שלא הוצגו מעולם, כוללת התערוכה עבודות מוכרות של קאופמן - החל בתערוכת היחיד הראשונה שלו משנת 1991 "מרעיון למוצר", דרך התערוכה הידועה "שרפרפים" מ-2015 ועד ה"פיגורינות" שלו שהוצגו במוזיאון ישראל. הפעם, לראשונה, אובייקטים מוזיאליים שלו אף יועמדו למכירה.
משנות ה-70 ועד היום, קאופמן מהלך על הקו הדק שבין אמנות לעיצוב, מותח את הגבולות בין שני התחומים ומשלב הומור ואנושיות במוצרים. השרפרפים, הכיסאות וגופי התאורה שלו הוצגו במוזיאונים וגלריות ברחבי העולם, אך הפריט הכי מוכר שלו הוא מעמד תזכורות בשם "מוריס" שעיצב עבור סטודיו Monkey Business - דמות חמור שבגבה דפי "ממו" ובפיה מקום לדף עם תזכורת.
"אני מעצב תעשייתי בסופו של דבר", מסביר קאופמן. "אני מתכנן מוצרים שמיוצרים בכמות תעשייתית, כמו 'מוריס' החמור, אבל עושה גם דברים שהם יחידים במינם, אותם אני עושה בשביל העניין. בזקנתי, 99 אחוז מהזמן שלי מוקדש לעשות דברים שהם לא למען ייצור תעשייתי, אלא חקר צורה, אבולוציה של צורה ותופעות של מבנה, צורה ותפקוד. אני תמיד עובד עם שתי אונות מבחינת פעילות, בין מוצר תעשייתי ל"וואן אוף אה קיינד".
15 צפייה בגלריה
המוצר המוכר ביותר של קאופמן: "מוריס", שעיצב לסטודיו Monkey Business
(צילום: סטודיו דן לב)
"הצלחה קשורה בתזמון"
קאופמן עלה ארצה עם משפחתו מפולין בגיל 12. כנער למד לימודי ערב בבית הספר המקצועי "עמל" במסגרת חניכות מודרכת, ובשעות הבוקר עבד בבתי מלאכה. "הגעתי לעולם העיצוב התעשייתי בצורה כמעט מקרית", הוא מספר, "עבדתי בכל מיני עבודות בתעשיית המתכת - ענף שיש לו הרבה תחומים ורבדים, ובערב למדתי ככל שיכולתי. לא גמרתי בית ספר תיכון, שלא לדבר על בגרות. היה לי קשה כעולה חדש. גם בגלל מגבלות השפה, התרבות, וגם חוסר היכולת להשלים את פערי הלימוד. אבא שלי היה תופר בתעשיית הנעליים וגם אימא שלי עבדה במשך תקופה כפועלת ייצור ועבדה על גימורים ופינישים. אבא עבד בבית כל חייו ואני גדלתי מתחת למכונות תפירה. אמנם לא רציתי לעשות את מה שאבא שלי עשה, אבל העיסוק בדו-ממד, תלת-ממד, בצורה ובאיך דברים נוצרים, משך אותי מגיל צעיר".
קאופמן מספר כי בזמן שחבריו התגייסו לצבא, הוא הלך ללמוד אמנות בבת-ים. במקביל, למד עיצוב תעשייתי במסגרת לימודי חוץ של הטכניון בתל אביב. בתערוכה הראשונה שלו ב-1978 בניו יורק הציג אמנות, אך מהר מאוד עבר לעיצוב תעשייתי. הכיסא, כרהיט בסיסי המקשר בין אדם, אובייקט וסביבה וכחפץ משמעותי עם הקשרים סימבוליים ומטאפוריים, היה הנושא של ספרו הראשון של קאופמן משנת 1987, ומופיע רבות ביצירתו. בתחילת דרכו עיצב כיסאות עבור חברות איטלקיות ובנוסף עסק במהותו של הכיסא מבחינה רעיונית, תוך הצגת רישומים, סקיצות ודגמים של אלמנטים לישיבה שפיתח מתוך מחקר מעמיק.
מהיכן מגיעה המשיכה לכיסאות ולשרפרפים?
"זה דבר שקיים בכל מדיה. יש את הסופר, נניח, שיכתוב על המשפחה כדי לשקף על הסיפור שלו עצמו. אני מתעסק עם אובייקטים שהם סוג של ארכיטיפים, צולל לתוכם ובונה סביבם טריטוריה שונה. כשאני חושב על כיסא, אני חושב על ילד שיושב על כתפי אביו, שזה כמו כיסא ראשוני, אבל זה יותר רעיון. אתה יושב בגובה מסוים ויוצא איתו לטיול בפארק. אין באמת 'כיסא' כזה ואי אפשר לייצר אותו, אבל אני מתעסק גם באותם דברים רעיוניים שלא ניתנים לצריכה".
קאופמן מציין כי בתחום העיצוב התעשייתי יש כמות רעיונות אדירה ואחוז מאוד קטן וזניח שמופק בפועל. "במקרה של המוצרים שלי, לרוב אני זה שיוזם ומציע רעיון. אני בוחן מה יש ומה אין. לפעמים עולים צרכים מסוימים, ואתה חושב לעצמך שאולי משהו יכול להתאים. אבל בדרך כלל היזם הוא זה שיש לו ידע לגבי השוק שבתוכו המשחק מתרחש, הוא רואה מה הסיכויים שלו להצליח עם מוצר ומקיים עסק שמטרתו לפחות לא להפסיד".
אתה יודע לכוון למוצרים מסוימים שאתה חושב שיצליחו?
"כמובן שאני לא אובייקטיבי, אבל יש הרבה דברים שאני חושב שהם נהדרים ולא מצליחים כמו שחשבתי, או להיפך. זה כמו שיש המון ספרי משוררים פנטסטיים על המדף שהרבה לא מכירים. זו תעלומה שאף אחד לא יכול לפצח אותה. ההצלחה קשורה בתזמון, ברוח הזמן ובתנאים מסוימים".
"אין לי בעיה להיפרד מעבודות"
במהלך השנים קאופמן זכה בהרבה פרסים על פועלו. ביניהם פרס העיצוב האיטלקי, Compasso d'oro, בשנת 1991; פרס ה-Red Dot היוקרתי בגרמניה על אחד מגופי התאורה שעיצב; פרס מטעם חברת KAI היפנית, בתחרות תכנון מספריים; פרס מטעם המוזיאון לארכיטקטורה ועיצוב בשיקגו. "הזכיות והפרסים האלה היו בעצם האינטרס של היצרנים והתעשיות שעבדתי איתן", הוא מספר, "לי לא היתה מוטיבציה להגיש את עצמי למועמדות לפרס. אותי זה לא עניין".
למה לא?
"אני תחרותי בדברים אחרים. תחרות המספריים, למשל, הייתה היחידה שעניין אותי להתמודד, מתוך המחקר של החפץ הזה. הגשתי כמה הצעות, ואחת מהן זכתה. יש לי עניין מיוחד בארכיטיפים של מוצרים. בעיניי הדברים מדברים בשביל עצמם".
15 צפייה בגלריה
לצד עבודות שלא הוצגו מעולם, כוללת התערוכה עבודות מוכרות של קאופמן
(צילום: מירב רהט גלריה)
נשמע שאתה מאוד צנוע.
"אני לא כל כך צנוע. זה לא נכון. אני מעריך את הדברים שאני עושה, ואני עושה הרבה דברים. יש דברים שאני מעריך ויש דברים שלא. אני מודע לעשייה שלי".
אז מה הדבר שאתה הכי גאה בו?
"אני אגיד לך את התשובה שמעצבים תמיד עונים - תמיד זה יהיה הדבר האחרון שעובדים עליו. אם התעוררתי באמצע הלילה והיה לי פתרון לאתגר שאני חושב עליו, זה יהיה זה".
ומה לגבי דברים שאתה פחות גאה בהם?
"אני לא אגלה לך. זו בושה וחרפה".
אתה דואג שמא אנשים יאהבו אותם פחות אם תגלה?
"בואי, אני אספר לך. פירקתי עכשיו את תערוכת הקשתות שהוצגה במוזיאון העיצוב. העברתי את הדברים לאוטו, והיו כמה דברים שאמרתי לעצמי בדרך שאני לא מאמין שאני תליתי אותם. ממש בושה וחרפה. בשונה מאמנות, שאותה אוספים, אין הרבה מה לעשות עם פריטים מתחום העיצוב, אבל זה עניין של טרנדים, של שוק. זה מייצג תופעות חברתיות. לדוגמה, לפני כמה עשורים עבודת הצילום לא נחשבה כאמנות. היו משלמים על צילומים 100 דולר. היום עולם הצילום נכנס לקטגוריית אספנות, והיום צילום יכול לעלות גם עשרות אלפי דולרים".
15 צפייה בגלריה
"היו כמה דברים שאני לא מאמין שתליתי. ממש בושה וחרפה": תערוכה "חוקר־מעצב־אוסף" במוזיאון העיצוב חולון
(צילום: דור קדמי)
אז אולי גם הקשתות יהפכו בבוא היום למוצר אספני?
"יכול להיות. כרגע בתערוכה בבר יוחאי 5 מוצגים פריטים מכל מיני תקופות של עשייה, עם פריטי אספנות שמיועדים למכירה. האם יהיו קונים שיראו בהם ערך כלכלי? אין לדעת".
לא קשה לך להיפרד מהיצירות שלך?
"המחסן שלי מלא ויש מציאות. אין לי בעיה להיפרד מעבודות, אני מכיר במציאות, וחלק ממנה היא גם ארנונה גבוהה על אחסון".
מה הפעם הראשונה שקנו ממך משהו?
"אני כבר לא זוכר אותה. אבל מצד שני אני גם לא זוכר יידיש ופולנית".
אתה לא זוכר את שפת האם שלך?
"אני שומע ומבין, אבל לא מדבר. אם מישהו ייטפל אלי במאה שערים, אולי אצליח לענות לו ביידיש, אבל אני אומר את זה בשביל הדאחקה".
איזה מוצר לדעתך הוא בבחינת המצאה גאונית?
"וואו. זו שאלה. תני לי לחשוב על זה. המטוס של ליאונרדו דה וינצ'י שלא הצליח לטוס. זה היה כישלון של סקיצה. הוא ניסה לחקות את תנועת ציפור, אבל רק מאוחר יותר הבינו שצריך לפתח את העניין. זה מה שנקרא 'כישלון מפואר', ואני מחזיק מכישלונות".
למה?
"כי רק מכישלונות מתפתחים דברים. יש יוצרים שלא מודים שיש להם יצירות פסולות במגירה. זה לא אומר שאין להם. חלק מודים בזה וחלק לא. שימבורסקה (המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה, ל"מ) כתבה פעם שהכי חשוב לזרוק, להמשיך הלאה. שמי שמערבב פסולת עם משהו שאינו פסולת יביא להורדת הממוצע, לבינוניות".
ואם כבר בינוניות, אתה חושב שהחידושים שעומדים לרשות המעצבים כיום, לעומת השרטוט הידני של פעם, לדוגמה, זה דבר טוב במהותו?
"אני מאמין שהאבולוציה וההתפתחות מתקדמות רק כשמשהו אחר מתנוון. אני לא שיפוטי כשאני אומר שאנשים לא יודעים היום מה זה שרטוט ידני. אני למדתי שרטוט טכני ידני, אבל כיום השרטוט ממוחשב ומיד עוברים לתלת-ממד. פעם זה היה בבחינת אגדה. היום לא הגיוני לעשות שרטוט ידני, ולקדמה יש את היתרונות שלה, למרות שיש תכונות שמתנוונות בדרך. אבל אני מקווה שהן מיותרות לנו".
יעקב קאופמן – הִיסְטוֹרְיָא1
אוצרת: מירב רהט
21.5-26.6.21
גלריה BY5, רחוב בר יוחאי 5 תל אביב
שעות פתיחה: שני-רביעי 10:00-15:00, חמישי 11:00-18:00, שישי ושבת 10:00-14:00 ו/או בתיאום מראש
