שכונת גילה בירושלים היא לא שכונה ירושלמית שגרתית. למעשה, היא גם לא שכונה ישראלית שגרתית. יש כאלה שיגידו שהיא לא שכונה כלל. מספיק לבקר בגילה פעם אחת כדי להבין זאת לבד: שיכוני ענק המחוברים על ידי סמטאות קטנות וחשוכות, רכסי מבנים (המכונים ״מבננים״) בעלי צורות תלת-ממדיות וקשתות מונומנטליות. שוטטות בשכונת גילה חושפת סגנון אדריכלי מובהק, ייחודי, אולי יחיד במינו.
ובכל זאת, בסיפור האדריכלי-הירושלמי גילה נדחקת לעתים לשוליים. גם עבור הירושלמים עצמם – אלה שאינם גרים בה – גילה נתפסת כשכונה שמעבר להרי החושך. היא לא חלק מהרצף הבנוי התרבותי, החברתי והכלכלי של ירושלים. היא מתפרסת על שטח עצום הרחק ממרכז הבירה ועם יותר מ-30 אלף תושבים, גילה מנציחה בין סמטאותיה סיפור ייחודי בהיסטוריה של האדריכלות בישראל, המערבת אג׳נדות מדיניות, שינויים פוליטיים ואדריכלי-על, שבמידה רבה השכונה ותושביה הפכו במרוצת השנים לקורבנותיהם.
הסיפור המרתק הזה טמון הרחק בדרום-מזרח העיר וגם התושבים עצמם לא תמיד מכירים את קורותיו. אולם היום, כשבשכונה מתחוללים תהליכים מהפכניים של התחדשות עירונית ופינוי-בינוי, ההיסטוריה הבנויה הזו הולכת ונמחקת. תוכניות נוצצות לחיבור השכונה למרכז העיר על ידי הקו החדש של הרכבת הקלה לצד פרויקטים של מגדלים שאפתניים מבטיחים לחדש את השכונה, אך גם מאיימים להכתיב מציאות אחרת - אדריכלית וחברתית - על השכונה ההיסטורית.
עוד בנושא:
"שדה הניסויים האחרון של האדריכלות בישראל"
כשהמאיירת והמעצבת הירושלמית רינת גלבוע החלה לעבוד על המחקר שלה לתואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל היה לה ברור שירושלים תהיה מושא המחקר. לגלבוע עצמה לא היה קשר מיוחד לגילה. כירושלמית, היא לא ממש הכירה את השכונה המרוחקת, שלא מייצרת סיבה להגיע אליה. ״בתחילת המחקר פשוט שוטטתי בשכונות שונות בירושלים, מתקופות זמן שונות. חיפשתי שכונה עם סגנון אדריכלי מאוד מובהק משנים מאוחרות יותר בזמן. בסופו של דבר נשאבתי לגילה״, היא מספרת.
תוך כדי המחקר גילתה גלבוע את ההיסטוריה הפוליטית-אדריכלית של גילה – שכונה שתוכננה ונבנתה בסוף שנות ה-60 מיד לאחר כיבוש השטח במלחמת ששת הימים, בניסיון לבסס מחדש את גבולותיה של ירושלים. ״גילה הייתה מיזם ממשלתי, לא מיזם עירוני״, אומרת גלבוע, ״נפרסו תוכניות, הוזמנו טובי האדריכלים – הכרישים - אברהם יסקי, רם כרמי, סלו הרשמן, לופנפלד וגמרמן ורבים אחרים, והחלו לבנות בה״.
גילה נבנתה הרחק ממרכז ירושלים ולאדריכלי-העל שהוזמנו על ידי משרד השיכון לתכנן אותה הונחו כמה קווי יסוד: ראשית, הוגדרה בנייה מתפרסת של מבני מגורים בעלי לא יותר מארבע קומות. שנית, ביקשו בינוי מעודד קהילתיות. ״רצו ליצור בגילה קהילה מקומית חדשה״, מסביר מיכאל יעקובסון, אדריכל ומתכנן ערים וכותב בלוג האדריכלות ״חלון אחורי״. ״לכן, השכונה הזו יועדה אך ורק למגורים: אין בה מרכזים אקדמיים, מבני משרדים וגם המרכז המסחרי שלה הוא שכונתי בלבד. תושבי גילה שרוצים לעבוד מסתלקים מהשכונה כל יום בשמונה בבוקר, מפקירים אותה לידי הילדים שלהם, ורק בשעות אחר הצהריים חוזרים הביתה. לכן גילה היא קצת שכונה מתה בהיבט הזה. היא כישלון כשכונה עירונית״.
עד היום זו החוליה החלשה ביותר בגילה: היא תלויה לחלוטין במרכז העיר. בניגוד למעלה אדומים או למבשרת ציון למשל, שכונות בקנה מידה דומה שתוכננו באותו הזמן והתפתחו לאורך השנים לערים העומדות בפני עצמן, גילה היא עדיין שלוחה שקטה ומרוחקת של ירושלים.
תכנונה של גילה הוא ביטוי למדיניות משרד השיכון באותה התקופה - להשתמש בשכונות חדשות כמעין שדות לניסויים אדריכליים. פרויקטים דומים תוכננו ברחבי הארץ באותה התקופה ברחובות, בבאר שבע, בחיפה, בדימונה ובערים נוספות. ״המטרה הייתה לעשות ניסויים באדריכלות במימון המדינה וכך לפתח ולקדם את מתודולוגיות התכנון בישראל״, אומר יעקובסון, ״שכונת גילה הייתה לשדה הניסויים האחרון של האדריכלות בישראל. עם עליית הליכוד לשלטון ב-1977 צומצמה מדיניות הרווחה של ישראל ומשרד השיכון כבר לא אחראי על קידום התכנון״.
ברוטליזם ירושלמי: שיכוני הקשתות והסמטאות הנטושות
ובכל זאת לגילה יש מאפיין ייחודי לעומת שאר השכונות האחרות שנבנו באותה התקופה: ירושלים. סגנון הבנייה בגילה הוא הלחם ייחודי ומוזר של שני סגנונות – הברוטליזם שהיה פופולרי בישראל באותה התקופה, לצד סגנון ניאו-מזרחי שהושפע מירושלים העתיקה. ״מדובר בזמן קצר אחרי 67׳ והעיר העתיקה רק נפתחה לישראלים״, אומרת גלבוע, ״האדריכלים מוזמנים לסייר שם והם ממש לומדים את העיר העתיקה והאופי שלה. הם מוקסמים ממנה לחלוטין.
״רצו שהשכונה הזו תהיה ירושלים. כך למשל החליטו שבצורה רוחבית כל הפרויקטים ישלבו קשתות״, היא מוסיפה. ״אבל הקשתות עצמן - מבטון מתועש, וזה הברוטליזם״. השעטנז האדריכלי הזה התאפשר בזכות היד החופשית שקיבלו האדריכלים ממשרד השיכון, לצד רצון אמיתי לצאת נגד הבלוקים התקופתיים ושיכוני הרכבת שצמחו בישראל כמו פטריות אחרי הגשם. התוצאה היא סגנון ייחודי ומרשים שגלבוע מכנה ״ברוטליזם ירושלמי״.
״האדריכלים בגילה לקחו את הקופסה המודרנית, פירקו והרכיבו אותה מחדש״, מסביר יעקובסון, ״הם לא קראו לזה מבנים, הם קראו לזה מבננים – אוסף של מבנים שחיברו ביניהם״. דוגמה לתכנון הייחודי בגילה הוא ההפרדה המוחלטת בין תנועת הולכי הרגל ונוסעי המכוניות בשכונה. בשכונה שלושה צירי תחבורה מרכזיים, מעין כבישים מהירים, לצד סמטאות ורחובות פנימיים העוברים בין השיכונים. ״בעצם התחילו לחזור חזרה בזמן״, מוסיף יעקובסון, ״לכן הלכו לעיר העתיקה, לכן לקחו את הקשתות והסמטאות והכיכרות והמרפסות. יצרו פרויקטים מאוד מונומנטליים ומאוד פורמליים, וזה משהו שלא היה באדריכלות הישראלית עד אז בכלל״.
במסגרת המחקר שלה ניסתה גלבוע לתרגם את האופק האדריכלי הייחודי של גילה לצורות גרפיות בתהליך שהיא מכנה ״הצרנה״. מאות צילומים הפכו לפיקטוגרמות, ייצוגים ויזואליים פשוטים שמהווים מעין מקרא גרפי של האדריכלות בשכונה. את הפיקטוגרמות הפכה גלבוע לבסוף לאריחי אבן ובטון ובכך החזירה אותם למרחב הבנוי. ״את האריחים האלה הייתי רוצה לראות משולבים במרחב הציבורי בגילה, במיוחד לאור השינויים בשכונה. סוג של קיר הנצחה לאדריכלות של גילה״, היא אומרת.
״העיר נהיית ענייה יותר ומתחרדת ומצד שני פתאום בונים מגדלים. הבניינים האלה ימכרו כמו לחמניות, לפי דעתי. יש מחסור בדירות בארץ. השאלה היא איך יתחזקו את הבניינים האלה היא שאלת מיליון הדולר. לפי דעתי יהיה פה אסון״
עד כמה הסגנון האדריכלי בגילה מובחן? האנקדוטה הזו היא דוגמה מצוינת: בתהליך המחקר שלה עשתה גלבוע הרבה ניסוי וטעייה כשיצרה את הפיקטוגרמות. ״בשלב מסוים צרבתי כמה עשרות חותמות עם הסמלים. העברתי סדנת חותמות לבני נוער בבני אביחי. בסדנה לא סיפרתי מה מקור הצורות וניגשו אליי שתי חיילות ואמרו לי – זה נורא דומה לרחוב שלנו. נדהמתי״, היא מספרת, ״זו שכונה מאוד לא גנרית. כשהן אמרו לי את זה אמרתי 'אוקיי, יש כאן משהו שכבר מדבר'״.
בת קיימא עבור התושבים?
אם זה עוד לא היה ברור עד כה, אז התכנון בגילה שנוי במחלוקת. אדריכלים ותושבים גם יחד הטיחו לאורך השנים ביקורת רבה על שורה של נושאים: על ניתוק האדריכלים ממציאות החיים בשכונה, על החוסר במרכזים כלכליים בהנחיית מדיניות הממשלה, וגם על המונומנטליות של המבנים שהפכה רבים מהם לבלתי אפשריים לתחזוקה וכתוצאה מכך הם סובלים היום מהזנחה כבדה. ״רבות מהיצירות האדריכליות השנויות במחלוקת שיש בגילה הגיעו מהבינוי המעודד קהילתיות. היה פה הרבה רצון טוב, אבל זה יצר תוצאות לא צפויות״, אומרת גלבוע, אחת הדוגמאות לכך היא ריבוי השטחים הפרטיים הפתוחים (שפ״פים) במתחמי המגורים בשכונה. "לכאורה החצרות האלו הן לרווחת הציבור, אבל בסופו של דבר מישהו צריך לתחזק אותן. כשיש בינוי בקנה מידה כל כך גדול, עם הרבה מאוד משפחות שחלק גדול מהן מוחלשות, זה מורכב. היום הרבה מאוד מהשטחים הפתוחים נטושים ומוזנחים״.
דוגמה בולטת נוספת היא מתחם המגורים בשכונה שתוכנן על ידי האדריכל רם כרמי. ״המוזנח מבין המתחמים בגילה יכול להתחרות במצבו רק עם התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. המשותף לשניהם: אדריכל רם כרמי״, אומר יעקובסון. המתחם מורכב משלושה אזורים: מבנה דירות טורי בקצה הצפוני של המתחם, סדרה של ארבעה רחובות קטנים המקשרים לקוטג׳ים בקצה הדרומי ומבנה דירות הנמצא באמצע ומקיף חצר פנימית. על אף ייחודיותו האדריכלית של המתחם, גם בו מורגשת ההזנחה והקושי בתחזוקה.
אדריכלים כמו כרמי היו נודעים כנועזים ומהפכניים בסגנון האדריכלי שלהם. במרוצת השנים הרעיונות הגדולים הם אלה שמשכו את הביקורת הגדולה והתפרשו ככוחניים, הרומסים את אורח חייו של האזרח הקטן. ״אחד המאפיינים הסגנוניים המיוחדים במתחם של כרמי הוא החלונות העגולים. זה באמת אלמנט מיוחד, אבל את שואלת את עצמך, מי יכול לממן החלפה של חלון עגול?״, אומרת גלבוע, ״כעבור 50 שנה את רואה שם כל מיני אלתורים ופתרונות של התושבים לחלונות שנשברו. נשאלת השאלה, מה המשמעות של אדריכלות שאינה בת-קיימא לאורך שנים עבור התושבים שבסוף מאכלסים אותה?״.
במתחם של כרמי פזורים מוקדי התכנסות רבים, מעין כיכרות קטנות המשובצות בין הסמטאות והמבנים. ״גם כאן המטרה הייתה קהילתיות, אבל התוצאה היא הפוכה: כשיש כל כך הרבה כיכרות קטנות, אין שום כיכר מרכזית. האנרגיה האנושית מתפזרת להמון מוקדים קטנים, ושוב השכונה מתרוקנת. את הולכת בפרויקט של רם כרמי והוא רצוף בחצרות פנימיות וכיכרות שוממות ועזובות״.
כששואלים את תושבי השכונה, רבים מהם מהדהדים תחושות דומות. תחושה של הזנחה, בלבול ודיסאוריינטציה. תושבות רבות מדברות על הפחד ללכת ברחובות השכונה בלילה, בין הסמטאות הריקות לחלוטין מכל אדם או כלי רכב.
אולם, יש תושבים שחושבים ומרגישים אחרת. ״בגלל שגדלתי לתוך זה, לא ממש הרגשתי את הייחודיות של גילה. אבל כשאבא שלי יצא לפנסיה הוא התחיל לעשות הליכות ארוכות בשכונה. כשהצטרפתי אליו עברנו במקומות שבחיים לא הייתי בהם ופתאום גיליתי בנייה מאוד יפה״, מספר אביאל חנקין (בן 36) שנולד וגדל בגילה, ״הופתעתי שבנייה כל כך חמודה וייחודית מסתתרת באחת השכונות היותר נידחות ומשעממות של ירושלים״.
״גילה אמנם אוכלסה בתושבים ממעמד בינוני-נמוך, אבל כשאת מסתובבת בה את מתרשמת מאוד לטובה מסביבת המגורים״, אומר יעקובסון, ״אנשי גילה אוהבים את המקום שלהם. רואים את זה״. לדברי יעקובסון, גורם נוסף שתורם לכך הוא איכות התכנון. ״נכון שיש בגילה חוסרים שמאפיינים את תקופת הבנייה של שנות ה-70, אבל בסופו של דבר התכנון האדריכלי בגילה הוא טוב. איכות הבנייה הייתה גבוהה ולא נדרשת תחזוקה מטורפת. בחלק מהמתחמים התחזוקה ברמה מאוד גבוהה על ידי התושבים. נכון, לא מדובר באנשים עשירים, אבל עדיין המקומות מטופחים. התחלופה של התושבים נמוכה מאוד, וזה סימן שאנשים אוהבים לגור שם״.
שימור או שיפור? התחדשות שנויה במחלוקת
בשנים האחרונות מתורגמת תחושת הגאווה של חלק מתושבי גילה לתחושה של מגננה, אפילו חשדנות. זאת לאור תהליכי ההתחדשות העירונית המסיביים המתוכננים וכבר מתחוללים בשכונה. "לאורך השיטוט שלי בשכונה במסגרת הפרויקט, נתקלתי בלא מעט חשדנות", מספרת גלבוע, "התושבים התרגלו ליזמים שמסתובבים בשכונה. הם לא אהבו שאני מסתובבת עם מצלמה. יש חרדה כזאת של 'עומדים לשנות לי את הבית'".
בשנים הקרובות צפויה שכונת גילה להתחבר למרכז העיר באמצעות שני קווי רכבת קלה. תוכניות המונות כ-10,000 יחידות דיור חדשות מקודמות בשכונה. לדברי העירייה, תוכניות אלו גם מעבות את השלד הציבורי וההליכתי עבור התושבים, וגם מתקנות עוולות תכנוניות מהעבר. התוכנית האחרונה שאושרה ביולי, היא תוכנית מרכז הקליטה בגילה. מעבר לתוספת יחידות הדיור היא מציעה עיבוי על ערכים אופייניים, כמו מערכת התנועה של הולכי הרגל, פיתוח ושדרוג המרחב הציבורי, עיבוי ותוספת מבני ציבור, תוספת שטח ציבורי פתוח, תוספת שטחי מסחר ותוספת חניונים תת-קרקעיים. התוכנית כוללת שבעה מגדלים בני 35-25 קומות ועשרה מבנים בני 12-10 קומות.
ואילו התושבים הוותיקים כבר נכוו בעבר מתוכניות התחדשות שכשלו. הבולט שבהם הוא פרויקט ״אפטאון״ שבנייתו החלה כבר לפני יותר מ-17 שנים. המתחם היה אמור להיות מרכז מסחרי שוקק חיים והפך לשם נרדף להזנחה, בין היתר בגלל הבור הענק שעומד בסמוך לו - זכר לחפירות שנערכו לפני כשמונה שנים לטובת הקמת מגדל מגורים בן 24 קומות. לאורך השנים עבר המתחם כמה בעלים, אולם נותר שומם, למעט הכנסת גני ילדים של המגזר החרדי למקום.
עיריית ירושלים נדרשה לסוגיה כמה פעמים בשנים האחרונות, עקב פניות מצד המקומון הירושלמי ״כל העיר״. האחרונה שבהן נערכה ביולי האחרון, שבו פנו שוב מהמקומון לעירייה כדי להבין היכן עומד הפרויקט. מעיריית ירושלים נמסר בתגובה לפנייה כי "עיריית ירושלים מנהלת בשנה האחרונה דיאלוג תכנוני עם היזם, וזאת במטרה לקדם תוכנית שתשפר את נראות המתחם כולו, תשפר את תפקוד המרכז המסחרי ותטפל בכלל הבעיות הקיימות בשטח, לרבות סוגיית הבור ובדיקת האפשרות למתן תוספת זכויות בינוי בהתאם למדיניות הציפוף לצד צירי הרכבת הקלה. התוכנית תוגש בקרוב לדיון בוועדות התכנון הרלוונטיות״.
התושבים, כאמור, הפכו ציניים לגבי מחויבותה של העירייה לפיתוח גילה. ״השקיעו הרבה כדי לחבר את גילה לרכבת הקלה, אבל כמובן זה משהו שנמצא בחזית הבולטת של השכונה״, אומר חנקין, שמשפחתו עדיין מתגוררת בשכונה, ״לעומת זאת, הצדדים הנידחים, בעיקר הצדדים הדרומיים של העיר שפונים לוואדי, עדיין מוזנחים. יש שם שדות שגדלים פרא, אספלט ישן ומדרכות ישנות ושבורות ולא ממש משקיעים בלתקן אותן״.
"בעוד עשור המגדלים יהפכו לסלאמס"
ומה לגבי הסגנון האדריכלי הייחודי של השכונה? באופן עקרוני מבנים היסטוריים המסומנים לשימור בישראל הם מבנים שנבנו לפני 1948. לכן, בשכונת גילה אין מבנים היסטוריים לשימור. ואולם, מעיריית ירושלים נמסר כי יש אלמנטים בגילה שסומנו על ידי ועדת השימור ככאלה שישומרו וישולבו בתכנון חדש. כך למשל, בתוכנית פינוי בינוי מרכז הקליטה גילה - הערך השימורי היה דווקא המרחב הלא בנוי: מעברי הולכי הרגל שמאפיינים את המצב הקיים גם היום ומקבלים עדיפות גם בתכנון החדש. ״שימור שאינו פיזי יכול להיות רעיוני, כמו המרחבים עבור הולכי רגל במרכז הקליטה בגילה שהיוו חלק מקונספט אדריכלי במקור. בנוסף, השימור הרעיוני יכול להיות גם באמצעות תערוכה מכבדת של המבנים, או ספר בנושא, שמספר את ההיסטוריה ומתעד את הסיפור לדור העתיד״, נמסר מהעירייה.
לפי יעקובסון, מורשת הבנייה של גילה מורגשת גם בחלק מהפרויקטים החדשים. ״התכנון האדריכלי העכשווי בגילה גם הוא טוב. נבנו שם פרויקטים על ידי אדריכלים ירושלמים ואדריכלים מהמרכז ואני מוצא שהתוצאות מוכיחות שהאדריכלים משקיעים תשומת לב גדולה יותר בעבודותיהם בעיר. במיוחד במבני מגורים״, הוא אומר. פרויקט אחד שמצביע עליו יעקובסון הוא מתחם בקצה המזרחי של גילה שתכנן משרד פייגין אדריכלים ובנייתו הושלמה ב-2015. המתחם המכונה ״אחוזת יניב״ כולל מקבץ של שישה מבנים הסוגרים על חצר משותפת. ״הפייגינים נמנעו מפתרון שגרתי וסתמי של עוד בניין מגורים שכמוהו בונים בכל מקום ובכל מצב״, אומר יעקובסון, ״הם תכננו את חזיתות המבנים הפונות להיקף המתחם בשפה שמעניקה לבניינים את ייחודם ואת הקשר לאווירה הירושלמית״.
תוכניות ההתחדשות העירונית הנוספות שאושרו על ידי העירייה כוללות את מתחם הגפן, במסגרתו ייהרסו מבני מגורים קיימים לטובת הקמת שני מגדלים בני 30 קומות. מתחם הצוף, במסגרתו שלושה מבנים קיימים בני ארבע קומות ייהרסו לטובת שלושה מגדלים בני 35 קומות, ומבנה אחד בן 20 קומות, כל זאת מעל קומת מסחר ותעסוקה. ומתחם הרדוף, שבמסגרתו מוצעת הריסת שישה מבני מגורים ובמקומם הקמת חמישה מגדלים בני 35-25 קומות ושלושה מבנים בני 10 קומות.
ובכל זאת, הבחירה בהקמת מגדלים רבי קומות בשכונה כמו גילה תמוהה. ״הקמת הרכבת הקלה מביאה את המדיניות העירונית לרצות לעבות את האוכלוסייה ולהצדיק את ההשקעה הכלכלית האדירה הזו״, אומרת גלבוע, ״יש לזה מקום, יש שטח מאוד נדיב שתוכנן למגורים. אבל מתחמי מגדלים מכתיבים מציאות חברתית אחרת. בינוי לגובה לא מתאים לאוכלוסיות מוחלשות. הוא דורש אמצעים כי תחזוקת מגדלים היא לא פשוטה״.
״העיר נהיית ענייה יותר ומתחרדת ומצד שני פתאום בונים מגדלים״, מסכים יעקובסון, ״הבניינים האלה ימכרו כמו לחמניות, לפי דעתי. יש מחסור בדירות בארץ. השאלה היא איך יתחזקו את הבניינים האלה היא שאלת מיליון הדולר. לפי דעתי יהיה פה אסון״.
אחת המבקרות החריפות ביותר של מגדלי המגורים היא פרופ' רחל אלתרמן, מתכננת ערים ומשפטנית בטכניון, שניסתה לקדם חוק שבמסגרתו הקבלנים שמוכרים את הדירה יפתחו קרן תחזוקה שתכסה את הוצאות עתידיות של הבניינים, אולם עד כה לא נרשמה התקדמות בכיוון. ״לפי דעתי בעוד עשור העסק הזה יתרסק. הבניינים האלה יהפכו לסלאמס״, היא מציינת.
גם תושבים רבים, על אף הרצון בשיפור השכונה, מתנגדים להקמת המגדלים. ״ברגע שהתחילה הבנייה של אפטאון הבנו שמתחילים להרוס את הקסם של השכונה. ואז התחילו עם המגדלים, ולאט לאט הרבה מהיופי שלה נעלם״, אומר חנקין. למרות זאת, חשוב לומר כי עבור חלק מתושבי השכונה רבים מהמבנים שבה הם מפגע חזותי ולא מבנים לשימור. חלקם מוזנחים, ללא מעליות, ללא ממ"דים וללא חיזוק כנגד רעידות אדמה, ובנוסף אינם נגישים תנועתית לציבור (עגלות, קשישים, אנשים עם מוגבלות פיזית).
בסופו של דבר הבנייה המואצת בשכונה מבהירה: לטוב ולרע, ניכר כי הסגנון האדריכלי של גילה בסכנת הכחדה. אפשר לאהוב אותו, להיות ביקורתיים כלפיו, אבל הסגנון הזה הוא חלק ייחודי בסיפור של האדריכלות הישראלית. "במחלקת שימור אומרים 'יש לנו אלפי מבנים היסטוריים בירושלים, אי אפשר לשמר הכל'. אני חושבת שיש פה פרק באדריכלות הישראלית שלא צריך להימחק", אומרת גלבוע לסיום, "צריך לספר אותו, אפשר לספר אותו. במובן הזה, אולי האריחים שלי נכנסים לנישה הזאת".
