מי שעברו השבוע בפינת הרחובות קינג-ג'ורג' ויפו בירושלים, חזו במראה ייחודי למדי לאזור זה של העיר: פאתו הלבנה והחשופה של מלון "פעמונים" הפכה לציור קיר צבעוני המתנשא לגובה של 30 מטרים שבו יונה, ובכנפיה מסתתרות שתי דמויות אדם. היצירה היא פרי יצירתו של האמן הרב תחומי ליאור בנטוב (Pesh), שבמשך שבעה ימים צבע את הקיר כשהוא נעזר בבמות הרמה בגבהים שונים. זאת כחלק מפרויקט של עיריית ירושלים באמצעות "עדן", החברה העירונית לפיתוח כלכלי, שכולל גם אמנים כמו אדם יקותיאלי (Know Hope) ואלין מור, ונועד לקדם יצירות אמנות במרחב הציבורי.
מבנים ברחבי העולם הפכו להיות הקנבס של בנטוב בשמונה השנים האחרונות. מאז סיים את הלימודים בבצלאל ב-2011, הספיק לצייר על למעלה מ-50 מבנים. בין היתר צייר על בניין המוזיאון Mana Contemporary שבניו ג'רזי, צבע רחוב שלם בפרנקפורט, והציג את ציוריו בבית העירייה ברובע הרביעי של פריז. "אני מצייר מאז שיכולתי להחזיק עיפרון, ומגיל קטן אני מבלה הרבה ברחוב, אז החיבור לאמנות רחוב היה די מתבקש", הוא מספר בריאיון ל-ynet. "את תהליך העבודה אני מתכנן לפי צורת המבנה שעליו אני מצייר, ואז יוצר סקיצות על גבי צילומי האדריכלות. בסוף אני מקרין את קווי המתאר של מה שיצרתי וצובע".
"שלא כמו קנבס, שאפשר לתלות איפה שרוצים, העבודות שלי תלויות מיקום", הוא מסביר. "לכן חשוב לי להתייחס תמטית וסגנונית למאפייני המקום שבו אני יוצר, תוך כדי שמירה על השפה והסגנון האישיים שלי. בפרנקפורט, למשל, יצרתי ציור מופשט משולב עם ציור של גריפין (חיה מיתולוגית בעלת גוף של אריה וראש של עיט, י"כ). הצבעוניות הוכתבה לי בגלל הצביון של השכונה שבה ציירתי, והבניין עצמו הוא בבעלות של חבר'ה ממוצא יווני, אז רציתי לעשות את הטייק שלי על יצור מיתולוגי ששומר על האנשים שם".
בעבודה הנוכחית שלו בירושלים, יצר בנטוב דימוי שנע על הגבול שבין צורניות להפשטה. "זו עבודה מאוד פתוחה", הוא מספר. "אין פה מגדר או שיוך תרבותי ספציפי, והרעיון היה לגרום לאנשים להרגיש טוב במרחב שלהם, ולהעביר רעיון של פיוס, בין בני אדם לבינם ובין בני האדם לטבע. אני חושב שהתוצאה באמת הולכת למקומות מרימים ונעימים".
'נעים' היא לא בהכרח האסוציאציה המיידית שעולה נוכח המחשבה על אמנות רחוב, שנקשרה לאורך המאה ה-20 בפעילות חתרנית או לכל הפחות ביטויי התנגדות ומחאה, על אחת כמה וכמה בקונטקסט הירושלמי המורכב פוליטית. עם זאת, בנטוב לא מרגיש מחויב להתריס כדי לבטא את עמדתו: "בעבודה שלי אין עוקץ, אבל זה לא אומר שהיא לא נוקטת עמדה. יונה ושני האנשים מסמלים שלום בין בני אדם, אבל בזמן האחרון אפילו המילה שלום, שהייתה נזרקת בעבר בקלילות, היא מקור לפילוג. אז במובן כלשהו אני מרגיש שיש משקל בלהציב אותה במרכז.
"ברור לי שאני פועל בירושלים, אני לא מנותק מהקונטקסט, ומבין את הבעיות. יש לי סיפור אהבה עם העיר, ואני לא עיוור למורכבויות והבעיות שבה. השאלה היא איך אני ניגש לזה. אם לא נדבר על הבעיות - אנחנו בבעיה. אבל אם נתעסק רק בבעיות - אנחנו גם בבעיה, כי לא נשאר רגע שבו יוצא לנו לחוות את המרחב ולהרגיש טוב לגביו ולגבי עצמנו. אלה שני קטבים שאני צריך לתווך ביניהם".
להכניס אמנות לרחוב
את הפרויקט העצמאי הראשון שלו בישראל, יצר בנטוב על גבו של בניין תעשייה בראשון לציון, שם גם התבססה שיטת העבודה שלו – הקרנת ענק של יצירותיו על גבי קירות בניינים וצביעתם. "זה היה בניין באזור תעשייה בראשון לציון, ליד בית 'ידיעות אחרונות'. היה תקוע שם מבנה תעשייתי מאוד מכוער וישן, שאפילו לא היה עליו טיח, וביקשו ממני לטפל בו. זה היה פרויקט עצום שלקח לי שלושה שבועות. לפני כן לא עבדתי על גדלים כאלה, אבל הלכתי על זה, בין היתר בזכות צוות שעבד איתי".
צורת העבודה התלויה במיקום, הוא מספר, מזמנת לא מעט אתגרים שמשתנים מפרויקט לפרויקט. "גם אם אני מנסה לתכנן את העבודה בצורה הכי מסודרת שאפשר, תמיד יש בלת"מים ועיכובים. בעבודה על קיר מלון פעמונים הייתי צריך להחליף במות הרמה כדי להגיע לכל מקום על הקיר - גם בגלל שהמדרכה מוגבלת ברוחב וגם בגלל שהבמות היו מוגבלות בגמישות שלהן. אבל אחת העבודות הכי מורכבות שעשיתי הייתה בפרנקפורט ב-2019.
"הוזמנתי לצייר בפרויקט שיזם בחור בשם פלוריאן ג'וקל יחד עם העירייה, דרך חיבור שנעשה על ידי ירון מנדלוביצ'י מסטודיו ג'לדה. זה היה הפנינג הופעות ואמנות ברחוב שבו יש ריכוז של בתי קזינו, בתי זונות ומתקיימת בו חלוקת מזרקים לנרקומנים. זה היה אחד המקומות הכי קיצוניים שיצא לי לראות, וחוויה כל כך סוריאליסטית לצייר ליד אנשים שנמצאים בתהום. מעבר לזה, המשימה הייתה להספיק לצייר עם צוות של 15 אנשים בחצי יום על רחוב שלם של 1,500 מ"ר, פלוס גג של אחד הבניינים הצמודים לרחוב. ברחוב באורך מאה מטר אי אפשר להקרין הכל, אבל עדיין הייתי צריך להעתיק את הסקיצה כל פעם בפרופורציות הנכונות – זה היה אתגר די גדול. ובכל זאת, זה היה להכניס משהו חיובי לתוך מציאות עגומה. זה לא תיקן לאנשים שם את החיים, אבל הם הרגישו שרואים אותם".
"זה היה אחד המקומות הכי קיצוניים שיצא לי לראות, וחוויה כל כך סוריאליסטית לצייר ליד אנשים שנמצאים בתהום ... זה לא תיקן לאנשים שם את החיים, אבל הם הרגישו שרואים אותם"
פרויקט נוסף, דומה באופיו, יצר בנטוב גם בישראל, בו כיסה את מנהרת שז"ר להולכי רגל בירושלים. "עם סיום העבודות על הרכבת בירושלים, רצו לעשות סדר במנהרה שמחברת בין המסילות לבנייני האומה, ובעצם כל מי שהגיע לעיר ברכבת צריך היה לעבור בה. המנהרה הסריחה משתן והיו בה הומלסים, ובזמן העבודה, שמתוך פשרה התקיימה בלילות, ישן שם הומלס שלא נראה הכי מרוצה מזה שאני עובד בסביבה שהיא כמו הבית שלו. אבל אני יכול להבין, שינויים זה מלחיץ. בנוסף, בזמן העבודה שם הגיע צוות ההפקה של הסרט על יגאל עמיר, 'ימים נוראים'. הסתבר שהיה כשל תיאומי ולשנינו ניתנו אישורים לעבוד בלוקיישן. בסוף איכשהו הסתדרנו".
העבודה במקומות "קשים" היא מכוונת?
"אני לא מייעד את העבודות שלי לצופים ספציפיים או לחתך אוכלוסייה מסוים. הייתי רוצה שכולם יהנו מהן. לא ממש משנה לי אם ליצור באשפתות או במגדל של חברת הייטק, אבל כרגע אלה הפרויקטים. הייתי רוצה לעבוד יותר בארץ מן הסתם, אני חי כאן ואוהב את המקום".
מעבר לקשיים טכניים שהופכים עבודה שתוחלת החיים שלה קצרה ממילא לסיזיפית, גם ניסיונות לצלוח את המשעול המפותל של הבירוקרטיה הישראלית לא עושים את היצירה קלה יותר. "ברוב העבודות מחוץ לישראל התהליך עובד די חלק - אני שולח סקיצה, והעבודה מקבלת אישור. בארץ קשה יותר לקבל אישורים. אני חושב שזה נוגע בתמונה רחבה יותר של יחס לאמנים ולאמנות כאן בכלל. באירופה ובארצות הברית, כשקוראים לאמן לעשות עבודה, לא מתערבים לו בתהליך. בארץ מזמינים עבודה באופן שמרגיש לפעמים כאילו קוראים לביצועיסט.
"בפרויקט הנוכחי, גם אחרי שאישרו לי לעשות עבודת אמנות, הדרך משם ועד ליצירת העבודה הסופית במרכז העיר הייתה ארוכה, כי צריך היה לאשר בנפרד כל שלב בתהליך מול גופים כמו המשטרה. יצא מצב שעד שהגיע האישור האחרון, לאישור הראשון נגמר התוקף. במקרה אחד עצרו לי את העבודה באמצע, ועם היתר חדש יכולתי לעבוד רק מחצות עד שש בבוקר. עם זאת, היו הרבה נקודות אור. עבד איתי אסיסטנט, אילון פיי, שהיה מסור מאוד, והבעלים של המלון זרמו איתי על הכל וחיזקו. גם בעירייה היו אנשים טובים מאוד שעזרו לי וניסו לקדם מה שאפשר".
חבלי הלידה הארוכים של פרויקטים עירוניים מנכיחים את המורכבות שביחס כלפי אמנות רחוב. מחד, ניכר חיבוק ממסדי בהכנסת אמני רחוב לגלריות ומוזיאונים, ובגאווה של עיריות בסיורי גרפיטי כמו בחיפה ובתל אביב. מאידך, חוקים עירוניים אוסרים ציור על חזיתות מבנים, והעבודות – גם אלו שממומנות על ידי עיריות – בדרך כלל מוגבלות לאזורים תעשייתיים.
"העולם התרבותי של אמנות רחוב לא התחיל כסמן טריטוריה, ולא כבריחה בלילה משוטרים. זה עניין שהולך אחורה, הרבה יותר רחוק אל אמנות הפרסקו", אומר בנטוב. "ביחס למקומות אחרים בעולם, שבהם חיים יותר בשלום עם הרעיון של ציורי רחוב, אצלנו בארץ התחום הזה עוד בחיתוליו. אין לנו מסורת אמיתית של אמנות רחוב, ועדיין מפחדים מזה פה. בירושלים סביר להניח שהייתה אקסטרה מורכבות בגלל שזו נקודה מרכזית בעיר קדושה. בפרויקט שהשתתפתי בהם בעבר, בשכונת תלפיות למשל, שזה אזור תעשייתי בירושלים, היה קל יותר לקבל סוג כזה של עבודה. אבל בסופו של דבר, יש משהו אמיץ מצידם בפרויקט הזה בלהביא אמנות רחוב למרכז הבמה".
