בסוף השבוע האחרון (14.1) הלך לעולמו בגיל 82 האדריכל היהודי-קטלוני ריקרדו בופיל-לוי. סיפור חייו של מי שתכנן במשך שישה עשורים מבנים משונים ויוצאי דופן ברחבי העולם - ביניהם גם המבנה הספרדי "הקיר האדום" (La Muralla Roja) שרבים מקשרים לאסתטיקה הצבעונית של סדרת הלהיט הנטפליקסי "משחק הדיונון" - טומן בחובו גם את סיפורו של זרם האדריכלות הפרובוקטיבי והשנוי במחלוקת - הפוסט מודרניזם, או בקיצור פּוֹמוֹ.
ב-15 ביולי 1972, שנה אחת לפני שהושלמה בנייתו של "הקיר האדום" שהפך את בופיל-לוי לכוכב, נפל דבר בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, בעיר סנט לואיס, מיזורי. המונים התכנסו לצפות בהשמדתו הדרמטית של הפרויקט 'פרויאט איגו', שכונה של 33 שיכונים בני 11 קומות, שנבנתה לא יותר מ-20 שנים לפני כן. פיצוץ הדינמיט היה גם הסימן הראשון לסופו של העידן הקודם, או כפי שכתב על כך ההיסטוריון צ'ארלס ג'נקס: "היום בו האדריכלות המודרנית מתה".
הפעולה האלימה של פיצוץ השיכונים שיקפה היטב את הלך הרוח העולמי - המיאוס ברעיונות המודרניסטיים של תחילת המאה ה-20 שהביאו ליצירת אותה מסה עצומה של מבני שיכון אנונימיים, גנריים ונטולי חיים כמו 'פרואיט איגו'. קביעתו של ג'נקינס הפכה למיתולוגית ורגע הפיצוץ הפך לנקודה הסמלית בה תהליך הגסיסה של המודרניזם הגיע לקיצו. אדריכלים שנויים במחלוקת כמו בופיל-לוי, מייקל גרייבס ופרנק גרי לקחו את המושכות וסימנו את תחילתו של פרק מרתק בהיסטוריה האדריכלית.
ארכיטקטורה של רגש
"כנגד הרצינות האידיאולוגית של המודרניזם האדריכלי, החלה להתגבש אדריכלות ניסיונית, משחקית ואקספרסיבית, שלעתים הייתה קלילה וצבעונית, ולעתים - כבדה ומונומנטלית". כך כותבים ד"ר ירמי הופמן ואדריכל אלעד הורן בספרם "פומו: ארכיטקטורה של הפרטה" שהתפרסם בקיץ האחרון, ומתחקה אחר מבנים פוסט-מודרניים בתל אביב בין השנים 1977 ל-2003.
ספרם של הופמן והורן מגלם בתוכו את העדנה המחודשת שזוכה לה הפוסט-מודרניזם. ברגע לידתו של הזרם בשנות ה-70, נתפסו המבנים והאדריכלים העומדים מאחוריהם כפרועים ומוגזמים וספגו חצי ביקורת רבים. הקווים הפרועים המאפיינים את המבנים שנתפסו אז כזולים, מסחריים ולא מעודנים, מתחילים להיחקר באקדמיה ואט אט לקבל הכרה ומקום של כבוד בהיסטוריה האדריכלית.
14 צפייה בגלריה
מימן: מבנה מגורים שתכנן אדריכל צבי הראל, ומבנה מגורים שתכננו אדריכלים רוני ניר ויזהר יערי
(צילום: מיקאלה ברסטו)
בראיון ל-ynet מספר הורן על התהליך שבו ניסה להבין מה עומד מאחורי מבני הזרם החריג. הוא הלך ישירות אל הדוגמה הקיצונית מכולן - בית המגורים המפורסם בעל המרפסות המשונות שממוקם בפינת טרומפלדור והטיילת בתל אביב.
"הלכתי לאדריכל, לצבי הראל, שהוא איש מקסים ונהדר, ובאתי אליו הביתה לנווה צדק, ופשוט ישבתי מולו, בהכי חוצפה שאני יכול, ושאלתי אותו 'תגיד, צבי, למה בנית בניין כזה מכוער?'. ומה שהוא עשה זה פשוט להושיב אותי טוב-טוב, והסביר לי וסיפר לי מאיפה החומרים הגיעו, מאיפה המחשבה הגיעה, למה זה בנוי ככה, מי היזמים, מה קרה בעירייה, מה הוא רצה לעשות, מה הוא רצה להביע, מה הייתה התקופה. הוא סיפר לי על פוסט-מודרניזם ועל צייטגייסט (רוח התקופה, א"ק) ועל בניינים רזים ובניינים שמנים, והוא פתאום פתח בפני צוהר לאיזשהו דיון מאוד עיצובי, מאוד אידיאולוגי, מאוד סטייליסטי ומאוד מעניין, שלא הכרתי, והבנתי שלא הרבה מכירים".
14 צפייה בגלריה
תחנת משנת הקריה של חברת החשמל, בתכנונם של אדריכלים קלמן וירון כץ
(צילום: מיקאלה ברסטו)
"ואתה מין מילה ארוכה שכזאת" שרה עפרה חזה בשנות ה-80, סיכוי סביר שהיא דיברה על פוסט-מודרניזם. "זה סוג של קלישאה כזאת שאף אחד לא באמת יודע מה זה אומר", מסביר הורן. ואכן, לפני שמסתכלים במבנים המשונים של הזרם, חשוב לעצור ולהבין מה האדרכלים המשתייכים אליו רצו להביע באמצעותם.
כרוח סערה, בשלהי שנות ה-60 החל רוברט ונטורי האמריקאי, ממייסדי זרם הפומו האדריכלי, להפיץ את הטענות החדשניות שלו. זה היה כתב אישום חריף נגד המודרניזם. ונטורי הביע את סלידתו העמוקה מהאדריכלות המודרנית המינימליסטית, עם ההבעה המופשטת, שלא אפשרה לציבור להזדהות איתה. במקומה, ביקש ונטורי לייצר אדריכלות שפונה אל הרגש.
14 צפייה בגלריה
אלמנטים אדריכליים משובשים בבית פוסט-מודרני שבנה האדריכל רוברט ונטורי, ממייסדי הזרם
(צילום: ויקיפדיה האנגלית )
14 צפייה בגלריה
בניין דיסני בקליפורניה של האדריכל מייקל גרייבס. תשובה למבנים קלאסיים מעוטרים עם דמויות ותבליטים
(צילום: ויקיפדיה האנגלית)
כדי לעשות זאת הוא הציע לשוב אל העבר ולהשתמש בצורה אירונית ומתחכמת באלמנטים אדריכליים מוכרים מתקופות קודמות. הוא הציע גם לחזור ולקשט את המבנים, ואף, רחמנא ליצלן, להשתמש בסימבוליזם. את האמירה המודרניסטית, המתפקעת מחשיבות עצמית, "פחות זה יותר" (Less is More), ביטל ונטורי בעוקצנות וטבע אמירה חדשה: "פחות זה משעמם" (Less is a Bore).
הרוח המהפכנית השתהתה בדרכה לישראל הפרובינציאלית, אולם ממחצית שנות ה-80, על רקע תכנית הייצוב הכלכלית ותנופת הבנייה, החל שטף של מבנים פוסט-מודרניים להציף את ישראל. ספרם של הורן והופמן מספר את סיפורו של הזרם בדיוק בהקשרים אלו. תקופת הפומו, כך מתגלה, היא החולייה המקשרת, דרכה התרחש השינוי החד שעברה המדינה מסוציאליזם לקפיטליזם: "מהמבנים הברוטליסטיים של הממסד השלטוני ברחוב קפלן אל המגדלים הממותגים של מטות הגופים הכלכליים בשדרות רוטשילד", לדבריו של הורן.
14 צפייה בגלריה
מבנים פוסט-מודרניים שהוכרזו לשימור: מימין בניין פולטרי 1 בלונדון ומשמאל שדרות מדיסון 550 בניו יורק
(צילום: ויקיפדיה האנגלית)
תגובה רועשת להפרטה הכלכלית
"תכנית הייצוב הכלכלית (של 85', א"ק) הפכה פה את המדינה למשהו שהוא שונה לחלוטין, לסוג אחר של ישות, לניאו-ליברליזם", מסביר הורן. "הארכיטקטורה של המודרניזם הייתה תלויה בכסף ממשלתי ובגלל זה המבנים היו גם כל כך יעילים". אותה תוכנית נולדה כדי לטפל במשבר הכלכלי החריף ובהיפר אינפלציה, ועשתה זו דרך הפרטה כמעט מלאה של המשק. הדבר השפיע על הארכיטקטורה הישראלית בצורה יוצאת דופן, כאשר פתאום נכנס לענף הבנייה כסף חדש, כסף גדול.
אם הארכיטקטורה של המודרניזם הייתה תלויה בממסד, הארכיטקטורה של תקופה ההפרטה שמה את הכוח בידיו של השוק הפרטי. אותו "כסף חדש" שמתאר הורן איפשר לפרוץ גבולות ולייצר מבנים בעלי חזיתות ראוותניות ומושכות תשומת לב. המבנים האלה הפכו לתירוץ עבור יזמים לדרוש בבוא העת מחיר גבוה יותר בעבור הדירות והמשרדים שבנו. כך למעשה נולד המנגנון שבו אדריכלים נאלצים לסור למרותו של היזם, שהכתיב את הרוח הכללית מתוך מחשבה ממוקדת רווח, עוד יותר מבעבר.
אותו תהליך הפרטה וליברליזציה שעברה הכלכלה הישראלית, שבה הכוח עבר מהממסד מטה חלחל לשדות רבים. הרעיון המאורגן של המודרניזם נפרץ - לא עוד אמת אחת, דבר שפעל גם על האדריכלים של אותה התקופה. "השחרור היה טוטאלי. בעיצוב, בצבעים, במחשבה, באומץ, ברוח", מסביר הורן. והתוצאה הייתה ארכיטקטורה אינדיבידואליסטית, בהתאם לרוח הקפיטליזם.
אך שגשוג הזרם לא שרד לאורך זמן. "זה לא החזיק מים, הצורות האלה", אומר הורן. המניירות בעבודתם של האדריכלים הפוסט-מודרניים נעלמו עם השנים, הציבור החל להירתע מהסגנון שעתה נתפש צעקני ומסחרי, ועם תחילתו של המילניום החדש עידנו האדריכלים את עבודתם. עם זאת המנגנון, שבו ידו של היזם בעל ההון היא על העליונה, נשאר איתנו עד עצם היום הזה.
14 צפייה בגלריה
מימין: מבנה שגרירות סין בתל אביב בתכנונם של אדריכלים גדעון בר-און וארנון שרגא, משמאל בניין מגורים בתכנונם של אדריכלים אורי בלומנטל ודן פיקר
(צילום: מיקאלה ברסטו)
מורשת העיר הוורודה
כיום מבנים פוסט-מודרניים מגיעים לעשור הרביעי לקיומם. הזמן מתחיל לעשות את שלו והם מתחילים להתבלות. "אין עדיין איזה אייקון פוסט-מודרני שנהרס בישראל", מספר הורן, "אבל התהליך של ההרס כבר קורה". כך לדוגמה, המבנה של צבי הראל על טיילת תל אביב עבר שינויים, ומסתור הכביסה המיוחד שעוצב בצורת אטב ענק כבר נעקר לגמרי. מבנה נוסף של הראל נצבע כולו בסגול, והחלקים הוורודים של מגדל האופרה, מהבולטים של הזרם בארץ, נצבעו לבן.
הערכים הפוסט-מודרניים החלו להיטשטש, ואיתם גם הרעיונות והתקופה שמאחוריהם. מבנה שלא שרד לדוגמה הוא בית גזית גלוב, שאת מקומו תפס בניין ToHa של רון ארד וישר אדריכלים. "זו שכבה שלמה שלא רק שאנחנו לא מכירים אותה כמעט, כבר מתחילים גם להעלים אותה ולהרוס אותה. הדברים האלה לא חוזרים", אומר הורן.
מצבם של המבנים מעלה את השאלה - מה אנחנו עושים עם המורשת הבנויה שלנו בישראל? הזרמים הראשונים שהוכרזו לשימור היו הסגנון האקלקטי שהיה נפוץ בשנות ה-20, והסגנון הבינלאומי המודרניסטי משנות ה-30 וה-40 שהטיח הלבן שעל מבניו העניק לתל אביב את הכינוי "העיר הלבנה". המהפכה הנדל"נית וההיסטוריוגרפית שהתרחשה בעקבות שימורה של העיר הלבנה מורגשת היטב גם היום.
ב-2016 הגיע גל נוסף שבו הוכרזו לשימור מבני הסגנון הברוטליסטי העשיר בבטון חשוף שרווח בשנות ה-50 ועד שנות ה-70 המאוחרות. את רשימת המבנים הרכיב בין השאר הד"ר ירמי הופמן, שותפו של הורן לכתיבת הספר, שעומד כיום בראש המחלקה לשימור מבנים בעיריית תל אביב. הסגנון הברוטליסטי הממלכתי עיטר את מבני השלטון תוך שימוש אופיינו בבטון חשוף, מה שהביא לפרפרזה: "העיר האפורה". כעת אנו מגיעים, מבחינה כרונולוגית, לזרם הבא. מה יעלה בגורלו של הפומו? ועל בסיס הצבע הצעקני המזוהה עם הזרם (שמעטר גם את כריכת הספר), האם תשומר גם "העיר הוורודה"?
14 צפייה בגלריה
מגדל האופרה צבוע בלבן, בתכנונם של אדריכלים אברהם יסקי, יעקב גיל ויוסי סיון
(צילום: מיקאלה ברסטו)
לדבריו של הורן, יש סיכוי טוב לכך. במחלקת השימור בעיריית תל אביב מכינים את הקרקע לגיבוש רשימת מבנים פוסט-מודרניים לשימור. "יש התחלה", הוא אומר. "הדיון הוא החלק המעניין באמת. השאלה הזאת של מה אנחנו בוחרים לשמר? איזה רגעים אנחנו בוחרים לשמר? מה הערכים שאנחנו רוצים לשמר בעיר? האם ערך של עיר זה גם המשבר שעבר עליה? מי זוכר בכלל את המשבר הכלכלי, את תכנית הייצוב?".
שאלה נוספת שיש לשאול היא האם מבנים שחלקם בני פחות מ-20 שנה נחשבים למבנים שיש לשמר? לכל השאלות הללו אין תשובה אחת, אך בטוח לומר שהמבנים הפוסט-מודרניים מהווים פיסה ססגונית ופרועה של ביקורת מתריסה על עשרות שנות מודרניזם אדריכלי, וגם עדות רועמת לשינוי הדרמטי ביותר שעברה הכלכלה הישראלית מאז קום המדינה. לכל הפחות, בפעם הבאה שתתקלו בבניין צעקני ומגובב תעצרו רגע להתבונן, ותדעו שמסתתר מאחוריו סיפור גדול.
