הוא עוד לא התחיל את השנה האחרונה בתואר לעיצוב תעשייתי במכללת שנקר, אבל רועי בן יהודה (27) כבר מחזיק ברזומה מרשים. עם סגנון מובחן ומלא הומור משלו, הוא משחרר לרשת עיצובים ויראליים, מתראיין בכלי תקשורת בינלאומיים ומשתתף בתערוכות ברחבי העולם.
"פרסמתי בפינטרסט מכונת קפה שעיצבתי", הוא מספר ל-ynet על אחד מעיצוביו שזכו לחשיפה עולמית. "פתאום קיבלתי מבול של מיילים בסגנון 'היי, אנחנו רוצים לפרסם את זה, זה בסדר מבחינתך?'. מכאן זה צבר תאוצה, הגיע למגיזינים כמו Designboom, Design Milk ו-HypeBeast. זה לגמרי אחד הדברים החזקים שקרו לי. זה הגיע לפינות הזויות בעולם, אוסטרליה טורקיה, ראיינו אותי אפילו למגזין בברזיל. עד היום יושבים לי מאות מיילים באינבוקס עם שאלות על איפה קונים את זה, מתי זה יוצא או איפה הקיק-סטארטר (פרויקט מימון המונים, ד"מ)".
את מכונת הקפה בן יהודה החליט להשאיר כקונספט, למרות חיזורים מצד התעשייה. "זה רק קונספט, צורה. היה דיבור על לנסות להפוך את זה לאמיתי כשפנו אליי מטייוואן, הביאו לי צוות של מהנדסים, היו הרבה שיחות, אבל זה היה ביס מאוד גדול לבלוע, ועם החרדות שלי החלטתי שאני מעדיף להשאיר את זה בגדר חלום".
19 צפייה בגלריה
"פנו אליי מטייוואן, הביאו לי צוות של מהנדסים - אבל זה היה ביס מאוד גדול לבלוע"
(הדמיה: רועי בן יהודה)
נקודת הסיום של מכונת הקפה הייתה מבחינתו של בן יהודה התחלה של ערוץ יצירתי חדש ולו שפה משותפת. העיצובים שלו שאפתניים אך צנועים, נגישים אך יוקרתיים, באים לקראת הקהל אבל מדברים בשפה ייחודית. "אני שמח שזה הגיע לאן שזה הגיע לאן שזה הגיע, בעיני זה פסיכי. כשהכנתי אותה וכשהצגתי אותה לא חשבתי שמבינים אותה, ובטח שלא חשבתי שיאהבו אותה ככה. כאן הבנתי שאני מסוגל לעצב ברמה שפונה לאנשים. אני דוגל בפילוסופיה שעיצוב צריך לדבר למשתמשים, ונרתע מעיצוב שהוא נורא רציני. מבחינה אינטלקטואלית זה נורא מעניין, אבל לעצב למעצבים - זה פחות עושה לי את זה".
יוקרה משעשעת
כיום, בן יהודה עובד בעיקר בקרמיקה, אותה הוא משלב בחומרים טבעיים כמו עץ מסוגים שונים, עור וזכוכית. ההנאה והסקרנות הנוכחת כל כך בעיצוביו מעוררת את אותם הרגשות בקרב המתשמשים והמתבוננים, אך לא גורעת מהמורכבות ומהאסתטיקה המדויקת של המוצרים. "אני קורא לזה Funny Luxury", הוא אומר, ומציג גישה שמשלבת הומור עם תחכום, מלאכת יד, ניקיון והקפדה.
את דרכו המקצועית התחיל בן יהודה כמעצב גרפי בעיתון "במחנה", תפקיד שהוביל אותו הלאה לעיצוב דיגיטל ופרינט בידיעות אחרונות ובמגזין טייםאאוט תל אביב, ולאחר מכן בחברת המיתוג 'דוד ויוסף'. "אני עוסק בעיצוב על כל תחומיו כעשור, אבל מרגיש כאילו אני רק בהתחלה", הוא מספר. "בעיצוב תעשייתי יש כל כך הרבה דיסציפלינות, ואתה כל הזמן מגלה כמה דברים אתה עוד לא מבין".
לאחרונה, בעקבות תוכנית חילופי סטודנטים שנמשכה חצי שנה, הגיע בן יהודה לאקדמיה הנחשבת לעיצוב שבעיר איינדהובן, הולנד. "עשיתי שם קורס קרמיקה פסיכי, מאוד מתקדם", הוא מספר. "יצרתי שם סדרה של פסלים שאני כרגע עובד על להפוך אותם לקולקציה, שמשלבת בין עור לקרמיקה. בעבודה עם שני החומרים האלה צריך לשים לב להרבה דברים, יש המון תהליכים שצריך לחשוב עליהם מראש".
אם חשבתם שמדובר בעוד סיפור נחמד על סטודנט שיצר כמה יצירות באקדמיה בחו"ל ושבזה זה נגמר, כנראה שהצניעות של בן יהודה הוליכה גם אתכם שולל. בעקבות סדרת הפסלים הוא התראיין לאתר שבוע העיצוב של הולנד ("זה נורא מצחיק, כי אני הרי לא הולנדי"), ולאחר שהציג את העיצובים בתערוכת הסיום של הקורס, קיבל הצעת מחיר מהמרצה הנערצת שלו, המעצבת לוני ואן ריכוויק, שרכשה את כולם. "נשארתי עם פסל אחד ולקחתי אותו הביתה. הוא ההכי הכי שלי. אם הפסלים של הקרמיקה הם סבבה, אז הוא המלכה. עם זכוכית, עץ, עור, קרמיקה ואוזניים של חתול".
שורשים בתלת-ממד
הדמיית מכונת הקפה המדוברת של בן יהודה עתידה להשתתף בתערוכה שתיפתח בשבוע הבא (15/7) במוזיאון האיסלאם, ויצירה נוספת שלו תשתתף בתערוכה קבוצתית שתיפתח בקרוב בגלריה בנימיני, שנחשבת לבית של אמני הקרמיקה הישראלים. בתערוכה ששמה "אלכימיה" יעסוק בן יהודה בכשלים שחווה לאורך דרכו עם החומר.
"יש לי המון דברים שלא יצאו כמו שרציתי בשנים האחרונות", הוא מספר. "התחלתי לפני 4-5 שנים בלימודי קדרות אצל ג'קרנדה קורי שמלמדת בבצלאל. הגעתי אליה קלולס לגמרי ולמדתי המון. בקרמיקה מכניסים את היצירה לתנור, ואין לך מושג מה ייצא משם. ג'קי המורה שלי הייתה אומרת: 'אם אתה רוצה לדעת מה קורה - אל תעשה קרמיקה'".
"החצי שנה הזאת בהולנד פיתחה לי עור של פיל בכל מה שקשור ביצירה. אני שם המון רגש ביצירות, לטוב ולרע, ואם פתאום יוצא משהו שלא דמיינתי או שלא התכוונתי אליו, זה נורא אימוציונלי. בטח כשיש דדליין לעמוד בו תוך כדי. את הכד שאני הולך להציג בבית בנימיני למשל, דמיינתי חלק ונקי והוא יצא פשוט נורא ואיום. אבל בסוף לומדים לומר: 'זה מעניין', ואז את מוצאת את עצמך מנסה לשחזר את זה".
נראה שעבודה סיזיפית מרתקת את בן יהודה, שמוצא את השראותיו במלאכות יד מסורתיות שעוברות מדור לדור, בתרבויות בהן הקו בין אז לעכשיו עוד לא נמחק, בדגש על תרבויות המזרח. "אני אוהב מאסטרים. את האנשים שעושים דבר אחד, נורא נורא טוב, ומתמקצעים בו במשך עשרות שנים. ההשראה שלי היא תמיד להסתכל אחורה".
בן יהודה עוצר את השיחה, נעלם בביתו וחוזר עם צלחת נחושת בריקוע מסורתי שהגיעה מבית הוריו. "אני פרסי, ועכשיו למשל עושה פרויקט על איראן". את הריקוע המסורתי, כך הוא מסביר, הוא משחזר בימים אלה באמצעות הדפסת תלת-ממד, בניסיון לתת לו פרשנות עשווית בטכניקות אחרות לגמרי. 2021 פוגשת את פרס העתיקה, מסורת מהדהדת חדשנות, עתיק פוגש את העתיד. "אני לא יכול לעשות צלחת כזו, פיזית. זה כישרון שלוקח 25 שנה לרכוש. אז אני 'מרמה', עושה האקינג לתוך הדברים האלה".
"רוצה להיות משהו אחר כל יום"
החיבה לסיזיפיות והטוויסט העכשווי והטכנולוגי שלו, באים לידי ביטוי גם בחשבון אינסטגרם שהוא מנהל, שעוסק כולו בנושא אחד בלבד ומפתיע: ידיות של מכוניות. הפרויקט, שרץ עד היום ושבן יהודה זומם לסכם אותו בתערוכה או באובייקטים תלת-ממדיים, התחיל בסמוך לתחילת הלימודים שלו בשנקר, כאשר עבר מעיצוב דו-ממדי לשפה של תלת-ממד.
"הייתי מעצב גרפי הרבה שנים והתרגלתי לשמוע מושגים כמו 'וקטורים' או 'טיפוגרפיה', ופתאום במעבר לתלת-ממד התחלתי לשמוע מושגים שלא הבנתי בכלל. חשבון האינסטגרם היה חלק מהמעבר הזה. לא חיפשתי עוקבים, חיפשתי משהו שנמצא מתחת לאף ושאני לא שם לב אליו. התמונה הראשונה בעמוד היא ידית של הונדה סיוויק, יום אחד ראיתי אותה וקלטתי כמה השקעה יש בה. רציתי לעשות פרויקט תבניתי, שחוזר על עצמו, שיש לו חוקיות אחידה, אותה תמונה, אותו פריים בדיוק, וזה מדהים כי זה באמת הבייבי שלי. אני פשוט לומד מזה המון.
"אני עורך את התמונות בדיוק לאותו פריים, את הצבעים לאותו טון, זה כיף לי. כשהייתי בהולנד שמתי לב שיש שם מכוניות הרבה יותר צבעוניות, אולי כי שם הכל תמיד אפור וקודר. זו היתה תקופה מאד טובה לחשבון הזה שלי", הוא צוחק. "באירופה אנשים קונים רכב לשנתיים ומחליפים. בישראל את מתחתנת עם אוטו. לי יש אוטו תכלת-בהיר ואני מתחרט על כל רגע".
איפה אתה רואה את עצמך בעתיד?
"כשחזרתי מהולנד דיברתי עם ידידה יפנית שלי והיא שאלה אותי איך אני. עניתי לה שאני הכי מבולבל שהייתי בחיי, והיא פשוט חייכה ואמרה: 'איזה יופי!'. זו תקופה כזאת שהמון דברים קורים בה ואני שוקל כל צעד, הלוואי שהייתי קצת פחות. בתור מעצב תעשייתי הלימודים רוצים לשים אותך בקופסה. זה משהו שאני פחות מתחבר אליו. אני רוצה להיות משהו אחר כל יום, עד שאמצא את הדבר האחד שבא לי לעשות תמיד.
בסתר לבי אני חושב שיום אחד אני אסיים כסנדלר. אבל עד אז, מה שבאמת בא לי זה להיות כל יום משהו אחר. יום אחד מעצב אתרים, יום אחד מעצב גרפי, יום אחד מעצב קרמיקה. הרעיון הזה יישב לדעתי תחת איזה סטודיו בעציד, אולי עם כמה חברים. מאוד בא לי להיות איפשהו באסיה. טייוואן, יפן או קוריאה. זה מצחיק, כי עד עכשיו הייתי מקבל הצעות והייתי אומר 'תשמעו, אני מכיר את עצמי, אני אוהב להתמסר לדבר אחד, אני לא אהיה פנוי מספיק'. פתאום היום אני אומר 'אוקיי, דברו אליי, בואו נלך על זה'".
