גם היום, חמש שנים אחרי שהלכה לעולמה, נחשבת האדריכלית העירקית-בריטית זאהה חדיד לאחת מהאדרכליות המפורסמות, המצליחות והחדשניות ביותר בעולם. הקו האדריכלי יוצא הדופן שלה, המאופיין בצורות א-מורפיות ובקווים מעוקלים, גם העניק לה את הכינוי "מלכת הקו הזורם" (Queen of the Curve). בניינים עתידניים ואיקוניים בתכנונה של חדיד נבנו בכל רחבי העולם, אך למרות התוכניות הגדולות להמשיך ולחקור את גבולות הקצה של עולם האדריכלות, היא לקתה בהתקף לב ומתה במפתיע כשהיא בת 65 בלבד, ב-31 במרץ 2016.
17 צפייה בגלריה
פנטזיה אדריכלית: מרכז היידר אלייב לאמנות בתכנונה של חדיד
(צילום: Iwaan Baan. מתוך zaha-hadid.com)
המורשת האדריכלית העשירה שהותירה אחריה חדיד כוללת גם הכרה בינלאומית וכמה מהפרסים החשובים ביותר בעולם האדריכלות. בשנת 2004 הוכרזה כאישה הראשונה שזכתה בפרס פריצקר היוקרתי, שמאז היווסדו בשנת 1979 הוענק רק לגברים. בנוסף, עיצוביה זכו בפרס סטרלינג בשנת 2010 וב-2011, אחד מאותות ההוקרה הגבוהים ביותר שמוענק בידי המוסד הבריטי המלכותי לאדריכלות (RIBA).
את רוב חייה העבירה חדיד בממלכה הבריטית, אך שורשיה נעוצים בעירק. היא נולדה ב-1950 בעיר בגדד למשפחה מבוססת, שהפצירה בה לקבל השכלה במערב. לאחר שסיימה את לימודי המתמטיקה באוניברסיטה האמריקנית בביירות ב-1972, היא היגרה ללונדון כדי ללמוד בבית הספר לאדריכלות של אגודת האדריכלים (AA), שנחשב לאחד מבתי הספר הטובים והיוקרתיים בעולם ללימודי המקצוע.
למרות ההצלחה שזכתה לה בהמשך, תחילת דרכה העצמאית של חדיד לוותה באתגרים רבים. במשך שנים רבות המבנים שתכננה נשארו על נייר השרטוט ולא קרמו עור וגידים. אחת הסיבות לכך היו, ככל הנראה, רעיונותיה האוונגרדיים והמהפכניים. בסרט דוקומנטרי על חייה מ-2013 שיתפה חדיד כי גם להיותה אישה בתחום שנשלט בידי גברים היה קשר לכך: "כל הסיכויים היו נגדי. לאישה קשה מאוד להצליח באדריכלות, ולעבודות מהסוג שלי קשה להצליח. מעבר להיותי אישה וזרה, קשה היה לאנשים לדמיין שהיצירה שלי יכולה אי-פעם לקרות".
תחנת כיבוי האש שהובילה להכרה בינלאומית
הפריצה הראשונה בקריירה של חדיד התרחשה ב-1993, עם הקמתו של מבנה תחנת כיבוי האש במתחם המפעל של חברת הרהיטים המפורסמת "ויטרה" בגבול שוויץ-גרמניה. המתחם של חברת הרהיטים נודע בכך שבשטחו משובצים בניינים של כמה מהאדריכלים המפורסמים ביותר בעולם, ביניהם פרנק גרי, טדאו אנדו ואלוורו סיזה.
כשמשווים בניינים מאוחרים של חדיד לתחנת כיבוי האש ב"ויטרה", ניתן לראות שמדובר בתכנון מוקדם. בניגוד לקווים הזורמים ולצורות האורגניות המאפיינות את יצירותיה של חדיד, הוא מאופיין בקווים אלכסוניים וזוויות חדות. רבות נכתב ונאמר על יופיו של המבנה, שמייצר אצל חלק מהמבקרים תחושות אי-נוחות. גם הכבאים שהיו אמורים לאכלס אותו חשו כך, ולכן לא שימש למטרתו המקורית במשך זמן רב והפך לבסוף לחלל תצוגה לרהיטים.
17 צפייה בגלריה
פריצת הדרך הראשונה: תחנת כיבוי האש "ויטרה"
( צילום: Christian Richter, מתוך zaha-hadid.com)
תחנת הכיבוי היא ללא ספק אבן דרך חשובה בקריירה של חדיד, שהוכיחה שהחזון האדריכלי שלה יכול לקרות במציאות, וסללה את הדרך להצלחתה הבינלאומית. כך, בעשור הראשון של שנות ה-2000, הפכה חדיד מאדריכלית שלא בנתה מעולם, לאדריכלית שלא מפסיקה לבנות. משנת 2000 ועד מותה, חדיד זכתה בפרס על עבודותיה בכל שנה.
אצבע בעיני השלטון הסובייטי: מרכז התרבות שבעיר באקו
מרכז התרבות של בירת אזרבייג'ן שהושלם ב-2012 הוא כנראה אחד המבנים האייקונים והמוכרים ביותר שתיכננה חדיד אי פעם. הבניין שמכיל בתוכו מוזיאון, ספרייה ואולם כנסים, נראה למרחוק בזכות המעטפת המעוקלת והלבנה שלו, שמתבלטת על רקע נוף הבניינים הסובייטים של באקו. אותה מעטפת מתקפלת ומתחברת לאדמה באופן שמטשטש את הגבולות בין רצפה, קירות ותקרה, ובין מה שניתן לדרוך עליו לבין מה שלא.
הקו של חדיד ממשיך מהחוץ אל חללי הפנים של המבנה ומתבטא בכל פינה בו, מגרמי המדרגות והמעברים ועד לאולם הקונצרטים. הקווים הזורמים בתקרת האולם מהדהדים את הקווים של המעטפת החיצונית של מרכז התרבות ומייצרים חוויה אדריכלית מרשימה ויוצאת דופן.
17 צפייה בגלריה
התנגדות לאדריכלות הסובייטית: מרכז התרבות בבאקו
(צילום: Helene Binet. מתוך zaha-hadid.com)
הרעיון שעומד מאחורי הבניין, שעלול להזכיר צורה של חללית, הוא "לבטא את רוח התרבות האזרית ואת האופטימיות של האומה", כפי שמתואר באתר המשרד של חדיד. אפשר להתווכח על ההסבר ולטעון לעומתו שמדובר בפרויקט מגלומני ומוגזם שנועד להאדיר את שמו של המנהיג, אך בסגנונו ובצורתו, מנסה המבנה להתנגד ככל האפשר לאדריכלות הסובייטית ששלטה במדינה שקיבלה את עצמאותה רק בשנת 1991.
הסטרלינג הראשון של חדיד: מוזיאון האמנות ברומא
בתחרות לבניית מוזיאון האמנות של המאה ה-21 ברומא, זכתה חדיד כבר ב-1998, חמש שנים אחרי חניכת תחנת הכיבוי המפורסמת ב-"ויטרה". עם זאת, המוזיאון נחנך רק כעשור לאחר מכן, בשנת 2009, ובנייתו הייתה כרוכה בקשיים רבים ובחששות בנוגע לצורתו החדשנית, וכיצד זו תשתלב במרקם ההיסטורי של שכונת מגורים ברומא. למרות החששות, המבנה החדשני זיכה את חדיד בשנת 2010 בפרס הסטרלינג הראשון שלה.
17 צפייה בגלריה
במרכז שכונת מגורים ברומא: מוזיאון האמנות של המאה ה-21
(צילום: Iwaan Baan. מתוך zaha-hadid.com)
המוזיאון מורכב מתעלות בטון מלבניות מתפתלות וצמודות זו לזו, שבחלקים מסוימים עולות אחת על גבי השנייה. בניגוד לבטון האפור שנראה כלפי חוץ, בחללי הפנים של המוזיאון שולט בעיקר צבע לבן בוהק. הדבר היחיד ששובר את הרקע הלבן הוא גרמי מדרגות מתעקלים בצבע שחור בפנים החלל, שיוצרים מראה דרמטי.
17 צפייה בגלריה
תופס את תשומת הלב של המבקרים: מוזיאון MAXXI
(צילום: Roland Halbe. מתוך zaha-hadid.com)
הביקורת הנפוצה ביותר כלפי מוזיאון ה-MAXXI, מתייחסת לכך שהמבנה עצמו תופס את עיקר תשומת לבם של המבקרים ואינו מותיר מקום ליצירות המוצגות בו. האדריכלות של חדיד אומנם משמשת מוקד עלייה לרגל גם במקרה הזה, אך בראיון ב-2013 לגרדיאן הבריטי, סיפר אוצר בכיר במוזיאון, פיפו קיאורה (Pippo Ciorra) שמדובר באתגר שמטיב עם האוצרים: "זה עובד טוב. הסוד הוא להיות נועז ולא לתת כבוד רב מדי למקום. בהתחלה האוצרים היו ביישנים, אבל הם משתפרים".
השיבה הביתה: המרכז הימי של לונדון
למרות שאת המבנים המשמעותיים ביותר שלה ניתן למצוא בעיקר במדינות ערב או מזרח אסיה, שחובבות מופעים אדריכליים גרנדיוזיים, ב-2005 הוזמנה חדיד להשאיר את חותמה גם באנגליה עם המרכז הימי של לונדון בתיכנונה.
צורתו של המבנה שאובה מהגיאומטריה של תנועת המים ושל יצורים ימיים, והוא נבנה במיוחד לקראת אולימפיאדת לונדון ב-2012. מקור ההשראה הוא "זרימה קלילה" של מים, אך מדובר בפרויקט הנדסי מורכב במיוחד.
17 צפייה בגלריה
אתגר הנדסי משמעותי: גג המשתרע על פני 3,300 מ"ר
(צילום: Hufton+Crow. מתוך: מתוך zaha-hadid.com)
כך, הגג המרשים המשתרע על פני 3,300 מטר רבוע נחשב לאתגר ההנדסי המשמעותי ביותר בו. המרכז הימי של לונדון כולל שתי בריכות שחייה אולימפיות באורך 50 מטרים ובריכת צלילה אחת. בזמן האולימפיאדה של לונדון הוא הכיל 17,500 מקומות ישיבה. כיום משמש המבנה כבריכה עירונית בה 2,500 מקומות ישיבה.
הפרויקט שלא זכתה לראות: שדה התעופה בבייג'ינג
חדיד השאירה מאחוריה משרד אדריכלים פעיל ובועט שממשיך את מסורת המבנים שלה. ב-2019 הושלמה בנייתו של שדה התעופה דאשינג בבייג'ינג שתכננה לפני שהלכה לעולמה. המבנה, שממוקדם 45 ק"מ דרומית למרכז העיר בייג'ינג, נחשב לאחד מהפרויקטים היקרים בהיסטוריה, והושקעו בו 17 מיליארד דולר.
שדה התעופה, שממבט על מזכיר צורה של כוכב ים, משתרע על שטח שעולה על מיליון מטר רבוע. המבנה האדיר בגודלו נועד לקלוט כמויות מאסיביות של מבקרים, ואמור לשרת 45 מיליון נוסעים בשנה. עד שנת 2025, הוא יותאם למעבר של 72 מיליון מטיילים, ומתוכננת בו הרחבה נוספת שתאפשר ל-100 מיליון בני אדם ו-4 טונות של מטען לחלוף בו.
יותר מכל, מייצג הפרויקט את הקו העתידני של חדיד. אחד מהאלמנטים החזקים ביותר בו, שמושך את תשומת הלב, הם הפתחים האדירים בכל אחת מהזרועות של "כוכב הים". מכל אחד מהם יוצא עמוד חלול שמתחבר אל הרצפה וגורם למבנה להיות שטוף שמש. הרצפה עשויה מחומר רפלקטיבי ומשקפת את העמודים.
בימים אלו מוקמים פרויקטים נוספים שתכננה חדיד אך לא תזכה לראותם. אחד מהם הוא המטה של חברת באהה (Bee'ah) – חברת ניהול הסביבה והפסולת המובילה ביותר במזרח התיכון. בנייתו של מטה החברה, שיוקם באמירות השלישית בגודלה באיחוד האמירויות, החלה ב-2014 ואמורה להסתיים השנה. צורתו של הבניין מושפעת ממראה דיונות החול מתוכן הוא יוצא. שתי ה"דיונות" של המבנה יהיו חסכוניות באנרגיה ויצטלבו האחת עם השנייה כך שיתקבל ביניהן "נווה מדבר" – חצר מרכזית שתגביר את כמות האור והאוורור הטבעיים שנכנסים לחללים הפנימיים.
למרות הביקורת החריפה שהוטחה במבניה של חדיד, המואשמים במגלומניה ובחוסר התחשבות בצרכי המשתמשים בהם, היא הובילה לשינוי בחשיבה האדריכלית השמרנית והשאירה חותם אדיר בעולם האדריכלות. חדיד מתחה את גבולות התחום ממבנים מרובעים עם זוויות ישרות לצורות שלא ניתן היה להאמין שיתורגמו למציאות. חדיד מעולם לא נישאה, והקדישה את חייה ליצירתה.
