יותר מ-40 שנה לאחר שנוסד ואחרי ארבע שנות שיפוץ יסודי, נפתח בשבוע שעבר "אנו - מוזיאון העם היהודי" בקמפוס אוניברסיטת תל אביב - גרסה עדכנית ומרעננת למוזיאון בית התפוצות האיקוני, ששטח התצוגה בו חולש על 7,000 מ"ר. על מתיחת הפנים של מבנה הבטון החשוף והברוטליסטי, שתוכנן בידי האדריכלים אלי גבירצמן ויצחק ישר בשנות ה-60, היה אמון האדריכל דני מינץ, ועל תערוכת הקבע הופקד מעצב התערוכות האמריקאי הידוע, פטריק גלאגר.
"כבר שנה אני תקוע מול המסך בלי לצאת מהבית", הוא מספר מחדר העבודה שלו בוושינגטון הבירה. כעשור עבר מאז שנבחר לעבוד על הפרויקט המאתגר, שאל השקתו לא הצליח להגיע בגלל מגפת הקורונה. "כבר שנה לא ראיתי את הבנים שלי. הם גרים בניו-יורק עם הארוסות שלהם וביטלו את החתונות בגלל המצב. בכל יום אתה שומע על מישהו אחר שמת, זה כבר כמעט לא מזעזע יותר".
גלאגר, אמריקאי יליד 1956 ממוצא אירי קתולי, שהמיר את דתו ליהדות בעקבות אשתו היהודייה, הוא מעצב בעל שם עולמי, מבכירי המעצבים והמתכננים של מוזיאונים וחוויית מבקרים בארצות הברית ובעולם. תחת ידיו נוצרו חללים, גישות, מסלולים ולא מעט גיוסי כספים עבור מוזיאונים רבים, שכל אחד מהם מהווה מוקד עלייה לרגל בפני עצמו.
13 צפייה בגלריה
מוזיאון מלחמת העולם השנייה בניו אורלינס בעיצובו של גלאגר
(צילום: מתוך אתר Gallagher & Associates)
המוזיאון האולימפי של ארצות הברית, מוזיאון מלחמת העולם השנייה בניו-אורלינס, מרכז האדריכלות בשיקגו, מוזיאון הגראמי בקליבלנד והגלריה הלאומית של סינגפור הם רק חלק מעבודותיו - אך היה זה המוזיאון הלאומי להיסטוריה של יהדות אמריקה בפילדלפיה בעיצובו, שלכד את עיניהם של חבר ההנהלה במוזיאון בית התפוצות. הם עמדו בפני משימת שיפוץ ובנייה בהיקף עצום, כמעט חסר תקדים, לאחר שנים של גירעון, שביצועו היה מורכב ועיצובו מלא ברגישויות פוליטיות ותרבותיות.
"כשההנהלה שאלה אותנו מה דומה ומה שונה בין המוזיאון בפילדלפיה לבין הפרויקט שהם התחילו לעבוד עליו, השבתי שיש ביניהם הבדלים רבים. הסיפור היהודי-אמריקני הוא רק בן משהו כמו 300 שנה, והוא בעיקר סיפור של הגירה ומהגרים. תולדות העם היהודי הוא נרטיב שמלא בהיבטים היסטוריים וגם באתגרים תרבותיים: מורשת שטעונה בכאב, בפוליטיקה, בדת. אמרתי להם שיש פה עבודה רצינית ביותר, מאתגרת בעיני, ושאני אשמח להיענות לאתגר הזה".
"הגענו לישראל עם מצגת שהראינו בפני ההנהלה, ובסופו של דבר נבחרנו לעבוד על הפרויקט. אני חושב שהסיבה שנבחרנו היא שהצעתי שלא נתייחס למוזיאון החדש כאל מוזיאון היסטורי 'רגיל', אלא שננסה לגעת במהות הסיפור הזה, בלב שלו. והם אהבו את זה! רק שאני בעצמי לא ידעתי להגיד מה זה אומר בפועל, וגם הם לא. הרעיון היה לשבור את האופן שבו אנחנו רגילים לחשוב על מוזיאון היסטורי ועל מה שהוא אמור להיות".
משם עברו הצוותים למה שגלאגר מגדיר כ-"החלפת מוחות". הצוות הישראלי הוטס לארה"ב למפגשים משותפים עם הצוות האמריקאי ולהפך. הם למדו להכיר את אופן החשיבה והפעולה זה של זה. בשלב הדיונים הראשוני על טיב המוזיאון, הגיע מה שגלאגר חוזר ומכנה בהתרגשות ניכרת "התגלות". וההתגלות הזו נוכחת לכל אורך המוזיאון, ומייצרת את אופיו הייחודי: ההבנה שהסיפור המשמעותי שהמוזיאון שואף לספר הוא לא סיפור ליניארי של היסטוריה שמתקדמת מנקודה א' ל-ב', בשונה מרוב המוזיאונים ההיסטוריים. מוקד הסיפור הוא דווקא הזהות - איך היא נבנתה, איך השתנתה או השתמרה, ומה מאחד או מבדיל בין האנשים השותפים לזהות הזו.
"אתאיסטים, חרדים, הטרוסקסואלים וגייז - כולנו חלק מהסיפור הזה"
גלאגר מרבה להדגיש את חשיבותו של הסיפור. לדבריו, הסיפור והאופן בו מספרים אותו, מה שמכונה "סטורי טלינג" (storytelling), עמד במרכז התכנון והחשיבה העיצובית שלו לכל אורך התהליך. הסיפור הוא שהנחה בקבלת ההחלטות, ולפי הסיפור דנו אנשי צוותו של גלאגר, שמורכב ממעצבים פיזיים, מעצבים דיגיטליים, אנשי תוכן ומדיה, מתכננים עסקיים ועוד, בפתרונות לפרויקט. "ב-15 השנים האחרונות של עיצוב מוזיאונים, הטכנולוגיה הפכה לכלי מרכזי, וכעת כשצריכים לבצע החלטות על איך לספר סיפור - חייבים לשאול: האם תמונה וציטוט היא הדרך הטובה ביותר להציג זאת? האם סרט? האם מיצב אינטראקטיבי? השילוב בין עיצוב פיזי לעיצוב דיגיטלי הוא הפתרון הכי טוב לכך".
אחרי שכבר היה ברור שהסיפור ההיסטורי המוצג במוזיאון לא יילך לכיוון שגרתי, הצעד הבא היה להפוך את הסיפור "על הראש". כך, המבקרים במוזיאון העם היהודי מתחילים בהווה ומתקדמים ממנו אל העבר. בכניסה הם פוגשים אנשים שונים שנכנסים תחת הקטגוריה הרחבה של הרקע היהודי, משם הם משוחררים למסלול חופשי וגמיש יותר, לחלל גדול ושקוף ממנו ניתן לראות את רוב המוזיאון. החלל מחולק לקטגוריות שלכל אחת מהן כותרת בולטת, קצת כמו של המחלקות השונות במכולת, כך שהמבקרים יכולים לנווט בו בכוחות עצמם. באותו אופן, וכחלק ממגמה אופנתית במוזיאונים בעולם כמו גוגנהיים בניו-יורק, גם כאן הוחלט להפוך את מסלול התצוגה. הביקור מתחיל בקומה השלישית, נמשך בקומה השנייה ונגמר בקומה הראשונה - אפקט שמייצר תחושה נעימה לעומת ההרגשה המייגעת של טיפוס מעלה.
"אם אנחנו מתחילים אחורה מדי בזמן, מבקר צעיר שמגיע עלול לומר לעצמו: 'אין למה שיש פה קשר אליי. אלה רק מקומות ישנים ואנשים שכבר מתו', אך כשמתמקדים בזהות, מבקרים יוכלו למצוא את עצמם במוצגים, ונקודת המבט הזו תעניק את הדחיפה לחקור עוד", מסביר גלאגר. "כשאני מפנים שאני חלק מהסיפור, אני מגלה בו עניין רב יותר, אני הופך להיות מעורב, פונה להבין איך ההיסטוריה המוצגת השפיעה על מי שאני ועל הצורה בה אני מגדיר את עצמי. גבר או אישה הטרוסקסואלים, הקהילה הגאה, דתיים, חרדים, אתאיסטים - כולנו חלק מהסיפור הזה, ביחד. ההצגה הזו לא הייתה עובדת בכל נרטיב היסטורי, אבל פה - זה ישב בול".
"המוזיאון היה משמעותי עבורי כאדם"
גלאגר מתאר את חלל התצוגה ככזה שכל אחד יכול לבחור בו את הנתיב שלו. הוא מדגיש שהוא מאמין גדול ביצירת דרכים שגורמות להולך בהן להיות אקטיבי ועירני ולשאול שאלות. כשהוא מספר את הדברים האלה, קשה שלא למתוח קו מחבר בין האמונות שלו בתחום העיצוב ותכנון מוזיאונים, לבין אמונותיו בחיים האישיים. "בכל פעם שהתראיינתי על פרויקטים שעיצבתי שקשורים ביהודים, כמו המוזיאון לזכר השואה או מוזיאונים להיסטוריה יהודית, שאלו אותי המראיינים למה כל כך רציתי לעבוד על הפרויקט, שהרי אני קתולי ואירי. אז מגיעה התשובה שלי שאני יהודי בעצמי. זו הזהות הכפולה שלי".
"לא נולדתי יהודי, כפי שאפשר להבין מהשם שלי", הוא מפרט. "הכרתי את אשתי, שגדלה בבית יהודי שומר מסורת, ואילו אני גדלתי בבית קתולי. אחרי שהתחתנו עברנו לסינגפור וחיינו שם שלוש שנים, שם היה לנו את הניתוק והזמן הדרושים כדי לגבש מה משמעות הדת עבורנו. נקודת המפנה הייתה כשהחלטנו להביא ילדים לעולם, התחלנו לרצות לגבש דברים שנוכל להאמין בהם יחד, כיחידה משפחתית. הנצרות בהרגשה שלי לא הייתה כל כך גמישה. הוקסמתי מהמחשבה של לחיות בתוך גבולות של דת שאני יכול לתהות לגביה, לאתגר אותה, ולמלא אותה במשהו שנכון עבורי. אז זה קרה, ולקחתי את ההחלטה להתגייר. זה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיי, זה לקח שנתיים! צריך ללמוד עם רב, ללכת למקווה ואפילו לעשות בר-מצווה".
"כשאנשים מסתכלים על יהדות הם מתייחסים אליה כאל דת, אבל אני רואה אותה, בנוסף, כתרבות. האיזון העדין בין הדת היהודית לתרבות שהיא מביאה איתה היה משהו שרציתי ליצוק אל תוך המוזיאון. זו הייתה הזדמנות וגם אתגר, כך שהמוזיאון היה רב משמעות עבורי כאדם, לאיך שאני מזהה את עצמי. זה המסע שלי, והוא ממשיך להיות מעניין".
"בדמיון של האמריקנים כולם בישראל חובשים מגבעת שחורה"
שלא במפתיע, יש לגלאגר גם מה לומר על היהודים בארה"ב ועל האופן שבו הם מבינים את האקלים הישראלי. "חלק מהם שואבים את הדימוי שלהם על ישראל מהתרבות הפופולרית, ולא מתוך היכרות אישית. בשעה שהם מחשיבים את עצמם מחוברים לישראל, ומבקרים מדי פעם בבתי כנסת, רבים מהם מעולם לא ביקרו בה. אז יש להם את הרעיון של תרבות הפופ של מה קורה בישראל, והם לא מתחילים אפילו לתפוס כמה מורכב ומרובד המקום הזה במציאות. בדמיון שלהם כולם בישראל חובשים מגבעת שחורה והולכים לבית הכנסת כל יום וככה המדינה פועלת, כשבפועל, ביחס למדינה כל כך קטנה, יש בה מגוון בלתי נתפס של בני אדם. לא היית יכולה להגריל שתי ערים שהן יותר שונות זו מזו מאשר ירושלים ותל אביב, זה כמו עולמות אחרים. ולנסות להסביר את זה לאדם שלא היה פה בחיים – זה מאתגר".
"אני מכליל, אבל הם באים עם המשפחה שלהם לישראל נניח איזו פעם אחת, לטיול בר או בת מצווה. הפעם הבאה שהם יבואו תהיה בהרבה מקרים כשלהם עצמם יהיו ילדים בגיל מצוות. הם מסתכלים על ישראל דרך משקפיים ורודים של מה הם היו רוצים שהיא תהיה. וזה בסדר, זו גם אפשרות, אבל כשאתה נכנס מתחת לפני השטח אתה מגלה שזה מורכב, עדין ושביר, שזה מלא בתשוקות. הייתי אומר ש-99% מהאנשים שהולכים לבית הכנסת בארה"ב לא יודעים איך ישראל באמת, אבל יש להם קשר רגשי עמוק לישראל. ככל הנראה באף דת אחרת אין מצב דומה לזה. אז ללמוד את זה מנקודת המבט שלי, היה מדהים".
ההתבוננות המפוכחת על הפערים התרבותיים ליוותה גם את העבודה עם הצוות הישראלי של המוזיאון, שלא תמיד עברה באופן חלק. בצוות הישראלי אמרו על כך: "אנחנו למדנו להיות יותר אמריקאים, והם למדו להיות יותר ישראלים". גלאגר מסכים לחלוטין, צוחק ומגלה בשובבות שלא היה לו קל להתרגל לסגנון הדיבור הישראלי, "הרגשי והכוחני לעתים". בתחילת הדרך הוא נאלץ לתווך לצוות האמריקאי את סגנון הדיבור הישראלי ולהסביר להם שהם לא בהכרח כועסים או מתוסכלים – אלא פשוט מתנהגים כמו ישראלים מן השורה. "בסופו של יום אני יכול להגיד שכמה מהאנשים, כמו אורית שחם-גובר האוצרת, דן תדמור המנכ"ל ומדי שביד מנכ"לית התחדשות המוזיאון, הפכו לחברים קרובים שלי לנצח. עברנו חתיכת מסע ביחד, בילינו הרבה חורפים קרים בארה"ב ביחד, ואני בכנות חושב שהתהליך שעברנו השפיע עליהם ועלינו".
