זבל של אחד הוא תערוכה לאחר: בקבוקי זכוכית ישנים, כלי קרמיקה, ערכות סכו"ם מחלידות ואפילו עצמות, שיניים ובקבוקוני תרופות בני עשרות שנים, מוצגים זה לצד זה במוזיאון העיצוב חולון, במסגרת התערוכה "הבור - חפצים שעלו מבטן האדמה". פריטים אלו, תוצאה של מחקר ארכיאולוגי בן ארבע שנים, הוצאו ממטמנת הזבל הראשונה של תל אביב, בור בשטח בית הספר החקלאי מקווה ישראל, אליו נזרקה אשפה בתקופת המנדט הבריטי, בין השנים 1926 ל-1948.
"במחקר שלנו עסקנו בתחום לא נפוץ שנקרא 'ארכיאולוגיה עכשווית', שהיא למעשה ארכיאולוגיה של הזבל", מספרת ל-ynet הד"ר לאנתרופולוגיה תמר אלאור. "האמת היא שמאז ומעולם ארכיאולוגים עבדו עם זבל. בין שמדובר בזבל של רומאים או של ניאוליתים - ארכיאולוגים חוקרים את מה שאנשים משאירים אחריהם.
"זה מחקר חלוצי בישראל, זו הפעם הראשונה שמטמנת זבל נחפרה. המחקר שלנו פגש את הדברים שהושלכו, והיו הרבה מהם. מדובר באזור גדול מאוד ולכן חפרנו בנקודה אחת, שהתברר בדיעבד שבה נמצאים חפצים שהושלכו בשנות ה-30. אלו שנים מעניינות בהיסטוריה של תל אביב, בהן היא גדלה מאוד עקב גלי עלייה והימלטות מהנאצים. הממצאים מספרים סיפורים היסטוריים וגורמים לנו לחשוב מה הוא באמת 'זבל'. היה לנו ברור שנרצה להרים מכל זה תערוכה".
בחסות מוזיאון העיצוב חולון, לד"ר אלאור ולשותפיה למחקר, ד"ר אסף נתיב וד"ר ירון בלסלב, שודכו מעצבי המוצר ניל ננר ואביחי מזרחי, שהיו אמונים על אצירת התערוכה שתקום. יחד, הם קיבלו את האתגר להרים תערוכה שמציגה זבל ומתמקדת בחייהם של החפצים היומיומיים אחרי שאלה מסיימים את תפקידם. "קראנו לזה 'תצריף אשפתי'. לא מה זה היה, אלא מה זה יהיה", מסבירה ד"ר אלאור. "רצינו לתת תשובות שלאלות כמו איך זבל מתנהג? איזה מן חיים ניהלו זה עם זה החומרים שנקברו מתחת לפני האדמה? האבנים, המכרסמים, העצמות, המים, הרוח, הגשם - החיים שלהם היו נסתרים מענינו, מתחת לפני האדמה, ואנחנו בסוג של פעולה אלימה הפרענו את מנוחת המתים".
צפו: פרופ' תמר אלאור, ד"ר אסף נתיב והביולוג ארבל לוי על הדרך מהמזבלה למוזיאון
מה הופך זבל בן עשרות שנים לחומר ראוי למוזיאון?
"כל בקבוק יכול להפוך ליהלום נדיר"
כדי למצוא את הפריטים שיוצגו במוזיאון, נפגשו החוקרים והאוצרים במחסן המטמנה המיתולוגית, אליו לוקטו הממצאים, נשטפו ומויינו. "זה היה בית חרושת לקקי של יונים", משחזר המעצב ננר. "אני לא יודע איך לתאר את המקום הזה. כשהגענו למוזיאון והתחלנו לפתוח את החומרים, זה היה פשוט נורא ואיום. בתור מעצבים אנחנו מנסים לייצר את הדבר הכי יפה, ופה היינו בדיוק במצב ההפוך. אנחנו אוהבים להיות במקומות קיצוניים וליצור מהם, אבל החומרים האלה היו קשים מאוד - עצמות של פרות ושל עוף, שיניים של עיזים, שברים, בטון, חומרים רעילים. היו שם אפילו בקבוקים שיש בתוכם עדיין נוזלים, תרופות למשל. פתחנו את הדברים והלכנו משם אחרי שעה".
19 צפייה בגלריה
"אנחנו אוהבים להיות במקומות קיצוניים, אבל החומרים האלה היו קשים מאוד"
(צילום: ארבל לוי)
כך, אחרי שנפתחו ארגזים של פסולת במצבים שונים בחדר מוזיאון העיצוב, שהתרוקן הודות למגפת הקורונה, התחיל להתבהר לצוות שהתערוכה תורכב ממספר גישות שונות לממצאים, וישולבו בה ממצאי המחקר וסרטים אינפורמטיביים ממנו.
הנושא הראשון בו מתמקדת התערוכה, עוסק בהתפוררות והתפרקות החומר שמכונה "חומר אנתרופוגני". "זה אזור בתערוכה שבו אנחנו נהנים ממשחק בחומרים", מסביר ננר. "כלים, שאריות מזון, ברזלים ושאר חומרים, מתפוררים וכאילו הופכים לחומר אחר, ברזולוציה נמוכה. החפצים המוכרים מתפרקים ומתאחים מחדש למשהו אחר, חומר שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר".
כזה הוא למשל הפריט מעורר הדימיון שמוצג בתערוכה: חתיכת בטון שהתאחתה עם שיניים תותבות וקצת ברזל, שמזכירה בנראותה גולגולת אדם קדומה. באותו אופן, חפצים ממדינות שונות ומשנים שונות, המיועדים לשימושים שונים, מוצגים אלו לצד אלו בתערוכה ומייצרים סצנות אותן מכנים האוצרים בצחוק "עולם המפלצות", נרטיבים שונים ומשונים המזמינים את המתבונן להפליג בדמיון אל מולם.
הנושא השני בתערוכה זכה לכינוי 'הטיפולוגיה של הלכלוך'. "אחרי שפרשנו את החפצים מהמטמנה במוזיאון, כמעצבים, בדקנו מה הערך האסתטי שלהם", מסביר מזרחי. "כשמסדרים דברים בצורה יפה ומכובדת, הם בעצם הופכים פתאום ליפים. שקית של עצמות או שברי צוואר בקבוק מוצגים בצורה אחרת, אסתטית, על מדף תצוגה, ומשתנים מזבל לצורות וחומרים מרתקים שאנחנו לא נחשפים אליהם בדרך כלל".
זה בעצם ההבדל בין מיון ארכיאולוגי למיון של אוצרים.
"נכון. זה מה שקורה כשמעצבים, אנשי אתסטיקה, מתבוננים על מחקר".
ד"ר אלאור מסבירה כי הטקטיקה הזו, בה חומר שנחשב "נחות" מטופל לכדי סצנות מרהיבות, מכונה "השגבה". "כל בקבוק יכול להפוך כך ליהלום נדיר", היא אומרת. "דרך זה נוצרת גם ביקורת על ההצגה הסטנדרטית של ארכיאולוגיה ועל הסיפורים שהתחום הזה מספר לפעמים. מה גורם לחפץ להיות ראוי למוזיאון? הרי כל פסל קדום של אלת פיריון יכול היה להיות זבל, כמו הבקבוקים של התרופות שמצאנו. את הסיפור הזה היה חשוב לנו לספר בצורה מבודחת, עם הרבה הומור. וכך עשינו".
זבל יוקרתי
אותה "השגבה" שעברו החפצים כללה גם מעמדים קטנים שנוצרו במיוחד לבקבוקים. "כל מי שראה את התערוכה בתהליך ההקמה ביקש סטנד עם בקבוק", מספר מזרחי. "פתאום כל חתיכה קטנה נעשית נחשקת בזכות צורת ההצגה. אפילו עברה בנו המחשבה להכניס לחנות המוזיאון כמה בקבוקים מהאוסף. שאנשים יוכלו לקנות מזכרת, בקבוקון קטן מהזבל של התקופה המנדטורית בישראל".
"אלו סטנדים שדומים לאלה שמייצרים עבור הכדים הכי יקרים במוזיאון ישראל", מצטרף ננר. "זה בעצם גיחוך על תערוכות של ארכיאולוגיה מצד אחד, אבל מצד שני מייצר משהו כלל לא מגוחך, מחשבות מעניינות על הצגה וייצוג".
את הדיון על ערך, אילו פריטים זוכים לעך ואילו לא, מקנח ננר בסיפור מהקמת התערוכה: "בשלב כלשהו בהקמת התערוכה, נפל לנו מדף עם בקבוקים. התקשרנו לחוקרים בלחץ היסטרי ושאלנו מה עושים, אם צריך להפעיל את הביטוח, והם ענו לנו פשוט: 'אין צורך, פשוט תעבירו אותם לצד של הבקבוקים השבורים', ככה".
19 צפייה בגלריה
ביקורת על ההצגה הסטנדרטית של ארכיאולוגיה: עצמות ממטמנת מקווה ישראל
(צילום: שחר פליישמן)
אז מה הופך חפצים לבעלי היבט אספני "אמיתי"? מה הופך זבל לבעל ערך כספי? השאלה הזאת נידונה בנושא השלישי והאחרון של התערוכה, עליו ניצח האספן ואיש הנוסטלגיה המקצוען, ארבל לוי. "בחלק האחרון של התערוכה מוצגים חפצים בעלי ערך אספני, שיכולים להימכר. המעבר החד בין שק העצמות והקירמיקה השבורה שמוצגים לאותם אלמנטים ששווים כסף גורם לנו לתהות על ההבדל ביניהם. לכאורה הכל במוזיאון, את הכל ניתן להעלות למכירה פומבית. טשטשנו את גבולות ההסתכלות על החפצים הללו".
"בסופו של דבר התערוכה היא מאוד יפה", מסכמת ד"ר אלאור. "בעולם החומרי בו אנחנו חיים האטרקטיביות היא ערך עליון. אפשר להתייחס למאמרים ולמחקר שמתלווים לחפצים האלה, אבל בלי האטרקציה, זה לא עובד. הרי מי שנכנס למוזיאון צריך להתרגש. אני מוליכה קבוצות בתערוכה והיא מרגשת את המבקרים מאוד. וזה, בעיניי, תוצאה של העבודה של ניל ושל אביחי, במאה אחוז".
"הבור – חפצים שעלו מבטן האדמה" מוצגת במוזיאון העיצוב חולון עד 5 ביוני 2021
