מיגוניות הבטון שזורות בצורה ארעית למראה במרחבים הפתוחים בדרום הארץ, ומאז 7 באוקטובר הן קיבלו משמעות נוספת. שכן, כבר יותר משבועיים שהמושג "מרחב מוגן" עומד בסימן שאלה, ובמקרים מסוימים במהלך הטבח, אף הפך לסמל להגנה או דווקא לפגיעה במי שחיפש להסתתר בהן, כמו במקרה של כמה מהחוגגים במסיבת נובה שנרצחו או נחטפו מהמיגוניות.
המקלטים הציבוריים והמרחבים המוגנים הפכו לחלק בלתי נפרד מהסביבה הישראלית. נדמה שהאדריכלות בארץ אף פעם לא מנותקת ממלחמה, לא בעבר וגם לא בהווה (אף שיש עדיין בתים ישנים רבים ללא מקלט או מרחב מוגן אחר). חדרי הממ"ד בולטים בכל חזית של בניין מאז שנות ה-90 ואפשר להבחין בחלונות הממ"ד בעלי מידות קבועות בגודל של כמטר על מטר. גם גגות הבטון המשופעים שמחפים את מדרגות הירידה למקלטים הם חלק מהנוף הישראלי כבר עשרות שנים. מקלטים ציבוריים מזוהים עם הגינה הציבורית כמעט כמו כל מתקן שעשועים אחר שקיים בה.
אבל איך בכלל צצו המיגוניות בנוף בדרום הארץ ובצפונה? "המיגוניות אינן חלק מהמרחבים המוגנים הרשמיים של פיקוד העורף. הן נועדו להעניק מיגון משלים", מסביר שמשון נגאוקר, מנהל תחום מיגונים בחברת וולפמן תעשיות בע"מ, "לפני כ-20 שנים נולד הצורך לייצר מיגון זול ומהיר שיהיה ניתן לספק לאוכלוסייה בצפון ובדרום הארץ. המיגוניות נועדו בעיקר עבור מקומות בהם לא התאפשרה בנייה של מרחבים מוגנים תקניים על פי החוק".
ממ"ד, ממ"ק, ממ"מ ומיגונית
ההתגוננות האזרחית, שהחלה באירופה לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה, מלווה את כל תהליכי התכנון במדינה כמעט מיום הקמתה. בשנת 1951, שלוש שנים לאחר הקמת המדינה, נחקק חוק ההתגוננות האזרחית שמגדיר בין השאר את מאפייני המקלט ואת האחריות עליו. בעקבות מלחמת המפרץ וזמני המילוט הקצרים, מרחבים תת קרקעיים שנבנו במרכזי שכונות הורחבו ועלו מעל לפני הקרקע, רבים הפכו בעיקר למחסנים בבנייני מגורים. ולאחר חקיקת תוכנית המתאר ארצית לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה (תמ"א 38) בשנת 2005, המרחב המוגן הפך לחדר פרטי חובה בכל דירת מגורים.
כחלק מחוקי ההתגוננות האזרחית שממשיכים להתעדכן, פיקוד העורף שאמון על הנושא סיווג את המרחבים המוגנים וחילק אותם על פי היקפם - מרחב מוגן דירתי (ממ"ד), מרחב מוגן קומתי (ממ"ק), מרחב מוגן מוסדי (ממ"מ). חוקי התכנון והבנייה מאפיינים כל אחד מהם ומעגנים את הדרישות הנוגעות לגודל המרחב, פתחי המילוט המאושרים על פי תקן, עובי הקירות ופתחי האוורור.
"לפני כ-20 שנים נולד הצורך לייצר מיגון זול ומהיר שיהיה ניתן לספק לאוכלוסייה בצפון ובדרום הארץ. המיגוניות נועדו בעיקר עבור מקומות בהם לא התאפשרה בנייה של מרחבים מוגנים תקניים"
פרוץ מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 הביאה לתפנית נוספת. המיגון של בנייני המגורים לא היה בהכרח זמין ביישובים ובערים הסמוכים לגבול. אלו שדווקא נזקקו לו יותר בזמן המלחמה – לעיתים מצאו עצמם ללא מרחב מוגן קרוב בטווח הגעה של 15 שניות. המטחים הרבים ביישובים מדרום ומצפון וההתחדשות העירונית שהתקדמה שם באיטיות יחסית למרכז הארץ, בגלל כדאיות כלכלית, הובילה ליצירת מרחבי מיגון משלימים שמפוזרים בשטחים הפתוחים שנותרו ללא מענה.
למה דווקא צורת פעמון?
בשנת 2007 החלה חברת וולפמן לפתח מוצר שייתן מענה לכל אותם אזורים לא מספיק מוגנים. הם הגו מוצר שיהיה נגיש וקטן יחסית למיגוניות הבטון המלבניות הנפוצות. "הצורך לספק במהירות כמות גדולה של מיגוניות בכל סבב לחימה הביא לפיתוח 'פעמון המיגון' המכונה כך בגלל צורתו", מסביר נגאוקר, "מניסויים שערכנו, צורת הפעמון גורמת לפיזור הרסיסים מסביב ומונעת היווצרות של לחץ על המבנה וכניסה של הרסיסים פנימה. רוב המיגוניות נרכשות על ידי עמותות שתורמות ומספקת אותן ליישובים בדרום ובצפון הארץ. כעת, עם מלחמת 7 באוקטובר, ניכרת התרחבות מעגלי התפוצה והמשלוחים מפוזרים לכל רחבי הארץ".
מיגוניות ומקלטים מסקרנים יוצרים
משמעות המרחב המוגן מבחינה צורנית והפיכתו לחלק מהמציאות היומיומית, הונצחה בכמה פרויקטים. סדרת צילומים של המיגוניות בעוטף עזה שיצר צלם האדריכלות גדעון לוין לפני כשנתיים מקבלת משנה תוקף בגלל תיעוד המקומות שהשתנו לאין שיעור בעקבות המלחמה שאנחנו בעיצומה. "במהלך עבודות הצילום שאני עורך, אני משוטט ברחבי הארץ ובקיבוצים שמעניינים אותי במיוחד", מספר לוין, "באחד הימים נסעתי ליישובי העוטף ניר-עם וכפר עזה. שם משכו את תשומת לבי מיגוניות הבטון הפזורות בשטח והתחלתי לצלם אותן.
"בכל אחד מהאתרים, אני מחפש אובייקטים עם צורה גיאומטרית בולטת שיהיה אפשר לבודד אותם מהסביבה שבה הם נמצאים. מתוך השאיפה לטשטש את הזמן והמקום והרצון שהצופה ילך בה לאיבוד". צורת המיגוניות הובילו את לוין להתמקד בהן וליצור סדרה מקיפה של תצלומים. היום, השטח הפתוח שבו המיגוניות פזורות קיבל את הפוקוס ולא האובייקט עצמו. "פתאום תמונות הרקע מקבלות חשיבות גדולה יותר והתמונות שעוברות בדרך כלל עיבוד וניקוי נשארו כפי שהן", מסכם לוין.
פרשנות אמנותית נוספת למקלט הציבורי שוחזרה בימים אלו על ידי האמן שאול כהן שמפסל באופן ריאליסטי מודלים תלת ממדיים של מבנים או אובייקטים עירוניים. "את המקלט בניתי לראשונה לפני כמה שנים לקראת תערוכה, וכעת הרגשתי צורך לשחזר את המודל", אומר כהן, "בדרך כלל אני מתחיל בצילום של המבנה, בניית המודל הממוחשב והדפסה שלו במדפסת תלת ממד. לאחר ההדפסה, אני 'מלכלך' אותו וצובע בצבעי אקריליק. המודל מיוצר ללא קנה מידה למרות הצביעה הריאליסטית כדי שיישאר כפסל ולא יידמה למודל אדריכלי. את רוב המודלים אני בונה על פי הזמנות של אנשים שמבקשים את הבניין שבו גדלו או בעקבות כל אירוע סמלי אחר שאירע בהם. היום, העבודה על המודלים קיבלה רגישות נוספת כשהפכה למעין מפעל הנצחה".
"תכסיסי המלחמה טרפו את כל תנאי הבנייה"
"ביצורים הם מבנה מיוחד במינו", כתב הפילוסוף והאדריכל הצרפתי פול ויריליו במאמר שנקרא המונולית משנת 1975. "הם לא נועדו לישיבת קבע, ומגיעים אליהם כדי לבצע פעולות מיוחדות בזמן מוגדר, במהלך סכסוך או בימים טרופים. בדיוק כמו הלוחם שעוטה את שריונו בצאתו לקרב, או האדם הלובש את מעילו כשיורד גשם, כך אנו חודרים לתוך עמדת הביצורים כשתנאי הסביבה של עיתות-השלום מתחלפים במטאורולוגיה של עתות-המלחמה. ואם בעבר די היה בגג רעפים להגנה מפני הברד, השלג או הגשם, ואם עובי הקיר די היה בו כדי לשמר את החום ולהגן מפני הרוח, הרי מעתה אין די בכל אלה כדי להגן מפני הכדורים, הפגזים והפצצות. תכסיסי המלחמה טרפו את כל תנאי הבנייה וכלליה", כתב אז.
המבנים ש"לא נועדו לישיבת קבע" הפכו עם השנים לחדרים מהמניין בדירות המגורים או לקליניקות ומרכזים קהילתיים הפועלים מהמקלטים הציבוריים בימי השגרה. בעת המלחמה הנוכחית, הטראומה נקשרה עם המרחבים שנועדו להגן על התושבים. האירועים הקשים מעלים שוב את השאלות על אופן פיזור המיגוניות בארץ ועל הפער בין המרכז לפריפריה; על התנאים שהכתיבו המרחבים המוגנים בבנייתם והשפעתם על העיצוב העירוני; על התהליכים הבירוקרטיים הארוכים שמלווים כל תהליך תכנון שכזה; ומעל לכל, על התפקיד הבסיסי ביותר של מרחב המגורים להגן ולשמש כמחסה.
