25,000 מטרים רבועים של בד עוטפים את שער הניצחון בפריז בימים אלה, ומוחזקים למבנה העתיק - שמקורו בימיו של המצביא הצרפתי נפוליאון בונפרטה - ב-7,000 מטרים של חבל אדום. הדבר אמנם מצטלם נהדר לאינסטגרם ומספק אטרקציה מרעננת לדימוי המונומנטלי השחוק, אך מגלם בתוכו מסורת ששוברת את כללי העיצוב, האמנות ואדריכלות הנוף כבר למעלה מחצי מאה.
16 צפייה בגלריה
"שער הניצחון, עטוף": הרעיון החל ב-1961 והושלם אחרי ארבעה עשורים
(צילום: Wolfgang Volz)
מאחורי כיסוי שער הניצחון בפריז, שמלווה בתערוכת צילומים שמוצגת במרכז פומפידו, עומדים זוג האמנים האגדי המנוח כריסטו יבשב וז'אן קלוד דנאט. השניים עבדו תחת השם "כריסטו", ובמשך עשורים הלהיטו את דמיונם (ואת דמם) של רבים ברחבי העולם באמצעות הסגנון הייחודי שפיתחו, שבמסגרתו הם משלבים אלמנטים של אדריכלות, עיצוב סביבה ונוף ופיסול. מרבית היצירות של הצמד משלבות יריעות בד עצומות שמכסות עצמים גדולים ביותר - ממונומנטים אדריכליים מפורסמים ועד לאיים שלמים ורצועות חוף.
16 צפייה בגלריה
"שער הניצחון, עטוף", יצירתם האחרונה של הצמד כריסטו וז'אן קלוד
(צילום: Benjamin Loyseau)
שער הניצחון העטוף של כריסטו יועד להיות עבודת המבנה העטוף החדשה הראשונה שמוצגת לציבור מאז הלכה לעולמה זוגתו ז'אן קלוד בשנת 2009. עיצוב הפרויקט פותח עוד בשנת 2017, ופורסם לציבור כשנתיים לאחר מכן בצורת איורים מפורטים למעטפת בת 25,000 המטרים הרבועים של בד כסוף-כחלחל עשוי פוליפרופילן (פלסטיק שמותך בחום וניתן למיחזור). המועד המקורי של השקת היצירה נדחה בכמעט שנה וחצי בשל התפרצות מחלת הקורונה, שהובילה למותו של כריסטו בשנה שעברה בגיל 84. לאחר מותו מהנגיף, מסר משרדו בהודעה רשמית כי "כריסטו וז'אן קלוד הבהירו שתהליכי היצירות שהגו ימשיכו לאחר מותם. לבקשתו של כריסטו, 'שער הניצחון, עטוף' בפריז ימשיך להתקדם".
16 צפייה בגלריה
"שער הניצחון, עטוף": כריסטו בשנת 2019 אוחז בציור שמדמה את היצירה
(צילום: Wolfgang Volz)
האמן השאיר אחריו תוכניות מפורטות לעיטוף השער ואפשר לצוותו, שבראשו עומד אחיינו ולדימיר יבשב, להמשיך ולקדם את הפרויקט גם לאחר מותו. בסמוך לפתיחת המיצב אמר יבשב כי יצירת שער הניצחון העטוף מלווה חלום ארוך שנים של הצמד: "כולי תקווה שכריסטו היה שמח על היצירה ועל כך שמישהו מסתכל עליה ואומר לעצמו: 'זה נראה ממש כמו ציור'".
16 צפייה בגלריה
העבודה על "שער הניצחון, עטוף": כריסטו השאיר אחריו תכניות מפורטות
(צילום: Benjamin Loyseau)
פרויקט עיטוף שער הניצחון יצא לפועל בשיתוף עם עיריית פריז, שבחסותה הומרו הדרכים המובילות לשער באזור כיכר שארל דה גול מכבישים סואנים למדרחובים, כדי לאפשר לציבור לנצל את המאורע המיוחד וליהנות מקרבה פיזית למיצב. הבד והרכבו, הזהה לזה שעטף את יצירתם האיקונית על בניין הרייכסטאג שבגרמניה, נבחרו כדי לאפשר לפסל לנוע קלות ברוח ולהחזיר את אור השמש ותאורת הרחוב, כך שישתנה בעת התבוננות בו ויפתה את העוברים והשבים להתקרב ואפילו לגעת.
לא מאמינים בפרשנות
כריסטו יבשב נולד בסופיה שבבולגריה, אז תחת השלטון הקומוניסטי, ב-13 ביוני 1935. באותו יום בדיוק, נולדה ז'אן קלוד דנאט דה גוילבו למשפחה צרפתית שחיה בקזבלנקה שבמרוקו. בצעירותו, למד כריסטו באקדמיות בסופיה ובווינה אמנות, פיסול ועיצוב תפאורה (שאולי מהווה רמז מטרים לחיבתו לבדים ולעיטוף דרמטי דמוי-וילון), ואילו ז'אן קלוד למדה פילוסופיה ושפה לטינית בתוניס. הם הכירו בפריז של סוף שנות ה-50 כאשר קריסטו נענה להזמנה לצייר את אמה של ז'אן קלוד, ומאז היו בלתי נפרדים. הם התגוררו יחד והחלו ליצור יחד בעיר פריז, וב-1962 הגו יחד את רעיון העיטוף של שער הניצחון.
ההקשר בין המונומנט הפריזאי הכל כך משמעותי לבין הצמד האגדי בעל המורשת העצומה, מצית את הדמיון. היצירה הנוכחית עצמה מהווה מעין "שער ניצחון" עבור השניים, במיוחד משום שהעבודה עליה חוותה הפסקה של עשרות שנים - בדומה לעבודה על האנדרטה הגרנדיוזית שהחלה ב-1806 והסתיימה רק שלושים שנה אחר כך. אלא שלאורך חייהם, כריסטו וז'אן קלוד סירבו במופגן לעסוק במשמעות ובפרשנות של יצירתם. השניים טענו שוב ושוב שהם בעצם לא יודעים מה משמעות היצירה שלהם, ושבזה טמון כוחן - כל פרשנות היא לגיטימית ויש בה מן האמת. מהאוהדת ביותר ועד לקשוחה מכולן.
ועם זאת, קשה שלא להעניק פרשנות לעיטוף מבני הציבור. זוהי יצירת אמנות זמנית, חולפת ולא נצחית, שעומת אל מול האובייקטים המונומנטליים שנבחרים להיעטף. כריסטו וז'אן קלוד הקפידו על שימוש בבד ועל התכלות היצירה, וכך עודדו מבט רענן ואחר על הנופים המקיפים את האדם ועל הקשר שבין האדם לסביבתו. במקום פסלים כבדים ואבן מלטושת - הם ממקדים את המבט בצל, אור, נפח ותנועה.
היצירות של הצמד מזכירות פעמים רבות אתרי בנייה, דבר שניתן להשליך על האופן שבו התרבות האנושית עובדת ומנציחה את עצמה. מרכיב נוסף ביצירותיהם הוא המשקל הגדול שמקבלת הפעולה - התכנון, ההקמה, הפירוק - שהופכת לסוג של פרפורמנס, משהו לצפות בו שהופך לחלק בלתי נפרד מהיצירה והופך אותה ל"טבעית" יותר ובעלת מחזור חיים מלא של תכנון, הולדת, שיא ומוות. לצד הטבעיות הזו, המעטפת מהדהדת את תרבות הקפיטליזם המערבית המתמקדת בצבע ובאריזה.
איים מוקפים בבד וחביות צפות על המים
רבות מהיצירות של כריסטו וז'אן קלוד מבוצעות בסדר גודל ארכיטקטוני – הן עצומות ומתפרסות על פני שטחים או מבנים שלמים. הצמד נהג להעיד כי האתגרים שהם מתמודדים איתם הם אתגרים של אדריכלים, ולא אתגרים רגילים של אמנים. כך גם הסיקור שליווה אותן, עוד מתחילת הדרך, היה בין היתר של עיתונאים ומבקרי אדריכלות.
וכמה עצומות העבודות? בעיטוף המפורסם של מבנה הרייכסטאג בברלין, למשל, השתמשו כריסטו בלא פחות ממאה אלף מטרים רבועים של בד, וביותר מחמישה עשר קילומטרים של חבל. בראיון ל-Xnet ב-2011, סיפר כריסטו על האתגרים הבירוקרטיים שמובילים לכך שרבים מהרעיונות ליצירות נדחים בידי רשויות. את עיטוף הרייכסטאג למשל תכננו כבר בשנת 1971. שלושה סירובים לא הצליחו לייאש אותם, ואחרי נפילת החומה הם זכו לממש את יעדם. "בשלב מסוים הגיע הרעיון לאישור הפרלמנט, שדן בו במשך 70 דקות, בדיון ששודר ל-220 מיליון איש באירופה", סיפר כריסטו בראיון. "זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של האמנות שעבודת אמנות נידונה במליאת פרלמנט של מדינה כלשהי. זה גרם לפרויקט להיות עוד יותר משמעותי". בחמישה ימים בהם ניצב הרייכסטאג עטוף, פקדו את המקום כחמישה מיליון מבקרים.
היצירות של הזוג כריסטו החלו בסדרי גודל קטנים יותר. בראיונות, נהג כריסטו המנוח לספר כי בתחילת הדרך היו הוא וז'אן קלוד עניים, וחיו בדירת חדר ששימשה אותם גם כסטודיו ליצירה. ביצירותיהם המוקדמות, השתמשו השניים בפחיות צבע ריקות, שהפכו בהמשך לחביות ואז ליריעות הבד המוכרות כיום.
היצירה האחרונה שיצאה לפועל בימי חייו של כריסטו - "המצטבה" שבלונדון - מדמה מבנה גיאומטרי ענק שעשוי מאלפי חביות צבעוניות המתנשאות לגובה של 20 מטרים. היצירה שואבת השראה מאותם ימים מוקדמים של ניסויים ורעיונות, שבאים לידי ביטוי באחת מהיצירות הראשונות של הצמד, "וילון הפלדה", שנוצרה ב-1961 מחביות דלק. במסגרת היצירה, חסמו הצמד רחוב פריזאי בחביות מתכת כרפרנס לחומת ברלין ויצרו עומס תנועהו מתח עד לפירוק היצירה בידי הרשויות כעבור כשמונה שעות.
העבודה הראשונה הגדולה באמת של הזוג נוצרה ב-1969 על חוף מלא סלעים בסמוך לסידני, אוסטרליה. שם כוסתה רצועת חוף טבעית ביריעת בד באורך של 2.5 קילומטרים, שחוזקה ביותר מ-55 קילומטרים של חבל. הפעם, נעזרו הצמד בצוות של 15 מטפסי הרים ו-110 עובדים לביצוע העבודה.
יצירה איקונית נוספת היא "איים מוקפים" משנת 1983, שהוצגה במיאמי שבארצות הברית. שם, הזוג עשה שימוש בלמעלה מ-600 אלף מטרים רבועים של בד ורוד בוהק שמקיף איים שלמים בחופי מאמי. היצירה הוקמה על ידי צוות שנעזר בסירות, והוצגה למשך שבועיים. רבים אוהבים לציין כי בסיום התצוגה, האיים היו במצב טוב יותר מזה שהיו בו לפני כן – משום שצוות ההקמה דאג לנקות את השטח, ובכך גאל אותו מ-40 טונות של פסולת שנשטפה אל האיים.
גם היצירה "המזח הצף" שהוצגה באיטליה ב-2016, מיישמת את העקרונות שהגדירו את עבודתם של כריסטו לאורך השנים. זו הייתה היצירה הראשונה שעליה עמל כריסטו אחרי מותה של ז'אן קלוד. למשך 16 ימים בקיץ של אותה שנה, נמתח בד צהוב על פני שלושה קילומטרים בנהר באיטליה. היריעה הצפה והמיוצבת איפשרה לקהל להתהלך בחופשיות בין חופים של איים שונים, או לחלופין, לטפס על ההרים הסמוכים ולהביט ביצירה נמתחת באופק ובהמונים שפקדו אותה ונעו במסלול שנוצר.
יש שאוהבים עד כלות את המורשת של כריסטו ויש שלא מתחברים אליה, לא מבינים אותה ואף מתרעמים שהזוג עצמו הגדיר אותה כנטולת משמעות. ובכל זאת, משני צדי המחלוקת, מוכרחים להסכים שכריסטו וז'אן קלוד שינו את פני פיסול החוץ הסביבתי לנצח. לא היו - ומי יודע אם יהיו - אמנים כל כך טוטאליים, שחולמים בגדול. "כריסטו חי את חייו במלואם, לא רק בלחלום על מה שנראה כבלתי אפשרי, אלא גם בהגשמה של הבלתי אפשרי", מסרו ממשרדו בהודעה הרשמית לאחר מותו מקורונה בשנה שעברה. "היצירות של כריסטו וז'אן קלוד חיברו בין אנשים דרך חוויות משותפות בכל רחבי העולם, והעבודה שלהם ממשיכה לחיות בלב ובזיכרון של כולנו".
