עיצוב איטלקי לא נתפס אקולוגי או חסכוני במיוחד, אלא להיפך – רהבתני, מקסימליסטי ואפילו בזבזני. אך את זה כל עשויה תערוכה עולמית נודדת בשם ״אקו עיצוב״ לשנות. בארבעה חדרים בקומה השנייה בבית ליבלינג מוצגת כעת התערוכה המוקדשת לעיצוב איטלקי מקיים. כ-40 האובייקטים המוצגים בחללים של הבניין לשימור מאפשרים לקיים שיח שונה על אסתטיקה, עיצוב וחוויית משתמש. בשונה מתערוכות עיצוב אחרות, הפעם אפשר לבחון מקרוב את האופן שבו עיצוב פוגש ייצור, תחת מערכת חוקים חדשה שאותם התערוכה ממסגרת.
אוצרת התערוכה, סילוונה אניקיאריקו, שהגיעה לארץ ללוות את פתיחת התערוכה ואת תהליך האוצרות, מציגה דרכה מגמה חדשה ועכשווית בעיצוב איטלקי, שדוגל בשיתוף, אחריות הדדית ודאגה לדורות הבאים בעזרת כלכלה מעגלית. "קיימים שלושה עקרונות מנחים - הפחתה, שימוש חוזר ומיחזור (re-use, re-duce, re-cycling). המעצבים עושים שימוש במה שנחשב לפסולת תעשייתית, בשאריות, מלקטים ובוחנים מחדש גם את תהליך העבודה שלהם וגם את ההשפעה שלו על העולם", אומרת אניקיאריקו, אדריכלית, מעצבת ואוצרת מנוסה, המלווה יותר מ-20 שנה את האוסף הקבוע בטריאנלה, מוזיאון העיצוב האיטלקי במילאנו ואף ניהלה אותו במשך כעשור.
התערוכה המקורית מונה 52 אובייקטים (בארץ מוצגים כאמור כ-40 פריטים), שעברו כברת דרך עד שהונחו בבית ליבלינג. פראג, דוחא, סופיה, טורונטו, תוניסיה, וושינגטון, סין ולוב הן רק חלק מהיעדים ברשימה.
העיסוק בעיצוב כתעשייה בזבזנית ומזהמת אינו חדש. זה היה עניין של זמן עד שהם יגיעו גם לתעשיית הדגל האיטלקית – העיצוב. שימוש חוזר, קיימות, מיחזור - כל אלה קשורים לכל היבט בחיינו ולשיח על משבר האקלים שבו אנו גוררים רגליים ומתקשים לדמיין את העתיד לבוא. אך התערוכה הזו שונה מתערוכות המהללות, ובצדק, את העיצוב האיטלקי היצירתי והפורה, בעיקר מכיוון שהיא מספקת הצצה לתהליכים שקורים בפועל באיטליה, ממש עכשיו.
דוגמה מעניינת לתהליך שכזה מגיעה בדמותה של שידת מגירות איקונית של חברת קרטל (Kartell), בעיצובה של אנה קסטלי פריירי. במקור, החברה ייצרה את הפריט הזה מפלסטיק במשך עשורים. לפני כמה שנים, המירו בחברת קרטל את פס הייצור של השידה המפורסמת מפלסטיק לביו-פולימר ולחומרי גלם שמקורם בפסולת של חקלאות. תהליך שבעבר היה אפילו קשה לדמיין אותו.
14 צפייה בגלריה
שידת האחסון המפורסמת של קרטל בעיצובה של Anna Castelli Ferrieri. עשויה כעת מחומר מקיים
(צילום באדיבות Kartell ובית ליבלינג)
פרשנות מחודשת לעיצוב מקיים
האובייקטים בתערוכה מציגים קשת רחבה של גישות לעיצוב מקיים וכוללים מוצרים הקיימים בתעשייה וכאלו שתוכננו ויוצרו באופן עצמאי על ידי מעצבים במיוחד עבור התערוכה, וברובם קיים הפוטנציאל לייצור תעשייתי. בעבודת האוצרות, אניקיאריקו בוחרת באותם פריטים שמאפשרים רפלקציה. ואכן, האובייקטים-מוצרים המוצגים בה מבטאים פרשנויות שונות לנושא, בין אם הם אירוניים, פואטיים או פרקטיים. בחלקם אפשר להתחקות ברגע אחר תהליך הייצור דרך המבט. באחרים, נדרשת הבנה מסוימת על תהליכי הייצור האיטלקיים הנהוגים כדי להבין את טווח האפשרויות הרחב שחומרי גלם שמקוטלגים כפסולת תעשייתית מניחים בפנינו.
אחד משלושת העקרונות שעליהם מדברת אניקיאריקו בנוגע לשימוש מחדש במוצרים בא לידי ביטוי גם באובייקטים שהם רדי-מייד (Readymade). שימוש במוצר או אובייקט קיים כפי שהוא, רק שהוצא מהקשרו המקורי. או במקרה הזה, הוסב לשימוש אחר. כך למשל כובעי ים צבעוניים מתוחים על נורה שיושבת על מעמד מתכת שעבר גם הוא תהליך מיחזור, מאפשרים לנו לבחון אחרת את אותו המוצר. יריעת פלסטיק שהופכת במתיחה לשקופה למחצה, מסוגלת לשאת את התאורה בתוכה ולתפקד בסופו של דבר כמוצר שלם, חדש ופונקציונלי.
אובייקט נוסף ומעורר מחשבה הוא סט כוסות צבעוניות שמאזכר במחווה או הגחכה את זכוכית מורנו היוקרתית. בפועל, בתי ניפוח רבים לזכוכית מורנו נסגרים מכיוון שהדור הצעיר לא מוצא עניין במלאכה והאמנים העוסקים בה מתמעטים. מדובר בתהליך שמאפיין כעת מלאכות רבות שייחדו את העיצוב האיטלקי כפי שאנו מכירים אותו. כאן, תחת השם Cheap Murano, הונחו בקבוקי פלסטיק בחיתוכים שונים אחד מעל או בתוך השני, והם מייצרים קולקציה צבעונית של כוסות ומכלים צבעוניים. אם נתעכב רגע נוסף לאחר שגילינו את פקק הבקבוק ופיצחנו את השיטה, נחשוף את עיצוב המוצר. אנו רואים חומר שהיינו רוצים שייעלם מהעולם, אך דרך העיצוב אנו למדים על תעשייה שלמה, על הפרטים והאיכויות שבה. מהטבעת הפלסטיק בטקסטורה שמייצרת חיכוך ומאפשרת לנו לאחוז בבקבוק בנוחות, מקימורי הבקבוק והתחתית, מהצבע הנבחר וסינון האור - הרי לכם עיצוב תעשייתי. העניין האירוני, מלבד זה הברור מאליו הוא, שכעת אותה קולקציה נמכרת במאות שקלים בגלריה במילאנו.
14 צפייה בגלריה
Cheap Murano. בקבוקי פלסטיק צבעוניים במקום אמנות ניפוח הזכוכית המפורסמת
(צילום: יעל שמידט)
14 צפייה בגלריה
בקבוקי פלסטיק במקום זכוכית מורנו יוקרתית. העבודה Cheap Murano של המעצב Massimilano Adami
(צילום באדיבות Autoproduzione ובית ליבלינג)
ה-DNA של העיצוב האיטלקי
"עיצוב הוא בראש ובראשונה ייצור. היום, זה מורכב, כי הכל נחשב 'עיצוב'. עיצוב ציפורניים, שיער, מזון - כולם מעצבים והמושג הפך זול. צריך לחזור להשתמש במילה 'עיצוב' עבור משהו שנועד לייצור ולא רק כרעיון", אומרת אניקיאריקו. למעשה, היא מבטאת תפיסה מעמיקה סביב השאלה מהו עיצוב איטלקי. "רק בסוף שנות ה-90 התחילו להעניק שיעורי עיצוב בפקולטות ייעודיות, עד אז כלל לא היו בתי ספר לעיצוב. העיצוב הופקד בידיהם של מהנדסים, אדריכלים ואמנים, אנשי מקצוע מוכווני תעשייה וייצור", היא מסבירה.
עד שנות ה-80 שלטה באיטליה הילת מעצבי-העל בקשר שבין תעשייה לבין עיצוב. סביב משבר עיצוב, מצאו עצמם המעצבים האיטלקים הצעירים דוחים רעיונות שנתפסו כמיושנים. "מעצבים צעירים לא מצאו מכנה משותף, רצון או הערכה לעיצוב האיטלקי המסורתי. הם פנו למעצבים בעלי שם בינלאומי ולמעשה ייבאו רוח חדשה לעיצוב האיטלקי. זו הסיבה שאנו רואים מעצבים כמו פיליפ סטארק (שאת כיסא ה-AI שלו תוכלו לבחון כאן מקרוב – ק"ד) ואיסי מיאקי, חלק בלתי נפרד ממה שאנו מכנים עיצוב איטלקי", מסבירה האוצרת.
למהלך היו השלכות ארוכות טווח ואפשר לראות אותן גם היום. העיצוב האיטלקי נעשה מוכר ונפתח לעולם, בעוד איטליה מאפשרת למעצבי-על גישה ליכולות טכנולוגיות ולמפעלים לייצור המוני. אך במקביל, דלתות התעשייה נסגרות בפני מעצבים מקומיים וצעירים הפונים לייצור עצמי.
לשאלה מהו בעצם עיצוב איטלקי יש תשובה מפתיעה. "אנו פועלים בעולם גלובלי, ויש קריטריונים להגדרה אם מוצר נחשב לעיצוב איטלקי", אומרת אניקיאריקו, "כדי להיחשב ככזה, אחד משני תנאים צריך להתקיים – ראשית, עבודה באיטליה ובטכנולוגיות איטלקיות, והשני הוא שהרעיון עצמו פותח באיטליה. בשורה התחתונה זה ייצור וקונספט". ובדיוק כך, גוף התאורה של איסי מיאקי שנמצא במבואה המובילה לתערוכה, נמצא שם. גוף התאורה הוא חלק מקולקציה העשויה פלסטיק ממוחזר, כשתכונות החומר בשילוב טכניקת קיפול ייחודית שמזכירה את אומנות האוריגמי, מאפשרת לו לקבל נפח יציב ללא תמיכת מבנה פנימי.
"זו הפעם הראשונה שאנו מארחים תערוכה בקנה מידה כזה, שנכנס הביתה. תערוכה של אובייקטים, של מוצרים. בתרבות התערוכות בישראל מדברים הרבה פעמים על הרעיונות, מבלי להסתכל בפועל על הדבר עצמו, שאפשר לבחון בכל מיני דרכים - חומריות, דרכי חיבור וכיצד נוצר. יש גישה ספרטנית לגבי מה שמוצג, לבין מה שנמכר והם לא מתערבבים. אבל אסתטיקה נמצאת בכל מקום ואי אפשר לעשות את ההפרדות האלו. רק כך אפשר יהיה לפתוח בדיון אמיתי על איך מעצבים", מסביר ערן איזנהמר, אדריכל ואוצר שותף בתערוכה, מנהל "בית הספר של העיר" בבית ליבלינג.
עיצוב בינלאומי בבניין דירות תל אביבי
התערוכה נודדת בין חללים בעולם יחד עם תוכנית הצבה שקובעת את מיקומו של כל אובייקט לצד טקסט מלווה. אך ההתמקמות בבית ליבלינג זימנה לתהליך האוצרות המקומי הזדמנויות להכיר בהקשר נוסף. "זו תערוכה שיושבת לרוב בהאנגרים גדולים וכשהגיעה אלינו, לבית ליבלינג, שהוא בעצם בניין דירות שבו העיסוק בארכיטקטורה הוא מרכזי, התאפשר לנו לשכלל את היכולת שלנו לעבוד באופן שבו גם החלל נוכח והאובייקטים עובדים אחד עם השני", אומר איזנהמר.
העבודה עם צוות האוצרים והמעצבים המקומי - איזנהמר וצוף בר-און - אומרת אניקיאריקו שכללה התאמה לקהל המקומי. "האופי של החלל ביתי יותר, לא הקובייה הלבנה של המוזיאון. הקירות מספרים סיפור ולכן הבית הזה מתאים לאובייקטים והאובייקטים מתאימים לבית", היא מסכמת.
ואכן בית ליבלינג הוא בניין דירות שעיריית תל אביב קיבלה בירושה מבעליו המקוריים - מקס וטוני ליבלינג. בזכות חשיבותו והשתייכותו לסגנון הבינלאומי באסכולת האדריכלות המודרנית (באוהאוס), הוא מתמקם תחת ההגדרה "לשימור מחמיר". את המבנה תכנן האדריכל דב כרמי ועל עבודת השימור הופקדה בתו, אדריכלית עדה כרמי-מלמד. כיום, הוא משמש כמרכז העיר הלבנה.
האסתטיקה מתה?
"האסתטיקה מתה. לא נשאר דבר שצריך לדבר עליו שלא נמצא במחשב. כשזה מגיע לאסתטיקה, יש שני דברים עקרוניים. ראשית, אסתטיקה היא האופן שבו אנו תופסים את העולם באמצעות החושים. ואז, קיימת הפילוסופיה של האסתטיקה שדרכה אנו עובדים. המחשבה היא על אסתטיקה דרך האובייקט. לדעת מי עיצב מה, איך ומאיפה הגיע - אין לזה משמעות. אנחנו צריכים לגעת, למשש ולייצר חוויה גופנית, אנושית. והיא זו שצריכה להיות הנושא המרכזי", מדגישים איזנהמר ובר-און ומציינים שהחללים מוארים באור טבעי והמוצגים נמצאים בגובה העיניים כך שנועדו לעורר שיח.
בר-און עומדת על הקונפליקט הטבוע בתערוכה ובשיח שאנו מקיימים דרכה. "יש כאן סתירה ואנחנו מודעים אליה. כדי לייצר מודעות אתה מייצר הרבה פריטים כדי שאנשים יצרכו אותם. יש התנגשות בין צרכנות ובין סביבתיות. לאנשים יש כבר את המוצרים האלו ואנחנו עושים עכשיו מהלך כדי להפוך אותם לסביבתיים. בעצם, אנחנו מציעים להם לקנות עוד דברים, כדי לצרוך סביבתיות. זה נשאר קפיטליסטי ובאיזשהו אופן, אנחנו נמנעים מלהתמודד עם דברים עמוקים יותר שעומדים בלב העניין", היא אומרת.
בחוברת שמלווה את התערוכה אין תמונות ואפשר להתמצא בעזרת המספר שהוצמד לכל פריט. אך קריאה בטקסטים, נקיים מדימויים חושפת צד נוסף בתערוכה, נטול ציניות ביחס שלו לעיצוב וליכולת שלו לעורר שיח שונה. "התיאורים נאיביים, פואטיים. לכל אובייקט יש סיפור וגם מי מהמעצבים שפנו לכיוונים פרקטיים יותר, גם להם יש ממד פואטי", מספרת בר-און. פיסת נוף (My Landscape) הוא שם של מעמד לכלי פליז עדינים למראה, כשהמצע עצמו עשוי מקליפות אגוזים שונים של המותג "keep life". "בתערוכה יש אובייקטים שאפשר להחזיק בידיים ומעשירים גם את הרוח. לדוגמה, קופת זרעים קטנה עשויה קרמיקה צבועה באפור בצורת קופה בעיצוב חזיר שאי אפשר לפתוח ומאפשרת לנו לשמר זרעים, כמענה לשחיקת הגיוון הגנטי לדורות הבאים", היא מפרטת.
הבחירה להפריד את הטקסטים ממהלך התערוכה והשיטוט בה, מאפשרת לקהל להתבונן, לבחון, לאמוד את הערך האסתטי של האובייקטים ואת הקשר ביניהם. החוברת לא מתפקדת כברושור שבסופו של יום נזרק. הפריטים כולם שם. ומחללי התערוכה עצמה נחסך עומס ויזואלי רב. חוויית המשתמש היא מנוע נוסף לבחירה הזו, כשהפער בין מה שנכתב על מה שאמורה להיות החוויה לבין החוויה עצמה מול האובייקטים, יורד מהפרק. את התערוכה יזמו משרד החוץ ומשרד התרבות האיטלקי, בשיתוף המכון האיטלקי לתרבות בארץ, והיא תוצג עד 9 בדצמבר.
