איחוד האמירויות, שפתחה עבורנו את שעריה בשנה האחרונה, הפכה לאחד היעדים הפופולאריים והנחשקים בקרב התיירים הישראלים. מה סוד הקסם של מדינה שהטמפרטורה הממוצעת בה בקיץ היא 40 מעלות חום? ככל הנראה המבנים הביזאריים והגרנדיוזיים והפאר הלא מתנצל שקיימים שם. המדינה הערבית ששוכנת בקצה המפרץ הפרסי ומורכבת משבע נסיכויות (אמירויות), סיפקה לעולם בעשורים האחרונים לא מעט מופעים אדריכליים קיצוניים, החל בגורדי השחקים בגבהים הבלתי נתפסים ועד האיים המלאכותיים רחבי הידיים שבה.
נדמה שבעשורים האחרונים איחוד האמירויות לא בחלה באמצעים (ובכסף) בכדי למתג את עצמה כ"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", לפחות בכל מה שקשור באדריכלות. חלק מתהליך המיתוג האינטנסיבי כלל רשימה ארוכה של אדריכלים-סלבז בינלאומיים כמו זאהה חדיד ונורמן פוסטר, שרצו להטביע את חותמם ביעד המדברי.
"לפני 20 שנה, עם תחילת ההייפ סביב איחוד האמירויות כולם רצו לבנות בדובאי", מספר האדריכל ארז אלה, מרצה במחלקה לארכיטקטורה באקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל". "זה היה מגרש המשחקים החדש של אדריכלי העולם. אפשר היה לנסות שם כל מיני דברים חדשים והיו הבטחות אורבניות לתיקון עולם במדבר". השילוב בין מדינה עשירה תחת שלטון מלוכני שמקדם כל מה שחפץ בו, להיעדר חוקי בנייה נוקשים וחוסר תשומת לב לזכויות אדם, איפשר לחלק מההבטחות הללו להתממש במציאות, והוביל לקיומן של כמה מהתופעות האדריכליות המעניינות בעולם.
הכל, ובגדול
כמו במדינות רבות אחרות בעולם, גם באיחוד האמירויות לא הבינו שהגודל לא קובע. תמונות של ערים כמו דובאי ואבו-דאבי הבירה, חושפות שהקו האדריכלי ששולט במקום הוא "כמה שיותר גדול - יותר טוב". כמעט כל אטרקציה אדריכלית חדשה שקמה באמירויות שואפת להיות הכי גדולה בעולם.
אחת כזו למשל היא המסגרת של דובאי, מבנה תצפית בצורת מסגרת זהב שמספק נוף פנורמי מרהיב אל העיר, והקמתו עלתה כמעט 50 מיליון דולר. המסגרת האדירה נחנכה ב-2018, מתנשאת לגובה 150 מטר, רוחבה הוא 93 מטר והיא נחשבת למסגרת הגדולה ביותר בעולם.
אם זה לא מספיק, באוקטובר 2021 צפויה להיחנך בדובאי אטרקציית תצפית נוספת בשם Ain Dubai. האטרקציה החדשה היא למעשה גלגל ענק עצום שמגיע לגובה של 250 מטרים. Ain Dubai צפוי היה להיפתח לקראת תערוכת האקספו העולמית 2020 שנדחתה בעקבות מגפת הקורונה, והוא ללא ספק יהיה גלגל התצפית הגדול והגבוה ביותר בעולם. לשם השוואה, הגלגל השני בגודלו אחרי Ain Dubai הוא ה-Hig Roller בלאס וגאס, שמגיע "רק" לגובה של 167 מטרים. במבט על Ain Dubai, ממדיו של ה-London Eye המפורסם (135 מטרים) נראים פתאום זניחים וחסרי משמעות.
המבנה הסופי של גלגל התצפית החדש עשוי מ-9,000 טונות של פלדה והוא כולל 48 תאים שיכולים לאכלס 1,900 בני אדם בבת אחת. קברניטי הפרויקט בהחלט מתגאים במיזם שלהם ומנסים לפרוט את הגודל האדיר של ה-Ain Dubai להשוואות שיהממו את כל מי שיבקר שם. עובדה כזו למשל, היא שאם מחברים את 192 הכבלים שמרכיבים את הגלגל מתקבלים 2,400 קילומטרים, שהם המרחק בין דובאי וקהיר.
מי שמנצח על המרדף אחר הגודל באמירויות הוא ללא ספק מגדל הבורג' ח'ליפה (Burj Khalifa) שבדובאי. המגדל נחנך ב-2010 וכבר 11 שנים שומר על מקומו כמגדל הגבוה ביותר בעולם. 828 המטרים של הבורג' כוללים 160 קומות שמאכלסות מגורים, תיירות, משרדים, צרכי ציבור ותשתיות. "מה שמעניין הוא שהבניין הפך לישות בפני עצמו", מסביר אלה, "הגודל הפיזי שלו התחיל להכפיל את עצמו בממדים אחרים ובמדיות החברתיות".
הבניין הגבוה בעולם
במסגרת עבודתו של אלה עם סטודנטים לאדריכלות בבצלאל, הוא הנחה לאחרונה לצדה של האדריכלית נוף נתנזון קורס שמטרתו הייתה לזהות ולהעמיק בתופעות האדריכליות באיחוד האמירויות. "הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות מגיעים שני עשורים אחרי ההכרזה על המקום כלונה-פארק של האדריכלים", אומרת נתנזון. "מוסיפים לזה את מגפת הקורונה, ונראה שהזמינו את הישראלים למסיבה אחרי שכל האורחים עזבו. התחושה הזו יצרה הזדמנות לבדוק במסגרת אקדמית האם ההבטחה המסעירה של תחילת שנות ה-2000 מומשה".
נתנזון מדגישה שלמרות התופעות החברתיות והחוקיות הבעייתיות במדינה, המטרה בתהליך הייתה להסתכל על האמירויות ללא ציניות או שיפוטיות. "הרעיון היה להסתכל על איחוד האמירויות בגלל שזו הייתה הבטחה אדריכלית גדולה מאוד", היא מסבירה. "היה לנו חשוב לאורך כל הסמסטר לא לבוא מגישה שיפוטית. רצינו להבין מה זה נוצר שם מבלי לשפוט אם זה טוב או לא ובלי ניסיון לתקן".
הסטודנטית ספיר שי שהשתתפה בקורס, ביקשה לחקור את ממדיו המוחשיים והבלתי מוחשיים של הבורג' ח'ליפה. "יש שם הכל. זאת ממש עיר אנכית", היא מספרת. "ניסיתי להבין עד כמה המבנה באמת גדול, ובכלל מה משמעות המושג גדול". כדי לעשות את זה, היא בחנה תחילה את ממדיו הפיזיים של הבורג' והשוותה אותם לנקודת הייחוס הקרובה ביותר – ישראל.
במחקרה היא גילתה כי שטח הבנייה הכולל של הבניין הוא פי 1.7 משטחי הרצפה למגורים של ירושלים, וכי בכל רגע נתון נמצאים בבניין מספר אנשים כמו מספר תושביה של קריית עקרון כולה. עוד היא גילתה כי בתפוסה מקסימלית ניתן להכניס לבניין את כל תושבי אופקים. גילוי מעניין נוסף הוא שצריכת המים היומית הממוצעת בבורג' שמאכלס בדרך כלל 10,000 איש, גדולה פי 4.5 מצריכת המים היומית הממוצעת של כל תושבי ירושלים ב-2019.
"הגדלים שמרכיבים את הבורג' ח'ליפה עצומים ובלתי נתפסים והם מעידים על עוצמת הגודל של הבניין, אבל יש עוד מרכיבים שמתארים את הגודל שלו. אלו גדלים שלא ניתן להעריך ולכמת והם מוכיחים שהארכיטקטורה שלו מתקיימת גם מעבר לממדים הפיזיים שלו", שי טוענת, לאחר שבחנה את התופעות האנושיות והתרבותיות שמתקיימות סביב המגדל. "הבניין הזה הפך לתופעה. אנשים רוצים להיות חלק מהדבר הזה ועוברים תהליך הזדהות עם מה שהבניין מייצג. כשמשווים את חמשת הבניינים הגבוהים בעולם לבורג' הם 'פשוט גבוהים'. לא שומעים עליהם כמו ששומעים עליו".
מתקני הקירור של דובאי
מאחורי המגדלים הנוצצים של האמירויות עומד מפעל טכני עצום. נושא התשתיות לכאורה לא אטרקטיבי כמו האטרקציות שיש בדובאי, אבל הסטודנט מתן ביטון ביקש לחקור דווקא את "מאחורי הקלעים" של האדריכלות הגרנדיוזית. ביטון התמקד באופן בו מקררים את השטחים האדירים של מגדלי הזכוכית שבדובאי, והגיע לגילוי מפתיע ביותר. "צריכת החשמל בדובאי עלתה משמעותית ב-20 שנה האחרונות, שזה הגיוני, אבל הנתון המעניין הוא ששבעים אחוז מצריכת החשמל קשור במזגנים ובקירור הבניינים שעטופים בזכוכית", הוא מסביר. "שאלתי את עצמי איפה הם מחביאים את כל המעבים של המזגנים, וכך הגעתי למתקני הקירור של דובאי. הגילוי המפתיע היה איך המתקנים האלה נראים".
19 צפייה בגלריה
מתקני הקירור של דובאי: חזית קלאסית שמסתירה מנועי מזגנים
(צילום מתוך האתר: adcenergysystems.com)
ביטון הצליח להצביע על תופעה לא פחות ממדהימה: מבני קירור החדשים וגדולי הממדים מסתתרים מאחורי מעטפת אוריינטלית ו"עתיקה" למראה. מלבד תפקידה בהצנעת מתקני הקירור, אין למעטפת האדריכלית תפקיד אחר, אך ניכר כי נעשתה מלאכת מחשבת בתכנון שלה. "כלפי חוץ זה נראה כמו מבצר אטום. כשאתה עומד ברחוב קשה להבין את המטרה של המבנה או מה קורה שם", הוא מסביר. "במבט מלמעלה מבינים שאין שום קשר בין מה שהחזיתות משדרות למה שקורה בפנים".
19 צפייה בגלריה
האדריכלות של מתקני הקירור: להזכיר טכניקות קירור מסורתיות
(צילום מתוך האתר: transgulfem.com)
ביטון בחן למעלה ממאה מתקני קירור. "מצאתי לפחות 30 מבנים שמדברים באותה שפה אדריכלית. התחלתי להבין שלא מדובר במבנה יחיד ומיוחד אלא ברעיון כולל". מניתוח החזיתות של מתקני הקירור, הבין ביטון שהאלמנטים שמקשטים אותן אינם סתמיים, אלא מנסים לשחזר ולהזכיר טכניקות קירור מסורתיות מהמפרץ הפרסי שנהוג היה להשתמש בהן לפני כ-3,000 שנה. כך למשל גגות וחריצים בקירות שמטרתם להסיט רוח כלפי מטה ולקרר את רצפת החלל; ולוחות אוורור מגולפים הנקראים "משרבייה" שמאפשרים כניסת אוויר וקירור המבנים.
19 צפייה בגלריה
החזיתות המחופשות: נטולות שימוש ונועדו לקישוט בלבד
(צילום מתוך האתר: adcenergysystems.com)
ההבדל המהותי בין המבנים המסורתיים למבנים המודרניים, לדבריו של ביטון, הוא שבעבר אלמנטים אלו קיררו בתי מגורים בני קומה או שתיים, בעוד שעל ה"חזיתות המחופשות" הם נטולי שימוש ונועדו לקישוט בלבד. "אני חושב שהם ניסו לשמר רעיון ולא את מה שבאמת היה", הוא מסביר. "השאלות שעלו לי הן מדוע הם מנסים לשמר זהות מקומית דווקא דרך מבני התשתית והאם יש דרכים אחרות לעשות את זה? אלו שאלות שאין להן תשובה אחת חד משמעית".
האדריכלות שמאחורי השופינג
מלבד אטרקציות התיירות, המגדלים ומבני התצפית, הקניון הוא אחת מדרכי הבילוי הפופולאריות והאהובות באמירויות. הסטודנטית עדי קליין ניסתה להתחקות אחר המנגנון האדריכלי והפסיכולוגי שעומד בבסיסם של קניוני הענק בדובאי שהפכו אותה למעצמת השופינג הגדולה ביותר בעולם.
"באיחוד האמירויות יש כמות גדולה של תיירות חוץ, ורוב התיירים מגיעים לצרכים של פנאי ונופש. לפי דו"ח של מאסטרקארד למדד ערי יעד גלובליים לשנת 2019, דובאי היא העיר בה תיירים מוציאים הכי הרבה כסף (30.82 ביליון דולר בשנה) ובפער גדול מהערים אחריה ברשימה. גיליתי שרוב הכסף הזה יוצא על שופינג", מספרת קליין. נתון זה הוביל אותה להתמקד בתופעת הקניונים בדובאי בהשוואה להתפתחותה בעולם ובייחוד בארצות הברית.
הקניון בדובאי הפך ממרכז קניות למקום שמאגד תחת קורת גג אחת אטרקציות שונות ומגוונות. מי שמייצג את התופעה הזו הכי טוב הוא ככל הנראה קניון דובאי (Dubai Mall), אחד מהקניונים הגדולים ביותר בעולם. המבקר בקניון יוכל למצוא בשטחו אטרקציות כמו אקווריום ענק, משטח החלקה על הקרח, מפלים, פארק VR (מציאות מדומה) ועוד. הוא מזכיר יותר פארק שעשועים ממרכז קניות סטנדרטי, ועל כן ההשוואה בינו למודל הקפיטליסטי של אשפית האטרקציות "דיסנילנד" אותה ערכה קליין, הייתה יותר ממתבקשת.
הדמיון העיקרי שמצאה בין דיסנילנד לקניון הוא חיבור חזק בין השופינג והאטרקציה. קליין בדקה כיצד האדריכלות והאופן בו היא מנתבת את האנשים במבנה מאפשרת למקסם את הפקת הכסף מהמרחב. "ראיתי שהכניסה והיציאה מאטרקציה תמיד תהיה דרך חנות או מסעדה. בנוסף, בדומה לחלוקה של דיסנילנד לנושאים, גם בקניון מסביב לכל אטרקציה מתארגן עולם של חנויות או מסעדות שמתאים לה. כך למשל מעל 60 אחוז מהחנויות מסביב למשטח ההחלקה על הקרח הן חנויות ספורט", היא מסבירה.
19 צפייה בגלריה
סביב כל אטרקציה בקניון דובאי מתארגן עולם שלם של חנויות או מסעדות
(צילום: ShutterStock)
"באותו אופן קניון דובאי הוא הכניסה והיציאה הבלעדית לאטרקציה הרווחית ביותר בעיר – הבורג' ח'ליפה. כשחוזרים לקניון מהביקור במגדל, גם אם רק בשביל לצאת החוצה, עוברים בשדרת חנויות היוקרה. החיבור בין הקניות לאטרקציה חוזר על עצמו ברחבי הקניון שוב ושוב ולא מותיר ברירה אלא לשלוף את הארנק".
ערי הרפאים של תעשיית הנפט
עיקר התופעות האדריכליות והתרבותיות נמצאות בערי האמירויות. עם זאת, הסטודנטים יעל פרץ ואביתר לוי התמקדו בתופעה מעניינת וייחודית שנמצאת במדבר המקיף את הערים: מחנות העובדים של תעשיית הנפט. אותם מחנות שנראים ממבט על כמו עיר קטנה או מחנה צבאי, מאופיינים כלפי חוץ בסדר מופתי. המחנות במדבר אינם קבועים, ונעלמים לאחר מספר שנים. "כשהסתכלנו על תצלומי אוויר במהלך השנים, גילינו שאותם מחנות מתקיימים פרק זמן קצר יחסית, בערך חמש שנים, והטביעה של המחנה נשארת", מסבירה פרץ.
מעל 80 אחוז מתושבי האמירויות הם עובדים זרים ממדינות מזרח אסיה, כך גם רוב תושבי מחנות תעשיית הנפט, שכולם גברים. פרץ ולוי ביקשו להתחקות אחר סדר היום של אותם פועלים ולהבין איך נראים החיים במחנות. "זו עיר מגודרת בלב המדבר. יש גדרות גם בתוך המחנה שמפרידות בין אזורים שונים. יש היררכיה ברורה: לעובדים זוטרים לא יהיה מגע או קשר עם עובדים בכירים יותר", היא מסבירה. "במחנה יש מסגד או שניים או מבנה דת אחר אם הרוב הגורף לא מוסלמי. יש מקום לערוך אירועים, מקום ללמידה ויש מחנות עם מגרשי ספורט ואפילו חדר כושר. יש לעובדים סדר יום מוגדר. הם עובדים בשעות הבוקר המוקדמות ואחר הצהריים כדי לא לעבוד בחמישים מעלות".
לדבריה של פרץ, הנקודה המעניינת ביותר בתופעה היא ההבדל בין הסטריליות והסדר שמופגנים כלפי חוץ לבין החיים בפנים. "מלמעלה הכל נראה סטרילי מאוד, אבל כשנכנסים פנימה רואים שבמסגד אנשים מתפללים, אנשים מכינים אוכל ביחד או משחקים קריקט. אנשים מראים את הסממנים האתניים שלהם", היא מספרת.
למסקנות הללו הגיעו הסטודנטים דרך סרטוני יוטיוב של עובדים שמתעדים את החיים במחנה, עם חלקם אף ניסו ליצור קשר. "השאלה שליוותה אותנו לאורך הפרויקט היא האם החיים שם באמת סבירים וטובים? חשוב לציין שהתופעה של מחנות תעשיית הנפט מתרחשת גם בערים ושם העובדים חיים בתנאים מחפירים. ביחס למחנות בעיר יש לעובדים במדבר תנאים טובים יותר וחלק מנסים להראות שהם חיים את החלום האמריקאי. זה לא בהכרח נכון".
